תולדות עבודת ה' במזבחות (יט) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ז)

  • הרב יצחק לוי

תולדות עבודת ה' במזבחות (יט) – תולדות שחיטת חולין ואכילת בעלי חיים (ז)


בשיעור זה נתייחס לכמה היבטים משלימים בעניין איסור אכילת דם.

חלב ודם

האברבנאל בפירושו מסכם דעות מרכזיות באיסור אכילת חלב ודם וכך דבריו:

"ואמנם למה בחר השם בחלב ובדם להקריב על מזבחו ולמה אסר אכילתם לישראל הנה כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים.

"האחד הוא דעת הרב המורה שהיו כומרי עובדי הכוכבים בימים הקדמונים אוכלים הדם משור וכשב ועז ובזה היו עובדים לתועבותיהם ומתחברים עם השדים וכבר אמתה התורה הטעם וזה בענין הדם אבל בענין החלב לא גלתה דבר מזה.

מעבר לדעת הרמב"ם שהובאה על ידינו בשיעורים הקודמים, הוא מביא את דעת הרלב"ג לפיו החלב והדם הם מזונות רעים:

"והטעם הב' הוא מה שכתב הרלב"ג שכפי השרשים הטבעיים החלב והדם הם מזונות רעים מזיקים לפי שכבר יתפרד מהדם החלק האוירי האשיי שנפרד מהב"ח וישוב ארציי ושכן הענין בחלב אבל זה אין מקום לו כי הדם הוא מזון יותר טוב מהבשר וכ"ש מהעצמות ואיך לא אסרה התורה אותם ואסרה את הדם גם שהחלב לא תפול בו הטענה הזאת בשום פנים.

"והטענה הג' אמרו המקובלים 'דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם' (שיר השירים ה', י), שאדום הוא מדת הדין והצח הוא מדת רחמים ולכך צוה יתברך להקריב לפניו מה שיורה על מדת רחמים והוא החלב ומה שיורה על מדת הדין והוא הדם. לרמוז שגם את זה לעומת זה עשה הא-להים.

על דרך הקבלה, הוא מבאר את הפסוק "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם", אדום מידת הדין, וצח מידת הרחמים. החלב הצח מייצג את מידת הרחמים והדם האדום מייצג את מידת הדין, והקב"ה ציווה להקריב את שניהם אלו זה לעומת זה.

"והד' אמרו שהבריאות והיופי הוא סבות החטא וסבות הבריאות הוא הדם וסבות היופי הוא השומן ומי שדמו רותח הוא חוטא כמו הבחורים וכן השומן סבות החטא כמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב, טו) 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט' ולכך צוה השם שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא שהם הדם והשומן לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם שישרוף ויבטל תאוותיו והדברים המביאים אותו לחטא.

"והטעם הה' מה שאמרו כת הדרשנים שהתענית הוא כקרבן שבו מתמעטים הדם והשומן וכאלו המתענה יקריב חלבו ודמו. וכן אמרו במסכת ברכות (ד' י"ז): 'רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך ה' א-להי שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני' וגם זה טעם נכון הוא.

הסיבה הבאה, היא רצון ה' שהאדם ישרוף על המזבח ויבטל תאוותיו המביאים אותו לחטוא – שני הגורמים העיקריים בכך הם הבריאות והיופי. הדם מייצג את הבריאות והשומן – החלב היופי. על פי הסבר זה, מועלה על גבי המזבח הדבר הנמוך יותר ולא הדבר העליון. בנוסף, חז"ל מציגים את התענית כסוג של קרבן בו מתמעטים הדם והשומן וכאילו המתענה יקריב חלבו ודמו, וקרבן זה משמש ככפרה לאדם וכך מביאה הגמרא בברכות (יז.) בקשר לרב ששת. העובדה שהאדם ממעט את חלבו ודמו בתעניתו נחשב כסוג של קרבן בזמן שבית המקדש לא קיים.

"ועוד טעם ששי אומר אני בזה עוד שהעונות נמשלו לאודם והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיה א', יח) 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ'. ולזה צוה יתברך שיגישו על מזבחו הדם לרמוז שהם מודים על חטאתם לפניו על דרך 'אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'' (תהילים ל"ב, ה). ונאמר 'וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם' (עזרא ט', ו) ושיקריבו ג"כ החלב לרמוז לסליחה כאומר כי עמך הסליחה. הנה א"כ היו מקריבים הדם והחלב לרמוז שכמו שהחטאים נגשים לפניו כן הסליחה מלפניו תצא.

