תולדות עבודת ה' במזבחות (ט) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ד)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (ט) – מעמד הברית למרגלות הר סיני (ד)


בשיעור זה נעמוד על זהות "נערי בני ישראל", וכן על השאלה היאך מתרחש המעבר מעבודה במקדש שנעשית על ידי הבכורות אל הכוהנים ובאיזה שלב.

נערי בני ישראל

התורה מספרת:

"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כ"ד, ה).

מי הם אותם "נערי בני ישראל"?

א.      אונקלוס מתרגם "בכורי בני ישראל" ובעקבותיו רס"ג, רש"י, רשב"ם ואחרים. האבן עזרא מנמק זאת:

"הם בחורי הבכורים שיש להם כח להעלות העולות כי הזקנים עלו למעלה יתירה מהבחורים" (ד"ה נערי).[1]

ב.       הרמב"ן מנסה להסביר מדוע לכנות את בכורות בני ישראל בשם "נערים", ותשובתו:

"אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל קרא הבכורות נערים כי הם נערים כנגדם. ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות.

"ועל דרך הפשט, נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא ניגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כעניין שאמרו (ברכות מג:) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון"        (ד"ה נערי).

אם כן, מצאנו כאן שתי גישות: גישה מרכזית בפרשני המקרא שעל פיה הכוונה לבכורות, וגישה נוספת אותה מביא הרמב"ן "על דרך הפשט" שהכוונה לנערי ישראל שלא טעמו טעם חטא ולא קרבו אל אישה.

לאור דברים אלו, נבקש לבחון את השאלה כיצד ומתי מתרחש המעבר מבכורות לכהנים. נרחיב בסוגיה זו מפני שבשונה מן המזבחות שנבנו עד עכשיו על ידי האבות ועל ידי משה גואל ישראל, עדיין עם ישראל לא היה שותף כלל בהקרבה, ומשה כנציגם בונה את המזבח.

כאן לראשונה אנו פוגשים מזבח ומצבות, וכן הקרבת קרבנות, שנעשים על ידי נערי בני ישראל שלוחי משה להעלות עולות ולזבוח זבח שלמים לה' פרים. לא משה הוא המקריב בפועל אלא נערי בני ישראל.

כמובן, יש לעמוד על היחס בין נערי בני ישראל המוזכרים אצלנו ובין הכהנים המוזכרים לעיל:

"וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'"     (י"ט, כב).

ובהמשך:

"וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם"   (י"ט, כד).

כמו כן, מהו היחס בין הבכורות ובין הכוהנים והלויים שהם לכאורה אלו שמחליפים בפועל את הבכורות.

המעבר לעבודה בכוהנים ובלויים[2]

לכאורה, החל מבריאת העולם הייתה העבודה בבכורות, עד שעברה לכוהנים. מתי בדיוק אירע הדבר?

על פי פשטי הכתובים, הכוהנים החלו לעבוד בחנוכת המשכן, ביום השמיני, לאחר חינוכם לעבודה במשך שבעת ימי המילואים. כך נאמר כבר בציווי מלאכת המשכן:

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי, אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן"     (כ"ח, א).

בהמשך מצטווה משה על עשיית בגדי הכהונה - "לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (פרק כ"ח), ועל תהליך קידוש הכוהנים וחינוכם בימי המילואים (פרק כ"ט), כאשר יישום הדברים למעשה מתואר בספר ויקרא (פרקים ח'-ט'). וכן פשטות המשנה בזבחים:

"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים"        (פי"ד מ"ד).

אמנם בגמרא מובאת מחלוקת בדבר, המוסבת על פרשייתנו בה מוזכרת הקרבת קרבנות על ידי "נערי בני ישראל":

"יתיב רב הונא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא וקא קרי: 'וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים]' (שמות כ"ד, ה). אמר ליה: הכי אמר רב אסי, (קרבו) ופסקו" (זבחים קטו:).

רש"י על אתר מביא שני פירושים לדברי רב אסי. לפי הפירוש הראשון, הבכורות אמנם עבדו ביום מעמד הר סיני, אך מכאן ואילך פסקה עבודה מהם:

"אותו היום פסקה עבודה מן הבכורות, שמסיני נצטוו על הכהונה כדיליף לקמן, ושמשו נדב ואביהוא כל אותה שנה ראשונה עד שהוקם המשכן ומתו".

לפי הפירוש השני שמביא רש"י, עברה העבודה לבני אהרן הכוהנים כבר ביום מעמד הר סיני עצמו:

"לישנא אחרינא: הכי אמר רב אסי: 'ופסקיה' – צריך להפסיק כאן נגינת טעם המקרא באתנחתא, ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין אותו, דכשהוא נקרא בטעם פשטא משמע שקריאת 'נערי בני ישראל' דבק על 'ויעלו עולות', משמע שהם העלום.

