תהליך השקאת הסוטה בתורה ובדברי חז"ל

  • הרב אביעד ברטוב
זהו תיאור מעשה הסוטה כפי שהורו לנו חכמים: אדם חושד באשתו, וכדי לברר את חשדותיו צריכות להתבצע מספר פעולות – קינוי, סתירה והשקאת האישה. הפעולה הראשונה היא קינוי – הבעל מתרה באישה שלא להתקרב לגבר שעימו היא חשודה בזנות. הפעולה השנייה היא הסתירה – האישה שהתה עם החשוד במקום סגור פרק זמן מסוים, כאשר אין אינדיקציה לכך שבפרק זמן זה ארע אירוע מיני בין השניים. השקאת האישה – לאחר הקינוי והסתירה מגיע הבעל עם אשתו לבית המקדש, ושם האישה שותה מן המים המאררים, המבררים אם האישה אכן 'נטמאה', קרי – אם התרחש אירוע מיני בין האישה לחשוד. יש לציין כי בשני השלבים הראשונים נדרשת נוכחות עדים במידה זו או אחרת.
אולם מעיון בפסוקי פרשת סוטה (במדבר ה, יג-טו) מצטיירת תמונה שונה במקצת:
"וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:  וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה:  וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן".
כפי שניתן לראות, סדר הפעולות בתהליך הבירור הוא קודם כל סתירה, אחר כך קינוי, ולבסוף השקאת הסוטה, ולא כפי שמתארים זאת חז"ל – קינוי ואחר כך סתירה.
עוד ניתן לשים לב כי בתורה לא מופיעה דרישה ברורה לקיומם של עדים במהלך הקינוי או הסתירה. אם כן, מניין למדו חכמים שיש צורך בקיומם של עדים בקינוי או בסתירה? הגמרא (סוטה ב ע"ב) מסבירה שלגבי מעשה הזנות עצמו יש ילפותא מיוחדת המלמדת שאין צורך בשני עדים, משום שנאמר "ועד אין בה", וכוונת התורה היא שעל אף שאין שני עדים, אלא רק אחד, די בכך:
"דתנו רבנן: 'ועד אין בה' – בשנים הכתוב מדבר... כל מקום שנאמר 'עד' הרי כאן שנים...          
ואמר רחמנא: תרי לית בה אלא חד... – אסורה".
לעומת זאת, לגבי הקינוי, ואולי גם לגבי הסתירה, יש צורך בשני עדים, משום שהלימוד מ"ועד אין בה" מוגבל לעדות הטומאה:
"רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים וכו'. מ"ט דרבי יהושע? אמר קרא 'בה', בה – ולא בקינוי, בה – ולא בסתירה; ורבי אליעזר אומר: בה – ולא בקינוי".
רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו אם הילפותא מ"ועד אין בה", המלמדת שדי בעד אחד כדי לאסור את האשה, נוגעת גם לסתירה, אולם שניהם מסכימים שהיא אינה שייכת לקינוי, שבו יש צורך בשני עדים, וללא שני עדים אי אפשר לפתוח בהליך הבירור שמציעה פרשת סוטה.

קינוי – התראה ולא בירור

גאוני ליטא עסקו בבירור מהותה של עדות הקינוי. ר' חיים עוזר גרודזינסקי (שו"ת אחיעזר ח"א סי' ח) מסביר את הדברים באופן הבא:
"ולפ"ז ע"כ הא דקינוי בעי ב' עדים לאו משום דבר שבערוה הוא, אלא גזירת הכתוב הוא דבעי ב' עדים, כמו התראה בחייבי מיתות וחייבי מלקות, ואין זה מצד אמיתת בירור הדבר. ולהכי אף שקינא בפני עצמו אין קינוי כלום בלא עדים".
עדות הקינוי היא גזירת הכתוב, שמטרתה לתת למעמד הקינוי אופי של 'התראה'. הבעל עומד מול אשתו ואומר לה את אשר על לבו. הוא מתרה בה שלא להכניס למערכת הנישואין גורמים זרים, ודורש ממנה 'לקחת את עצמה בידיים' ולהימנע מהקשר האסור, כדי שלא ייאלצו להגיע למקדש ולעבור את התהליך הקשה, שעלולות להיות לו השלכות חמורות.

סתירה והשקאת האישה

בעוד מטרתה של עדות הקינוי היא להזהיר את האישה, מטרתה של עדות הסתירה היא לברר אם חשדו של הבעל סביר, ויש צורך בהשקאת האישה. כך מסביר הגרי"ז את מטרת עדות הסתירה:
"דהרי מבואר בתוס' (עמוד ב' ד"ה מ"ט) בשם הירושלמי דר"י יליף טעמא מקרא ד'כי מצא בה ערות דבר' – 'ערוה' זו הסתירה, 'דבר' זה הקינוי וכו', ומבואר דב' עדים דבעינן הוא על הסתירה, משום דהוי דבר שבערוה, ועצם הדין של השקאה היה סגי בעד אחד דאין זה אלא איסורין כמו על חיוב קרבן שנאמן עד אחד, ורק משום איסור הסתירה דזהו דבר שבערוה בעינן ב' עדים, ולפי"ז מבואר דכל דין העדות הוא רק לענין לאוסרה בסתירה, ומאחר שנאסרת יש לה דין השקאה, דכל זמן שאינה נאסרת לנו אין לה דין השקאה, והב' עדים בעינן לאוסרה ואח"כ יהיה לה דין השקאה, ולא משום דלעצם ההשקאה בעינן ב' עדים, דההשקאה היא רק כמו קרבן בעלמא".
מטרתה של עדות הסתירה היא לבסס את חשדו של הבעל, ולהופכו מעניין אישי של הבעל לעניין הצהרתי – "דבר שבערווה". משמעות הדברים היא שלאחר עדות הסתירה האישה נאסרת על בעלה עד סיום תהליך הבירור של המים המאררים. הגרי"ז טורח להדגיש בפנינו כי השקאת האישה על ידי הכהן אינה תהליך בירורי משפטי, הדורש נוכחות עדים, אלא קורבן. כאן מתגלה בפנינו פן מיוחד של תהליך הבירור של פרשת סוטה, המשלבת בין כלים אנושיים לבירור המציאות לכלים רוחניים.