העוונות נמשלו לאודם והסליחה ללובן וזאת בעקבות הפסוק בישעיהו "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", על כן הקרבת הדם על המזבח באה לבטא את הודאתו של האדם על חטאו. הקרבת החלב על המזבח באה לבטא כי הסליחה היא של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

"הנה מפני הסבות האלה בחר השם בדם להזות ממנו במקדש ולהקריבו על המזבח ואסר אכילתו לכל איש ישראל. גם שהחלב נברא מהלבנה ומפני קורו ולחותו הוא בלתי נאות למזג האנושי והדם שיתילד ממנו ידמה לדם החזיר ומפני זה אסר אכילתו לישראל שראוי שיהיה עם חכם ונבון. ומלבד כל הטעמים האלה עוד תשוב ותראה בסדר אחרי מות ובסדר ראה אנכי טעמים אחרים יותר עצמיים ואמתיים באיסור הדם מפני שלמות הנפש ושווי המזג ושלמותו. והנה נזכר כאן אזהרת החלב והדם בין משפטי הקרבנות לפי שע"כ דבר בעולות ובמנחות והיה ידוע שאם לא יקדישום למנחות שכלם כאשר לא יקדישום הבעלים יאכלו אותו. ועתה שבא הכתוב לדבר בחלבי השלמים כשהשלים משפטיהם בקדשי המזבח בלבד בא הכתוב הזה 'חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וגו' כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ' (ויקרא ג', יז), ללמדנו שאין החלב והדם כמשפט בשר העולה וסולת ולחם המנחה שאם לא הקדישום יאכלו אותם לא כן משפטי החלב והדם של השלמים כי בין שיקדישום בעליהם בין שלא יקדישום הם אסורים באכילה וזה הדרך דרך בה בסדר צו שזכר העולה והמנחה והחטאת והאשם וקצת השלמים ומיד סמך להם אזהרת החלב והדם. האמנם בסדר ויקרא הזהירה התורה על אכילת החלב והדם ולא ביאר ענשו שהוא בכרת ובפ' צו חזר להזהיר עליהם לחייב עליהם כרת וכן עשה בעריות שבסדר אחרי מות הזהיר עליהם ובסדר קדושים גלה ענשיהם".

איזכור החלב והדם כאן בזיקה לשלמים, באה לחדד כי שני אלו אסורים לאדם גם אם לא העלו אותם לגבוה.

אכילת דם מושכת ודוחה כאחד - התאחדות עם מקור החיים

עמוס גולדברג בפירושו לפרשת ראה, שואל מה חמור כל כך באכילת הדם, עד כדי כך שהתורה חזרה על איסור זה פעמים כה רבות ושעונשו בכרת?

"את התשובה לשאלה זו ניתן לדעתי למצוא ביחסי המשיכה והדחייה אל אכילת הדם, כפי שתיארו אותם חז"ל: מצד אחד ידעו חז"ל להצביע על הדחייה הטבעית מאכילת הדם. וכך דורש ר"ש בר רבי את הפסוק "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים י"ב, כג): "ומה הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר – גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה!" (מכות כד ע"ב).

"אולם, מצד שני מביא הרמב"ן על אתר פירוש נוסף והפוך המבוסס על דברי חז"ל לאותו פסוק: "שהיו להוטין אחריו, על כן הוצרך לכל האזהרות האלה" ומוסיף הרמב"ן שזהו "מדרש יפה ונאות ללשון הכתוב". רגישותם של חז"ל מלמדת אפוא כי הדם הוא דוחה ונחשק באופן יסודי בעת ובעונה אחת.

"תבנית זו של איסור על דבר מה, שעל פניו אנו נגעלים ממנו ולא מעלים אותו על דעתנו ויחד עם זאת עוצמת האיסור מלמדת כי הדבר נחשק ביותר, היא כמובן התבנית של הטאבו הראשוני והאוניברסלי ביותר – האיסור על גילוי עריות. כפי שהבחין פרויד, חומרת האיסור לשכב עם האם והאב אינה ביטוי לעצם הדחייה העזה מהדבר, אלא מלמדת בדיוק על ההפך – על המשיכה העצומה והיסודית שבו.

"ואכן נדמה כי תבנית זו יכולה להאיר את איסור אכילת הדם. האיסור על הבן לשכב עם אמו, הוא האיסור וגם חוסר האפשרות לחזור אל המקור. אהבת התינוק לאמו היא האהבה האין סופית והשלמה שבה הנפרדות בין הסובייקט לאובייקט אינה קיימת ושבה ההתענגות היא מלאה ומושלמת. הטאבו על גילוי עריות מלמד על הכמיהה העצומה לחזור לאותו מקור שלם ואבוד ובה בעת הופך אותו לאסור ולבלתי אפשרי. הוא הופך להיות מושא געגועים ראשוני החייב לעבור טרנספורמציות ותחליפים המוליכים את האדם בדרכי חייו.

"האיסור על אכילת הדם הוא איסור דומה. הדם כנ"נפש" נתפש כראשיתו וכמקור החיות עצמה. וככזה הוא מציב בפיתוי עצום לדמיין שניתן לחזור ולהתאחד עם המקור. כאילו ניתן על ידי הבליעה שהיא פעולה רדיקלית ביותר של שליטה והזדהות, להתאחד ולתפוש את אותו מקור ראשוני של החיים. המשיכה אל הדם היא, בדיוק כמו השמיכה אל האם, המשיכה אל מקור האושר השלם והאבוד.

"משיכה זו אל החזרה לטוהר הבראשיתי – אל מקור החיים עצמם, אל המקום שלפני סכסוכי השכל והחברה... אל המקום השלם והאורגני והלא שסוע – המשיכה אל הדם, היא משיכה מסוכנת מאין כמוה. לפיכך מצווה התורה שלא לנסות "לעכל" את הדם  אלא "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב, טז).

"סכנת הפיתוי שבדם, קשורה לסכנות נוספות המוזכרות בפרשתנו כפי שראה זאת הרמב"ן. בעקבות הרמב"ם במורה (שם) מקשר גם הוא את איסור אכילת הדם לסוג מסוים של עבודה זרה – עבודת השדים: "...והייתה העבודה ההיא באכילה מן הדם, כי היו מקבצים הדם לשדים והם אוכלים עליו וממנו כאילו הם קרואים לשדים לאכול על שולחן השדים ההם ומתחברים עמהם... והנה היו מתנבאים בו ומגידים עתידות. ולכך בא הכתוב והזהיר שאם ישמע מאוכלי הדם דבר עתיד... אל יפתה ללבו... כי הבל המה מעשה תעתועים... כעניין המוזהר בנביאי השקר...". הרמב"ן קושר בין הפיתוי של הדם, כפנטזיה של איחוד מלא עם המקור, עם נביא השקר נותן האות והמופת."

עמוס עומד כאן על נקודה עמוקה. על פי חז"ל, הדם דוחה מחד, ומאידך ישנה משיכה אליו. ההסבר שהוא נותן תוך כדי השוואה לאיסור עריות הינו חזרה אל המקור. לכך נדמה כי יש להוסיף כי מתוך הבנת תפקידו החיוני של הדם, ייתכן גם כי יש בדם חיות, כוחות חיים גדולים ועצומים שבאופן תקין ושוטף מעניקים חיים לגוף ולאברים אליו הדם זורם, ועל כן לעניות דעתנו בנוסף לחזרה למקור ישנה כאן גם משיכה אל עוצמת כוחות החיים המתגלים בדם.

הלב כידוע אחראי על תנועת הדם לכל חלקי הגוף. הדם מכיל את החמצן, מרכבי המזון והאנרגיה לבניית התאים בגוף החי. הפרשות התאים מועברות באמצעות הדם לאיברים המוציאים הפרשות אלו אל מחוץ לגוף ומכאן כוחות החיים שבדם גם במובן הפיזיולוגי של המילה בעלי עוצמה מיוחדת במינה.

על כן, הדם הוא הנפש כי בהשוואה לשאר המרכיבים החומריים של הגוף הוא קשור באופן מובהק לחיים עצמם, וניתן לראות בו את המרכיב הרוחני ביותר בגוף כל חי ועל כן הזיקה שלו למקור החיים ולמשמעותו חזקה כל כך ועל כן איסורו חמור כל כך.

הדם כגילוי החיים, ואיסורי אכילת דם ושפיכות דמים כיראת כבוד אל עצם החיים

פרופ' מילגרום[1] מציין בענייננו את ההערה הבאה:

"לא מצאנו איסור זה במקום אחר כלשהו במזרח הקרוב הקדום... העובדה שאף אומה מבין שכנות ישראל העתיקה לא החזיקה באיסור מוחלט זה, המחייב את האנושות כולה, מצביעה שאיסור אכילת דם אינו יכול להיות רק זכר לטאבו פרימיטיבי, אלא הוא תוצאה של חקיקה שקולה והגיונית. הדבר מתברר גם מן התוספת המנמקת את החוק: 'כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ' (דברים י"ב, כג)."

לאור דברי מילגרום, צריך לשאול, מה יכול להיות העניין המיוחד בתורת ישראל השונה במהות מכלל האנושות הבא לידי ביטוי ביחס התורה אל הדם?

משה גרילק[2] מתייחס בדבריו לאיסור אכילת הדם. הוא מבאר כי דווקא כשהותר לאדם לאכול מבשר הבהמה נאסר עליו לאכול את דמה:

"דווקא בשעה שהותרה קטילת הבהמות, קיבל האדם שיעור בקדושת החיים. מטרת חוק זה היא להביא לשינוי נמרץ ביחס לשפיכות דמים. בעת השחיטה הוא יזכיר לאדם ש"לא הותר לו לחלל את קדושת החיים עצמם, וכל זמן שיש חיים בעל חיים, דמו ובשרו אסורים בהנאה" (ספר הפרשיות, נח).

"זהו מנגנון מוסרי רב עוצמה. איסור זה מהווה מחסום רגשי ויעיל מפני תחושות של אכזריות העלולות להתפתח בלב האדם, וכתחליף בכוחו לפתח רגשות רחמים בלב זה".

הבנה זו יכולה להסביר ולחדד את הקשר בפשטי הפסוקים בין הפסוק הזה שנאמר לנח בצאתו מן התיבה "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד) על שתי הבנותיו (איסור אכילת אבר מן החי ואיסור אכילת הדם), לבין הפסוקים שאחריו: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם, ה-ו).

מדוע בהקשר זה לראשונה התורה אוסרת שפיכות דמים? מהי משמעות עיתוי הציווי וזיקתו לאיסור אכילת דם בעל החיים או אבר מן החי?

מתוך הבנת חיוניות היחס אל הדם – "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", באה התורה, ועם חידוש הבריאה כולה לאחר המבול וחורבן העולם הקודם שהשחית את דרכו על הארץ, היא רוצה ליצור יחס וזיקה מיוחדים אל מושג החיים באופן כולל.

עם כל ההבדלים בין האדם שנברא בצלם אלוהים ובין בעל החיים שנפשו מתגלה בדם המצוי בו, בשניהם הדם הינו גילוי החיים. התורה רוצה כאן ליצור יחס של יראת כבוד אל החיים עצמם בגילוייהם השונים, ועל כן ישנו קשר מהותי מאוד, על אף כל השונה, בין דם בעלי החיים שנאסר על האדם (אף על פי שאדם יכול להרוג בעל החיים ולאכול את בשרו) ובין איסור שפיכת דם האדם.

כאמור, הנימוק של התורה שונה כאן מהותית: אצל בעל החיים "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" ועל כן "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ", וכאן ביחס לאדם "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". אך עם זאת, שניהם באים ליצור אצל האדם יחס מתוקן אל עצם החיים, אל קדושת החיים באופן כולל. גם אם מדובר על שתי רמות של התייחסות, בשתיהן מדובר על היחס הראוי אל גילוי החיים האלוהי המופיע בעולם בדם בעלי החיים ולהבדיל בדם האדם.

עד עתה, התבוננו בהיבטים שונים של יחס התורה לשחיטת חולין ואכילת דם, על מנת להבין את הדברים לאשורם, התחלנו את עיוננו בהתבוננות בפסוקים שנאמרים לנח לאחר המבול.

מכאן, ברצוננו לעבור למשמעויות נוספות של יחס התורה לדם כפי שהוא מופיע בויקרא פרק י"ז.

ויקרא י"ז – הנפש האוכלת את הדם

לאחר שעסקנו בהיבטים השונים של עניין הדם כפי שהדבר בא לידי ביטוי לאחר המבול, הרי שבפרק י"ז בספר ויקרא, מעבר לסוגיית שפיכות הדמים ביחס למי שלא מביא קרבן אל פתח אוהל מועד בה עסקנו בשיעורים הקודמים, התורה חוזרת לעניין התייחסותה לדם בשני הקשרים.

הראשון:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם"        (י-יב).

השני:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת"   (יג-יד).

הראשון, חוזר על איסור אכילת הדם בלא קשר להקרבת קרבן. הנימוק של התורה הוא מפני שייעודו של הדם להיות לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, על כן אין לאוכלו לא בני ישראל ולא הגר הגר בתוכם.

מעניין לראות את ניסוח התורה "אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם - וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם", לא באיש שאוכל את הדם אלא בנפש האוכלת את הדם. על כן "כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם", לבטא את הצד העליון באדם והצד העליון בבעל החיים הוא הנפש הוא הדם.

ויקרא י"ז, י – "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם"

כמו כן, יש מקום להתייחס לביטוי "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם" (ויקרא י"ז, י). ביטוי זה שהקב"ה נותן פניו בנפש האוכלת את הדם הוא ביטוי מעניין המופיע בתורה בהקשרים מאוד מסוימים.

הרמב"ן מסביר כך:

"אסרה הדם באכילה ובחרה בו להטהר בהזאות ולזרקו על המזבח לכפרה, ולכך אמר 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם' כמו שאמר בנותן מזרעו למולך שהוא מביא למין ממנו ע"ז כי לא נאמר כן במצווה אחרת".

הרמב"ן מתייחס לאיסור העברת זרע למולך בו התורה אומרת:

"וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"  (ויקרא כ', ג-ה).

מהי הזיקה בין שני איסורים אלו, בין אכילת הדם ובין העברת זרע למולך?

הרמב"ן מוצא את המכנה המשותף בעניין העבודה הזרה. אמנם הרמב"ן טוען כי לא נאמר כן במצווה אחרת, אך אפשר להביא ראיה מן הפסוק – "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא כ', ו). מכאן שגם ביחס לפונים אל האובות ואל הידעונים ישנה "זנות" כפי שמפורש גם כן במולך, וגם בעבודה זאת, הקב"ה ייתן את פניו בנפש ההיא ויהיה בה דין כרת.

הזיקה בין עבודת המולך לבין אכילת הדם יכולה להיות קשורה גם כן לעניין החיים והמוות. אם אנחנו מבינים כי הדם מסמל את עצם החיים והם גילוי מובהק של חיים, ועבודת המולך, כהבנת פשטי הפסוקים וכמובא ברמב"ן הם המתת הילדים.

ויקרא י"ז – והכרתי באכילת דם לעומת ונכרתה באכילת חלב

המשך חכמה מבאר כך:

"והכרתי אתה מקרב עמה. דע וראה ההפרש, שבחלב שאוכל לתיאבון כתוב 'וְנִכְרְתָה' (ויקרא ז', כה), בלא התייחס הפעולה להשם יתברך הטוב. אבל בדם, שנפשו של אדם קצה בו [סוף מכות], שאינו רק להכעיס, כתוב 'וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ' (ויקרא י"ז, י) - מיוחס אל השי"ת שיעשה במכוון.

"ובזה יש לפרש, דידוע שיטת רש"י במנחות דדם שבשלו אינו חייב במוקדשין, יעויין שם. וכי כתוב במוקדשין בפרשת אחרי (להלן פסוק יא) 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר', בחי, שראוי לכפר, אם כן נפשו של אדם קצה בו, לכן כתוב 'וְהִכְרַתִּי'. אבל בפרשת צו שכתוב בחולין, יתכן על ידי בישול ותערובות כזית בכדי אכילת פרס, לכן כתוב 'וְנִכְרְתָה' (ז', כז). וכן בפרשת עריות (להלן כ', יח) כתוב 'וְנִכְרְתוּ', כי נפשו של אדם מחמדתן. אבל גבי מולך, ופנה אל האוב והידעוני, כתוב (להלן כ', ה) 'וְהִכְרַתִּי', שמיוחס הפעולה להשם יתברך. ולכן בדם כתוב (בפסוקנו) 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם', ואמרו בתורת כהנים (פרשה ה, ד) פונה אני מכל עסקי ועוסק אני בו. וכן בנותן מזרעו למולך כתיב (להלן כ', ה) 'וְשַׂמְתִּי פָּנַי'. ומעתה בוא וראה גבי יום כיפור פרשת אמור, שגבי אכילה שהוא לתיאבון, שתאב לאכול, כתוב (כ"ג, כט) 'וְנִכְרְתָה', אבל במלאכה שאינה לתיאבון, רק להכעיס ביום הכיפורים ולבעט בו, כתוב (שם פסוק ל) 'וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ', היינו מיוחס הפעולה להשם יתברך. וזה פשוט.

"הנה בחלב כתוב (ויקרא ז', כה) 'כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה' - סיבת האיסור, לפי שהחלב נותן לאשה לה'. לכן אינו אסור רק חלב שור כשב ועז, שמינו קרב למזבח. אבל בדם הוא גם בחיה ועוף וטמאים גם כן בכרת, וסיבת האיסור והכרת 'כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא' (י"ז, יא), ואינו ראוי לנפש שיאכל נפש. ויעויין רמב"ן דברי נועם. רק שלא יוקשה מי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי, לכן אמר 'וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר', וראוי לנפש שיבוא תמורת נפש. ומזה מקור נאמן למה שדרשו ז"ל לאסור טרפה לגבוה, כיון שאסור להדיוט דין הוא שיאסר לגבוה. וכן גיד הנשה דחולצו ונותנו לתפוח, ודו"ק היטב" (ויקרא י"ז, י).

המשך חכמה, עומד על הבדל מעניין בין חלב לדם. הלשון בה משתמשת התורה ביחס לעונה האוכל חלב היא כך: "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז', כה). לשון 'וְנִכְרְתָה' אינה מייחסת באופן ישיר את פעולת הכריתה לקב"ה, והוא מבהיר הלכה מעניינת בשיטת רש"י במנחות:

"דם שבשלו - בין בחולין בין בקדשים ואכלו אינו עובר עליו, דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למילתיה ונפיק מתורת דם" (כא.).

על פי הגדרה הזאת, ישנו קשר מהותי בין הדם שנאסר לדם הראוי לכפרה דווקא, והיות ודם קודשים מבושל אינו ראוי לכפרה ויצא מתורת דם הוא לא נאסר, ואכן התורה בפרשה זו אומרת "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר" (ויקרא י"ז, יא) הכוונה לדם חי שראוי לכפר, אך היות ונפשו של אדם קצה בו לכן כתוב והכרתי ולא ונכרתה. אך בפרשת דם, כשהתורה עוסקת בחולין, ייתכן ע"י בישול ותערובות כזית בכדי אכילת פרס לכן כתוב "וְנִכְרְתָה" (ויקרא ז', כז).

על פי אותו עיקרון שבפרשת עריות (ויקרא כ', יח) כתוב "וְנִכְרְתוּ" כי נפשו של אדם מחמדתן (על פי הגמרא בחגיגה יא:).

אך גם לגבי מולך, ופנה אל האוב והידעוני כתוב "וְהִכְרַתִּי" ולא נכרתה, הפעולה מיוחסת לקב"ה.

על כן, בדם התורה כותבת "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם" וגם בנותן מזרעו למולך הלשון היא "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי", המתבאר בתורת כהנים "פנוי אני מכל עסקי ועוסק אני בו".

לפי כלל זה, בפרשת יום הכיפורים לגבי אכילה שהיא להכעיס שם לשון התורה "וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ", תוך ציון פעולה אקטיבית מצד הקב"ה והפעולה מיוחס אליו.

בחלב התורה כותבת (ויקרא ז', כה) "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ"; בחלב אסור רק חלב שור כשב ועז שמינו קרב למזבח. אך איסור דם הוא גם בחיה ועוף ובטמאים, והאיסור הוא בכרת שסיבתו "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" ואינו ראוי לנפש שיאכל נפש (כלשון הרמב"ן בפרשתנו).

הבחנת המשך חכמה, בין לשון התורה "ונכרתה" בחלב בדבר שאדם מחמד אותו, לבין לשון "והכרתי" בדם בדבר שנפשו של אדם קצה בו, וכן בעבודת המולך, בהם הקב"ה פעל בהכרתה, בדברים שאדם עושה כדי להכעיס ולהתריס נגד רצון ה', הקב"ה מתערב באופן פעיל, וכשהדברים אינם כאלה התורה משתמשת בלשון "ונכרתה" מבלי לייחס את הפעולה ישירות לקב"ה, וזהו אחד ההבדלים בין אכילת חלב לאכילת דם.

בכך אנחנו משלימים את עיוננו באיסור אכילת הדם וטעמיו. בשיעור הבא נתבונן במצוות כיסוי הדם, המופיעה כאמור אף היא בויקרא פרק י"ז.

 



[1] בהערה באנציקלופדיה יודאיקה.

[2] בספרו "פרשה ולקחה", שיעור לפרשת נח "הדם הוא הנפש".