אבל כשאתה קורהו באתנחתא, עומדת התיבה לבדה, ואינה דבק על 'ויעלו', ויש לומר שלא שלחם אלא להביא הקרבנות ולעמוד עליהם; 'ויעלו עולות' אותם שכשרים להעלותם, דהיינו נדב ואביהוא, שמשבאו לסיני הופרשו הכהנים כדיליף לקמן".

בהמשך הסוגיה מקשה רב הונא בר רב קטינא על דברי ר' אסי, והגמרא מסיקה כי הם שנויים במחלוקת תנאים:[3]

"תנאי היא, דתניא: 'וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ' (שמות י"ט, כב) – רבי יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא".

לדעת רבי, החלו הכוהנים לעבוד במקום הבכורות במעמד הר סיני, בעוד שלדעת רבי יהושע בן קרחה, במעמד זה עבדו הבכורות. רוב הראשונים נקטו כדעת רבי יהושע בן קרחה, כיוון שהביטוי "הכהנים" הנזכר במעמד הר סיני (שמות י"ט, כב-כד) מוסב על הבכורות (ראה רש"י, ראב"ע, רשב"ם וחזקוני שם),[4] וכך זיהו גם את "נערי בני ישראל" שהקריבו באותה שעה לפי פשט הכתוב (וראה מכילתא דרשב"י על אתר, וכן בשיטות שהזכרנו לעיל: אונקלוס, רס"ג ורש"י שם; ועיין עוד בראב"ע בפירושו הקצר וברמב"ן שם למה נקראו 'נערים').

האם ניתן ללמוד מכאן מתי פסקה עבודה מן הבכורות? לפי דעת רבי, שהכוהנים החלו לעבוד במעמד הר סיני או מיד לאחריו, דומה שהתשובה חיובית – ועל אחת כמה וכמה לפי פירושו השני של רש"י לדברי רב אסי.

לפי רבי יהושע בן קרחה, שהכוהנים החלו לעבוד מאוחר יותר – ומן הסתם היה זה בחנוכת המשכן, כפי שמורים פשטי המקראות שצוינו לעיל משמות וויקרא – אין בכך רמז ממשי לשאלה מתי חדלו הבכורות לעבוד. אפשר, שבין מעמד הר סיני או מתן הציווי על מלאכת המשכן לבין הקמת המשכן, היה פרק זמן שבו לא הייתה עבודה כלל, לא בבכורות ולא בכוהנים.

יתר על כן, חשוב לשים לב כי כל הכתובים שנידונו כאן (לפי הפירושים השונים) עוסקים בבחירת הכוהנים בלבד, ללא שום קשר לבכורות; לא זו בלבד שאין הם מציינים אימתי פסקה עבודה מן הבכורות – אף אין הם מזכירים בשום מקום כי הבכורות מוחלפים בכוהנים. ואכן, כפי שנראה מיד, הבכורות לא הוחלפו בכוהנים, כי אם בלוויים – נושא הנדון בתורה במקום שונה לגמרי.

בחירת שבט לוי והחלפת הבכורות בלוויים

המקור המרכזי לעניין זה הוא ספר במדבר, המתמקד באופן כללי בעבודת הלוויים (בניגוד לספר ויקרא, המדגיש את עבודת הכוהנים). הנושא נזכר לראשונה בפרק ג', המתאר את המפקד השני – מפקד הלוויים מבן חודש ומעלה ומפקד בכורות ישראל – ואת החלפתם זה בזה:

"הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן... וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

"וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'...

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'"     (במדבר ג', ו-ט, יב-יג, מד-מה).

אירוע זה התרחש בחודש אייר של השנה השנייה, דהיינו, כחודש לאחר חנוכת המשכן.

ודוק: ספר במדבר אינו מנמק את בחירת הלוויים ואת החלפת הבכורות בהם, אך הוא היחיד המציין במפורש את עצם ההחלפה. הבחנה זו מודגשת שנית בתיאור טהרת הלוויים וכניסתם לתפקידם בפרק ח' של הספר:

"וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם ח', טו-יח).

הרקע לבחירת שבט לוי

כאמור, ספר במדבר אינו מבאר מדוע נבחרו הלוויים. הסבר לכך מצינו בספר שמות, הקושר את בחירת השבט להתנהגותו במעשה העגל:

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה"        (שמות ל"ב, כו-כט).