רוח קנאה

בתחילת דברינו העלינו את הפער בין תיאור התהליך בתורה ותיאורו בדברי חז"ל. בפשטי המקראות "רוח הקנאה" של הבעל, הנובעת מאירוע שבו האישה נסתרה, מביאה את בני הזוג לכהן ולהשקאת האישה. חכמים, מכח המסורת ודרשת הכתוב הבינו כי תהליך זה צריך לעשות בנוכחות עדים, וזאת כדי להפוך את החשד לעניין משפטי "ערות דבר". התלמוד הירושלמי פותח את הלימוד במסכת סוטה בדרשה הבאה:
"כתיב 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו' וגו'. שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מתון, אלא מתוך דבר של אימה".
כאשר האדם מקנא לאשתו עליו לעשות זאת מתוך "אימה" – רצינות וזהירות. אולם מה קורה כאשר הקינוי נעשה מתוך קלות ראש? על כך עונה התלמוד הירושלמי:
"עבר וקינא לה באחד מכל הדברים הללו –
מה איתאמרת? למצוה? לעיכוב?                   
אין תימר למצוה – קינויו קינוי, אין תימר לעיכוב – אין קינויו קינוי.       
אתייא כהדא: כל מקום שנאמר 'חוקה' 'תורה' – מעכב".
התלמוד הירושלמי מתלבט אם דרישת הכתוב לקנאה מתוך רצינות היא למצווה – לצורך עשיית הדברים בצורה הראויה והמובחרת, אשר אינה מעכבת בדיעבד, או שמא מדובר בדרישה הכרחית, אשר בלעדיה הקינוי אינו מועיל. תשובת התלמוד הירושלמי היא שדרישה זו היא "לעיכוב", בגלל הביטוי המופיע בסוף הפרשה – "זאת תורת הקנאות". מאחר שהכתוב הדגיש כי פרשת סוטה היא בבחינת "תורה", כל הדרישות הן לעיכובא.
אם כן, נמצאנו למדים כי הביטוי "רוח קנאה" מלמדנו על כך שמעשיה של פרשת סוטה אינם רק כלי למיתון כעסי הבעל, אלא דרישה חיובית מהבעל לגשת לעניין מתוך תחושת אחריות, רצינות וכובד ראש. בעל הכתב והקבלה (במדבר ה, יד) מעיר הערה מעניינת אודות ביטוי זה:
"ונ"ל עוד מדהזכיר הכתוב בכל הפרשה מליצת 'ועבר עליו רוח קנאה', שהוא התפעליות הרוח הפנימי, שאין זה נהוג רק בדברי שיריות לא במצות התורה, דדינא רבא אתי לאשמעינן בזה והוא מ"ש (סוטה כ"ה) בעל שמחל על קנויו קודם שתסתר קנויו מחול, והויא כאילו לא קנא לה מעולם".
הקינוי נעשה מתוך דחף פנימי – "רוח" בלשון הכתוב. דחפים פנימיים עשויים להיות עניין מבורר, שיש לפעול לפיו, אך הם עשויים להיות גם אמוציות בלבד – דבר חולף וארעי, שאין לו אחיזה במציאות. לכן חידשו חז"ל כי מחילת הבעל על הקינוי מבטלת את הקינוי. נמצאנו למדים כי פרשת סוטה איננה רק כלי לבירור משפטי של חשד העלול לפגוע בזוגיות, אלא עניין רוחני שלם, שסופו בהשקאת האישה בבית המקדש.

מתורה שבעל-פה לתורה שבכתב

פרשת סוטה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדברי חכמים, היא תהליך משפטי ברור בן שני שלבים המתרחשים לפני שהאדם מגיע למקדש להשקות את אשתו, וזאת בניגוד לרושם העולה מן הכתוב, שלפיו רוח הקנאה של הבעל לבדה מביאה את האיש והאישה אל המקדש. לענ"ד מגמתם של חכמים הייתה להסדיר את תהליך הקינוי והסתירה, שיהיה מלווה בנוכחות עדים, ויסייע לאדם לברר אם רוח הקנאה שהוא חש באה ממקום של טהרה ורצון להסיר מציאות מקולקלת, או שהיא אמוציה הנובעת מכעסים ומקלות ראש. נחתום בדברי המאירי, הרואה בדרישתה של התורה להפוך את הקנאה הנמוכה ל"רוח קנאה" כלי מרכזי בהנהגת אב המשפחה את אנשי ביתו:
"ראוי לו שיוכיחנה תחלה בינו לבינה בנחת ובישוב הדעת, ואם לא נמנעה בכך – מצות סופרים עליו לקנות לה בעדים. אין זה אלא רוח טהרה, להקפיד על נקיותה ועל נקיות בניו ובנותיו, ובלבד שלא יקנא מחמת כעס ומריבה כדי לחללה או ליראה ולבהלה, אלא מתוך אמתלאות שיש לו בה".
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *