תהליך הפיס בעבודת יום הכיפורים (א)

  • הרב משה טרגין

תהליך הפיס בעבודת יום הכיפורים - חלק א'

אחת מן העבודות המיוחדות ליום הכיפורים היא הבאת שני שעירים (שווים ודומים) לבית המקדש. הפרק הרביעי של מסכת יומא פותח בתיאור תהליך בחירת השעירים. לצורך הקביעה איזה מן השעירים יהיה השעיר לעזאזל שיישלח למות במדבר (שעיר זה מסמל את שילוח החטאים - ומכאן הביטוי "שעיר לעזאזל"), ואיזה מהם יוקרב בבית המקדש ודמו ייזרק בקודש הקודשים,היו מגרילים - מטילים פיס. במבט ראשון, נראה כי הטלת פיס זו שונה מכל הקדשה אחרת של קרבן המוכרת לנו. בדרך כלל, כאשר היחיד מקריב קרבן, הרשות נתונה בידו להקדיש את הבהמה לקרבן שהוא מעוניין בו. מעשה הקדשה זה נעשה בפה, ובאמצעותו חל על הבהמה מעמד של קרבן, שממנו גם נובעת קדושה. כבכל שאר הקדושות המוכרות לנו בהלכה, גם כאן יש לאדם כוח להחיל את הקדושה. כשם שאדם יכול להטיל קדושה על ספר תורה בכך שהוא יכתוב אותו "לשמה" (בכוונה הראויה), כך יש בכוחו להטיל קדושה על בהמתו באמצעות אמירה בפה. נראה כי שעירי יום הכיפורים הם חריג מבחינה זו; מעמד השעירים נקבע על ידי גורל, ולא באמצעות הכרזה מילולית. בשיעור זה ננסה לברר האם לאמירה- שהיא כה הכרחית בהקדשת קרבנות אחרים - יש תפקיד כלשהו, אם בכלל, בתהליך קביעת מעמד השעירים. בשיעור הבא, אי"ה, נבחן את אופן פעולת מנגנון ההגרלה באמצעות האדם המפעיל אותו.

הגמרא במסכת יומא (מ:) לומדת את החילוק בין הקדשת שני השעירים להקדשת קרבנות אחרים מפסוק המופיע בפרשת אחרי מות. הפסוק אומר: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" (ויקרא ט"ז, ט). למרות שמקריאה גרידא של הפסוק ניתן היה להבין כי הכוהן הוא גם זה שקובע את מעמד השעיר, הגמרא (עפ"י הספרי) מלמדת אותנו: "הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת". במבט ראשון נראה כי אמירה גורפת זו אינה מותירה לכוהן הגדול שום תפקיד של ממש בקביעת ייעוד השעירים. למרות שהמשנה (לט.) מספרת לנו כי הכוהן הגדול היה מכריז לאחר הטלת הפיס "לה' חטאת" על השעיר שעלה בגורל לחטאת, נראה כי הכרזה זו משמשת רק לפרסום תוצאות הגורל, ואין לה תפקיד של ממש בהטלת הקדושה על הבהמה.בחינה מדוקדקת יותר של הדברים, מצביעה על מספר דעות הסבורות כי בכל זאת יש להכרזת הכוהן הגדול משקל כלשהו בהקדשת השעירים.

הגמרא (לט:) מצטטת מחלוקת אמוראים באשר לשאלה האם תהליך הגורל מעכב- האם העדרה של הטלת הגורל פוסלת את עבודת יום הכיפורים. לדעת ר' יוחנן העבודה אינה נפסלת גם אם לא הוטל גורל. דעת ר' יוחנן מעלה את הקושיה הבאה: אם לא נעשתה כל הגרלה, כיצד מחליטים מיהו השעיר לעזאזל ומיהו השעיר לחטאת? בשאלה זו נתקשה רבנו חננאל, והוא אף אולץ בגללה להבין את הגמרא באופן שונה במקצת. לפי שיטתו גם ר' יוחנן מצריך הגרלה לשם קביעת זהותו של כל שעיר, אלא שלר' יוחנן ההגרלה יכולה להיעשות במועד שונה מזה המוזכר בפסוקים בפרשת אחרי מות. הגם שבדרך כלל אנו חייבים להקפיד על הסדר כפי שהוא מופיע בתורה (למשל, יש להקדים את זריקת דם הפר לזריקת דם השעיר), בנוגע לגורל (שאינו חלק מהותי מעבודת יום הכיפורים) ישנה גמישות רבה יותר בשאלת הסדר. מכל מקום, לדעת רבנו חננאל לא יכולה להיות דעה האומרת כי העבודה כשרה גם בלא הגרלה כלל. הגורל הכרחי לקביעת זהותו של כל שעיר.