לשון 'מילוי ידיים' משמעה, בדרך כלל, חינוך לעבודה וכניסה לתפקיד (ראה: שמות כ"ט, ט; שם, לה; במדבר ג', ג; יחזקאל מ"ג, כו; דה"ב י"ג, ט; שם כ"ט, לא), וכן פירש רש"י על אתר:

"בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום".

הדבר נרמז גם בברכת משה לשבט לפני מותו:

"וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ... הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים ל"ג, ח-י).

לדעת רבים מן הראשונים, הכוונה כאן למעשי שבט לוי לאחר חטא העגל, עת הרגו את החוטאים בלא להכיר בין קרובי משפחה לרחוקים.[5] יש לציין כי רש"י קושר לאירוע זה פסוק נוסף:

"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים י', ח).

לפי פירושו שם, "בָּעֵת הַהִוא", הכוונה לאחר חטא העגל.[6]

מדוע הוחלפו הבכורות?

ראינו עד עתה כי המקור להחלפת הבכורות בלוויים הנו ספר במדבר, אך הוא אינו מנמק את ההחלפה כלל; מצד שני, ספר שמות מנמק את בחירת שבט לוי בהתנהגותם בזמן חטא העגל (ולפי פירוש רש"י לדברים י', ח, הלוויים גם הובדלו לתפקידם לאחר החטא).

בעקבות דברים אלו, ערכו כמה מהמדרשים ומהפרשנים את ההשלמה המתבקשת: כשם שהלוויים נבחרו בעקבות דבקותם בה' במעשה העגל, כך נדחו הבכורות בשל השתתפותם בחטא.

כך, למשל, במדרש במדבר רבה (במדבר רבה ד ח; וכן שם ו, ב), שעניינו בעצם שאלת החלפת הבכורות, הפותח כך:

"'קח את הלוים' וגו'. אמרו רבותינו: למה צוה הקב"ה לפדות בכורי ישראל בלוים? שבתחלה היו הבכורות משמשין, עד שלא עמד שבט לוי...".

המדרש ממשיך בתיאור שלשלת הבכורות המשמשים בכהונה, אך הוא מסיים בהחלפתם בלוויים:

"וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו: יבאו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנאמר 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים' (שמות ל"ב, ו). אמר להם הא‑להים: אני נתתי פרוקפי לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל – הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי".

בחטאם בעגל איבדו הבכורות את היכולת לייצג את עמם ואת משפחתם[7] בעבודת הקודש, והוחלפו בלוויים, שהוכיחו באותו מעשה עצמו כי הם ראויים לכך. כך מופיע בדבריו הנאים של הרב חיים סבתו:[8]

"הבכורות, שקדושתם מרחם וקדושתם מחמת הנס שנעשה להם, שנפדו ממוות לחיים, איבדו את בכורתם בגלל חטאם ומעשיהם הרעים, והלויים, שאין קדושתם מרחם ולא נעשה להם נס אלא הם בבחירתם הקדישו את עצמם לה' ולעבודתו, זכו ונתקדשו. לפי שקדושה שניתנת לאדם, אם אינו ראוי לה ניטלת ממנו, ואילו קדושה שאדם זוכה לה בכוח מעשיו ובכוח בחירתו היא הקדושה המתקיימת".

בכך ממשיך ומתבטא העיקרון שראינו עוד בשרשרת הכוהנים שלפני מתן תורה, הכוללת גם אישים שלא היו בכורות ממש, אך היו האנשים היותר ראויים לכך.

הלוויים לא רק מחליפים את הבכורות בגלל חטא העגל, אלא גם מכפרים עליהם ופודים אותם מעונש הכליה שראוי היה לבוא עליהם. וכך ממשיך המדרש שם:

"אף על פי כן היו הבכורות חייבין כליה. אמר הא‑להים: יבואו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות, הדא הוא דכתיב: 'קַח אֶת הַלְוִיִּם וגו' וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם' (במדבר ג', מה)".

ובדומה לכך העיר רש"י על אופן טהרת הלוויים:

"מצאתי בדברי רבי משה הדרשן: לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים" (במדבר ח', ז).

כעת נוכל לחזור לשאלה שנדונה לעיל: מתי חדלו הבכורות לעבוד? על פי מדרש זה – המשקף, כך נראה, את העמדה המקובלת יותר בחז"ל ובמפרשים – נקטע ייעוד הבכורות לעבודה בחטא העגל. נמצא, שבפועל שימשו בכורות ישראל בכהונה רק זמן קצר מאוד – מיציאת מצרים ועד חטא העגל, דהיינו: מאמצע ניסן ועד י"ז בתמוז (על פי מסורת חז"ל, ראה תענית פ"ד מ"ו) של השנה הראשונה ליציאת מצרים.

לקראת סיום עלינו להוסיף כי דברינו עד כה הם רק לשיטת רבי יהושע בן קרחה. מדעת רבי עולה, שבמעמד הר סיני הסתיים תפקידם של הבכורות, ללא קשר לחטא כלשהו. ייתכן שהמעבר מעבודה על ידי בכורות כל משפחה ומשפחה, לעבודה על ידי שבט אחד המייצג את כלל העם, משקף לדעת רבי את המעבר מעבודה של פרטים לעבודה של ציבור, ועל כן הוא מתרחש דווקא בהר סיני, שם קנו ישראל מדרגה רוחנית גבוהה הרבה יותר, המעניקה צביון חדש ושונה לחלוטין לזהותם כעם.

הבנה אחרת שיכולה לעלות בקנה אחד עם דעת רבי, היא הצעתו המקורית של חזקוני בפירושו לפסוקים הבאים:

"וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד... וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (שם, יח-יט).

לפי החזקוני, המעבר לעבודה של כוהנים ולוויים נועד לאפשר מיומנות מקצועית גבוהה יותר של העובדים במשכן, על ידי העברתה מאב לבן:

"ואקח את הלויים תחת כל בכור – שאם היו כל הבכורים עובדים יהיה בהם נגף, שהרי אביו של זה הבכור שמא הוא לא היה בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בעבודה, ולכשיבא לעבוד לא יהא בקי ונזהר בה ויעשה שלא כהוגן וניגף, וכמו שמצינו בנדב ואביהוא.

"אבל הלויים כיון שנבחרו המה ובניהם ובני בניהם לדורות הורגלו והוזהרו בעבודתם לעשותה כמשפט, ולכך אמר הכתוב: 'לא יהיה ללוי חלק וגו'' (על פי דברים י"ח, א), שלא יתעסקו בשום מלאכה רק בעבודת הקודש פן ילמד ידיו למלאכת החול, ועל ידי כך יהיו זרועותיו ואצבעותיו עבות וקשות ולא יוכל לכופן אל הנבל והכנור ויקלקלו השיר".

מעמד הבכורות לעתיד לבוא

בשולי הדיון בשיעור בנושא החלפת הבכורות, נתייחס כאן לשאלה האם תיתכן לעתיד לבוא חזרה לעבודה בבכורות. האור החיים הקדוש כותב כך (במדבר ג', מה ד"ה והיו):

"הכוונה במאמר 'אני ה'' לומר שהגם שאמרו רז"ל (ילקוט שס"ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות לא יירדו הלויים מהיות לה' והא אמרו 'והיו לי אני ה'' כשם ששמי לעולם ועד, כמו כן יהיו לי הלויים".

על פי המדרש, אמנם הלויים אמורים להמשיך לשרת בקודש אך העבודה תחזור לבכורות. לא מבואר במדרש כיצד יתיישב הדבר למעשה.

הרב קוק במחברות קטנות מבויסק (א, ח, עמ' ט"ו-ט"ז) כותב כך:

"ויוכל להיות שעל פי סנהדרין ועל פי נביאים תשוב העבודה לבכורות, כיון שימצא על זה מקרא מפורש בתורה אין זה עוקר דבר מן התורה כי אם מקיים את התורה. וכיון שהבכורות נפסלו על ידי חטא העגל, אי אפשר שיהיה דבר של חטא קיים לעולם, כי התשובה קדמה לעולם, על כן כשיתוקן כל רושם של חטא העגל תשוב העבודה לבכורות. והכוהנים אמנם גם הם וודאי לא ייפסלו, כיון שעלו לא יירדו.

"ויש לדרוש שחובת קרבנות בעלי חיים אינם אמורים כי אם כל זמן שהמקריבים הם רק הכוהנים, על כן כתיב 'ושחט אותו על ירך וכו' וזרקו בני אהרון הכהנים את דמו', אבל כשיהיו כשרים גם כן בכורות, אז מטעם העילוי של בעלי חיים וכלל המציאות אין הבעלי חיים נהוגים, כי אם לחם ומנחה, לאות הכרת טובה ועילוי.

"וכך היא המדה בכל פעם שנמצא פסוק בתורה וסברא ישרה, שיש כוח ביד בית דין הגדול, מכל שכן בצירוף הנביאים, לפסוק הוראות גדולות כאלה. אמנם זה החזיון לימים רחוקים מאוד, ויוכל להיות שתיקון העולם בתחיית המתים יהיה לפני זה, ואז באמת כמה ענינים ישתנו לפי ערך הזמן. רק הרשעים הם האוכלים פגה את עץ הדעת, ולא ידעו גודל הערך של כל דבר בשעתו."

נעיר מספר הערות על דבריו המופלאים של הרב קוק. תחילה, ישנו כאן תיאור חזון נועז ומחודש שאמנם הוא לימים רחוקים כלשונו אך הוא מחודש ביותר, כיון שאין הוא כתוב ורמוז בתורה ועל כן מחוללי החידוש הזה הם סנהדרין ונביאים.

שיבת העבודה לבכורות מבוססת על ההבנה כי חטא לא קיים לעולם ועל כן שיבת העבודה לבכורות הינה חלק מתיקון החטא. מאידך גיסא, היות וכוהנים עלו ושימשו בקודש הם לא יירדו.

המציאות בה מוקרבים קרבנות בעלי חיים תואמת דווקא את  המציאות בה העבודה נעשית רק על ידי הכוהנים. כאשר יוכשרו מחדש הבכורות לעבוד, מטעם עילוי בעלי החיים, הקרבנות יהיו של לחם ומנחה בלבד. לעתיד לבוא, עם עילויים של בעלי החיים, תחזור העבודה להיות רק מן הצומח כמו בגן העדן, ובמקביל תחזור העבודה למציאות המשפחתית הטבעית והראשונית של עבודה בבכורות.

אמנם, העבודה תהיה במקדש ולא יהיה היתר במות מחדש, מפני שמאז הגיעו לירושלים, אין שום היתר לעבודה בבמות בשום מקום אלא בירושלים.

על פי הבנה זאת, נתפסת העבודה בבכורות כבעלת משמעות רוחנית גבוהה יותר מעבודה בכוהנים.

צריך עיון האם הטעם לכך דומה להשקפת הספורנו לפיה עבודה בכוהנים הינה צמצום, לעומת עבודה על ידי משפחת כהונה אחת, או שישנו טעם אחר שאינו מבואר בדברי הרב קוק.

על כל פנים, חזיון נועז זה מאפשר זיקה בין כל משפחה לעבודה במקדש תוך עילוי המציאות על ידי קרבנות מן הצומח.



[1] הקושי הוא שלא נמצאו בכורים שנקראו נערים, ולמילה נער במקרא משמעויות אחרות: ילד, אדם צעיר , עבד ומשרת, לוחם וחייל.

[2] בחלק זה של השיעור נביא גם מעט מדברינו שהזכרנו בעבר בשיעור העוסק בעובדי ה' במשכן (שיעור 6 ה'תשס"ח).

[3] נעיר, שבמכילתא על הפסוק (מכילתא יתרו מסכתא דבחדש פרשה ד') הובאה דעת רבי דווקא בשם רבי יהושע בן קרחה.

[4] חזקוני בפירושו הראשון מוסיף כי שבעים הזקנים הנזכרים בשמות (כ"ד, א) היו בכורות (וכן כתב ראב"ע בפירושו לאותו פסוק). ובפירושו השני כתב: "דבר אחר: הכהנים – השרים והשופטים... ואין לומר כהנים ממש, שהרי עדיין לא נתכהנו".

[5] אמנם נראה שעל פניו הברכה מתמקדת בבחירת הכוהנים, ולא בבחירת השבט כולו, ואכמ"ל.

[6] לעומתו, סבור הרמב"ן כי הכוונה לזמן פסילת הלוחות השניים. מחלוקת זו היא חלק ממחלוקת רחבה יותר, על דבר היחס בין בחירת הכוהנים ובחירת הלוויים: לדעת הרמב"ן, בחירת אהרן ובניו היא בחירה סגולית, שאינה קשורה לחטא העגל, ובני לוי צורפו אליהם בעקבות חטא זה; רש"י חולק ומסביר שתחילה נבחר שבט לוי לאחר החטא, ובשלב שני נתייחדו אהרן ובניו לכהונה מתוך השבט.

[7] המעבר מעבודה עממית של משפחות, בה מייצג הבכור את כלל המשפחה, לעבודה בה מייצג שבט אחד את העם כולו, הנו שינוי מהותי ביותר.

על עומק השינוי עמד הרמב"ן בפירושו לתלונת העם אחרי מות קורח ועדתו (במדבר י"ז, ו): "והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן, שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'...".

כזכור, שינוי זה הוא חלק חשוב משיטת ספורנו כי המשכן מהווה סמל לצמצום בהשראת השכינה בעולם, כפי שנתבאר בהרחבה בשיעור 23 לשנת ה'תשס"ז.

[8] בספרו "אהבת תורה", תל אביב 2000 (עמ' 262-263).