תודעת המתפלל

  • הרב משה כהן
בית המדרש הוירטואלי

 

עיון ב'נפש החיים'

תודעת המתפלל

כפי שסיימנו את העיון הקודם עיקר עבודת התפילה נעוצה בפעולה הרוחנית שהיא פועלת באמצעות מילות התפילה.

על ידי דיבור האדם מלמטה מתעורר קולו הגדול של הקב"ה מלמעלה אם הדברים נאמרים בכנות ובאופן הראוי. מה היא, אם כן, הכוונה הנדרשת מן העומד לפני ה' בתפילה?

עיקר כוונתו של המתפלל צריכה להיות הוספת כוח בקדושה ולהעביר את רוח הטומאה מן העולם שיתוקן עולם במלכותו יתברך שמו וישליך את כל עניניו וצרכיו הגשמיים מנגד עיניו.

ר' חיים מקשה מדוע אדם שחולה מתפלל לה' שיסיר את מכאוביו וירפא אותו הלוא מחלה זו היא מעין רפואה שאע"פ שהיא כואבת נועדה לתיקונו של האדם וכיצד הוא מבקש להסירה? למה הדבר דומה לרופא שמבקש לכרות איבר מוגלתי שהחולה מונע ממנו זאת על אף ששכר את הרופא לשם כך?

על כך הוא משיב שעיקר תפילתו של האדם במצב זה אינו צריך להיות על תיקון מצבו אלא רק לצורך גבוה. כלומר, לבקש שלא יהיה חילול השם מכך, אם מצד שעובד ה' נמצא במצב רע ואם מצד שלא יהיה צער של מעלה כאשר יציר כפיו של הקב"ה שנברא בצלם אלוקים נמצא בצרה כלשון המשנה בסנהדרין מו ע"א ביחס לצערן של הרוגי ב"ד:

"אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים."

הוא ממשיך ומבאר בהגה"ה כי ראשו וזרועו של הקב"ה הינם כנגד מקום הנחת התפילין המבטאים את הדביקות שלנו בקב"ה ושיעבוד כל כוחותינו לשמו יתברך וכך הקב"ה פורש חסותו עלינו וכאשר אדם מצטער ממילא אין ההתקשרות כביכול בין האדם לקב"ה בשלמות הראויה.

אמנם כאן באה ההדגשה כי הצער שנגרם לאדם ביסורים שבאים עליו הן כאין וכאפס לעומת צער השכינה המתרחש בעקבות חטאיו של האדם. שכן על ידי חטאיו נמצא שהוא מוסר את כוחות הנפש שלו במקום לקדש שם שמים עלי אדמות לרשות האחרת כביכול ונמצא שמחלל את השם במעשיו. על האדם לזכור כי בחטאיו חולל צער גדול לנשמה שבקירבו שהוריד אותה למקום שפל ומטונף ובכך נגרם צער רב לשכינה שהרי נשמתו הינה חלק אלו-ה ממעל. משום כך באו עליו ייסורין כדי לעוררו על כך. בתפילתו הינו מבקש לכפר על שני מיני הצער שגרם ובכך להמשיך רחמים ממקור השפע האלוקי כדי להשלים את החיסרון הגדול שייצר במציאות.

הרב משה כהן