אולם רש"י מבין את דברי הגמרא כפשוטם. לדעת ר' יוחנן אכן אין צורך בהגרלה כלל, בדיעבד. בהעדר הגורל, המנגנון ההלכתי היחיד המאפשר החלת קדושה על בהמה הוא מנגנון ההקדשה, שבמקרה זה נעשה על ידי הכוהן. על פי זה, כשהתורה אומרת כי יש להטיל גורל על מנת לקבוע את זהות השעירים היא מצביעה על האופן המועדף לעשות זאת. למעשה קיימים שני מסלולים מקבילים לשם כך: המסלול המועדף והמיוחד ליום הכיפורים (גורל), והמסלול הרגיל, המשותף גם לשאר ימות השנה (הקדשה בפה).

ניתן לעמוד על תפקיד ההכרזה על ידי הכוהן הגדול באמצעות דעה החולקת על המשנה הראשונה של הפרק שבו אנו עוסקים. המשנה מתארת את תהליך הפיס: הכוהן עומד מול שני השעירים וידיו מונחות בתוך קופסה. הוא מחזיק פתק אחד בכל אחת מידיו, ובכך הוא קובע אוטומטית את זהותו של כל אחד מן השעירים; אם הפתק שביד ימינו של הכוהן הוא הפתק שעליו כתובה המילה "לה'", השעיר העומד לימין הכוהן הגדול הוא השעיר לה', והשעיר שלשמאלו יישלח לעזאזל המדברה. אז היה הכוהן הגדול מרים את ידו כדי לפרסם את תוצאות הגורל. אילו היה הפתק עם הכתובת "לה'" עולה בשמאלו של הכוהן הגדול, היה כל מתהליך הנ"ל מתבצע, אך באופן הפוך: השעיר השמאלי היה לה', ואילו הימני - לעזאזל.

ר' אליעזר מצוטט במשנה כמי שסובר כי תהליך הפיס היה שונה במקצת. כדי להבטיח כי הפתק עם שם ה' יהיה תמיד ביד ימין (שהיא היד העדיפה מבחינה הלכתית), היו הכוהן הגדול וסגנו מכניסים את ידיהם לתוך קופסת הפיס, וכל אחד מהם היה מוציא פתק אחד. אם הכוהן הגדול העלה בימינו את הפתק לה', היה הוא מניף את יד ימינו כלפי העם על מנת לפרסם את תוצאות הגורל. הנפת יד ימינו של הכוהן הגדול נעשתה לאחר שהסגן הורה לו לעשות כן. אך אם הפתק לה' עלה בימינו של הסגן, כוהן אחר (ראש בית האב- ראש המשמרת המשרתת במקדש בימים אלו) היה מורה לכוהן הגדול לומר את דבריו- "לה' חטאת". קיים חוסר התאמה רב בין שני התרחישים המתוארים בדעת ר' אליעזר. אם הכוהן הגדול העלה את הפתק לה', הוא היה מניף את ידו ונותן לגורל לקבוע את מעמד השעירים. אך אם הסגן היה מעלה את הפתק לה' בידו, היה הכוהן הגדול משתמש בהקדשה בפה, ללא כל הנפת פתקים.

הריטב"א הבחין בבעיה זו. הוא עונה כי בכל מקרה זה שהעלה בידו את הפתק לה' היה מניף את ידו, ואם היה זה הסגן, היה הוא מניף את ידו לפני שהכוהן הגדול היה מקדיש את השעיר בפה. אך במקרה שהכוהן הגדול היה מעלה את הפתק לה', הוא היה נזקק לתזכורת כדי שירים את הפתק, שכן ביום הכיפורים כל העבודה נעשית על ידי הכוהן הגדול וקיים חשש כי מרוב עומס הוא ישכח להניף את הפתק. אם הסגן העלה את הפתק לה', ניתן לסמוך עליו כי יזכור להניף את הפתק גם ללא תזכורת מאחר. אם כך, ר' אליעזר התייחס בדבריו רק למקרה שבו הכוהן הגדול מעלה את הפתק לה', שאז יש להזכיר לו כי עליו להניף את ידו. גם במקרה שבו הסגן מעלה את הפתק לה' יש הנפת יד, ובעצם תמיד ייעוד השעירים נקבע על ידי הגורל, אלא שלסגן אין צורך להזכיר את ההנפה ולכן ר' אליעזר לא הזכיר זאת כלל.

אמנם, נראה כי ההבנה הפשוטה של דברי ר' אליעזר שונה במקצת: אם הכוהן הגדול העלה בידו את הפתק לה', הנפת היד שלו קבעה את זהות השעירים. אולם גם במקרה שהסגן העלה בידו את הפתק לה', עדיין קיימת העדפה כי הכוהן הגדול הוא זה שיבצע את קביעת הזהויות. אך מכיוון שהסגן הוא שהעלה את הפתק לה', לא נשארה בררה אלא לאפשר לכוהן הגדול לקבוע את זהות השעירים באמצעות אמירה בפה, ולא על ידי הנפה. ר' אליעזר מכיר בקיומם של שני מנגנונים המאפשרים את קביעת ייעודם של השעירים- גורל והקדשה בפה. אם הכוהן הגדול העלה את הפתק לה', ניתן היה להשתמש בגורל. אם הסגן העלה את הפתק לה', לא נותרה בררה אלא לחזור לצורה הרגילה שבה מקדישים קרבן- אמירת המילים "לה' חטאת" בפה.

סיכום:

למרות שנראה כי התורה מדגישה דווקא את הטלת הגורל ומאפילה על האמירה בפה, מצאנו שתי דעות השנויות במחלוקת, המעניקות לאמירה בפה תפקיד משמעותי. למעשה אין אנו פוסקים לפי דעות אלו. אנו דוחים את דעת ר' יוחנן ופוסקים שההגרלה היא שלב הכרחי בעבודת יום הכיפורים, ושבלעדיה העבודה נפסלת. כמו כן אין אנו מקבלים את התרחיש שמצייר ר' אליעזר,אנו סוברים כי הכוהן הגדול היה מכניס את שתי ידיו לקופסה, ומניף את היד שבה עלה הפתק לה'.

---------

גם במסגרת התרחיש של ההגרלה שאותו אנו מקבלים להלכה ניתן למצוא תפקיד בעל ערך לאמירה בפה. המשנה מביאה מחלוקת בין ר' ישמעאל לחכמים: לפי חכמים הכוהן הגדול היה אומר "לה' חטאת" ואילו לפי ר' ישמעאל הכוהן הגדול היה אומר את המילה "לה'" בלבד. בפשטות, נראה כי חכמים שומרים על נוסח המוכר לנו מתהליכי ההקדשה המילוליים, בעוד שהנוסח המקובל על דעת ר' ישמעאל אינו מוכר ממקרים אחרים. הריטב"א מבחין בחוסר התאמה זו, והוא תולה את המחלוקת בהבנת הפסוק שצוטט בתחילת הדברים. הפסוק אומר: "והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת". מה שאינו מובן בפסוק הוא הביטוי "ועשהו חטאת". האם הוא מתייחס לתהליך הגורל (כפי שנראה מהסדר הטקסטואלי שבמילים בפסוק), או שמא הוא מתייחס לכוהן הגדול (כפי שנראה מהסדר ההגיוני של הפסוק)? לפי הריטב"א, בנקודה זו נחלקו ר' ישמעאל וחכמים. לפי ר' ישמעאל הפועל "ועשהו" מתייחס לתהליך הגורל, שהוא זה שמחיל את הקדושה על השעירים, ומכיוון שלאמירת הכוהן הגדול יש תפקיד משני בלבד, ניתן לשנות מן הנוסח המקובל. לעומתו, חכמים סוברים כי גם לכוהן הגדול חלק בקביעת מעמד השעיר, ולכן שומה על האמירה של הכוהן הגדול להיות דומה ליתר ההקדשות הנעשות בפה. לפי חכמים (כפי שהריטב"א הבין אותם), למרות שאין האמירה בפה הגורם היחיד המשתתף בקביעת ייעוד השעירים, היא משמשת בתפקיד זה לצד הטלת הפיס.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות ויכוח לגבי פרטים מינוריים בהלכה מסוימת נובע משאלה עקרונית. ייתכן כי המחלוקת לגבי הנוסח שאותו אומר הכוהן הגדול משקפת מחלוקת כללית יותר לגבי עצם תפקיד האמירה.

2. פעמים שהבנת פסוק מסוים היא שמהווה את מוקד המחלוקת בין דעות שונות. לעתים חוסר בהירות של הפסוק מאפשר את צמיחתן של שתי דעות שונות ומנוגדות מבחינה הגיונית. מי קובע את ייעוד השעירים- האם זהו תפקיד המיוחד לגורל, או שמא גם לכוהן הגדול חלק בו?

סיום:

לפי שיטת רש"י, כי במקום שאין גורל אמירת הכוהן הגדול היא שקובעת את זהות השעירים, יש מקום לשאול האם גם במקרה שבו אכן נעשית הטלת הפיס נשאר תפקידה דומה. אפשר לומר כי לדעת ר' יוחנן הגורל הוא רק הקדמה לאמירה, שהיא המבצעת הלכה למעשה את ייעוד השעירים. עיין במקדש דוד כד, ג, ובגבורות ארי למסכת יומא (לט:).

בשיעור הבא נבחן מקרוב את תהליך הגורל על מנת לעמוד על תפקיד הכוהן הגדול.