תולדות עבודת ה' במזבחות | 48 | איסור הבמות | 25

בשיעור הקודם סקרנו את התחנות השונות של הארון. בין היתר, עסקנו בהימצאות הארון בשדה פלשתים ובמפגשו עם אנשי בית שמש. בשיעור זה נשלים את העיון ביתר התחנות.

 

קרית יערים

לגבי העברת הארון לקרית יערים אומר הכתוב כך:

"וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם: וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'"          (שמ"א ו', כ - ז', א).

אנשי בית שמש מבינים כי אין בכוחם לעמוד לפני הארון – "ה' הָאֱ-לֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה" – ועל כן הם פונים לאנשי קרית יערים, מבלי נימוקים מפורטים. הפעולה המשמעותית הראשונה שאנשי קרית יערים עושים הוא להביאו לבית אבינדב ולקדש את אלעזר בנו "לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'". עצם השמירה על הארון על ידי אדם שהוקדש לכך היא בוודאי לקח משמעותי המתייחס לכבוד הראוי לארון ולשמירתו.

מדוע בוחרים אנשי בית שמש להעלות את הארון דווקא לקרית יערים?

תחילה יש לציין כי הפנייה לבני שבטם, בני נחלת יהודה, היא טבעית ומובנת. שנית, קרית יערים נמצאת בהר, בניגוד לבית שמש הנמצאת בשפלה. נראה שקרית יערים הייתה מקום מרכזי, וכפי שמעיד הכתוב על בני דן העולים אל פסל מיכה: "וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה: וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים" (שופטים י"ח, יא-יב). מעבר לקרבה הגאוגרפית לבית שמש ולנחלת דן, נראה כי מדובר במקום שטבעי לעלות דרכו לכיוון הר אפרים בצפון. סביר להניח שהדרך הקדומה מן השפלה להר עברה בקרבת קרית יערים ועל כן היא משמשת מקום חניה (ונבחין במינוח "מחנה דן").

שלישית, מעבר למרכזיותה התעבורתית, יושבת קרית יערים בגבול נחלות יהודה ובנימין. בשיעור הקודם העלנו את ההשערה כי אנשי בית שמש רצו לבנות מעין מקדש גבול באמצעות הקמת מצבה בגבול נחלת יהודה. בהמשך לכך, טוען הרב יואל בן נון כי ייתכן ואנשי בית שמש העלו את הארון דרך גבול נחלת בנימין, שכידוע התייחדה כנחלת שכינה מקודשת, מתוך אותה תפיסה מוטעית.

מהו ייעודו של הארון בקרית יערים? לכאורה המקום אינו נפקד במשך עשרים השנים שהארון נמצא בו; במסגרת תיאור העלאת הארון מקרית יערים בדה"א, מציין דוד: "וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל" (י"ג, ג). הארון אינו זוכה לביקור של איש כל ימי מלכותו של שאול! מכאן אפשר ללמוד כי עיקר החשיבות שבהצבת הארון בקרית יערים היא שמירה על קדושתו. ייתכן מאוד כי מה שקרה בעניין הארון, מן הקרב באבן העזר ועד המגפה הגדולה בבית שמש, הותיר חשש כבד בלב העם והניא אותו מלפקוד אותו.

ראינו בשיעורים הקודמים כי גם הבמה הגדולה, הן בנוב והן בגבעון, לא נפקדה כך שבתקופה זאת היחס אל הארון ואל המשכן נוטה להתעלמות מוחלטת.

 

העלאת הארון על ידי דוד מקרית יערים לעיר דוד[1]

עם התבססותו בירושלים מחליט דוד להעלות את הארון מקרית יערים לעיר דוד.

זהו המעשה הרוחני הממלכתי-לאומי הראשון שהוא עושה כמלך על כל ישראל לאחר כיבושה של מצודת ציון והתבססותו בעיר דוד. הדבר מעיד על החשיבות הרבה שמייחס דוד לנחיצות מיקום הארון בירושלים.

במעשהו של דוד שני חידושים גדולים: האחד, כשברקע נמנעים ישראל מלהתייחס אל הארון שנמצא בקרית יערים כל ימי מלכות שאול ודוד (בחברון) בשל חששם מפניו, מפגין דוד תעוזה, נוטל את הארון ומעלהו לירושלים. נזכיר כי אף שמואל הנביא בכל שנות הנהגתו ונבואתו לא מצא לנכון להתייחס אל הארון ולחבר אותו מחדש אל המשכן, וייתכן כי הערכתו הייתה כי עדיין לא תיקנו ישראל את יחסם אל הארון וחשש מההשלכות שבכך.

אמנם, עצם נפילת הארון ומות עוזא בנסיון למנוע את נפילתו, מלמדים כי גם דוד עצמו טרם הגיע להתייחסות הראויה לארון. רק לאחר ההמתנה בבית עובד אדום הגתי והברכה שנתגלתה בו, משנה דוד את יחסו אל הארון לחלוטין; באופן נשיאתו האחראית על הכתף (ולא בעגלה), בהצבת כהנים למשמר ובהקרבת הקרבנות לאורך כל ההתקדמות בדרך.

החידוש השני הוא בהבנה כי הוצאת הארון מקרית יערים תיתכן רק אל מקומו הטבעי – בחזרה אל המשכן. היה מצופה מדוד שיעלה אותו לגבעון, כך שהארון והבמה הגדולה יחזרו לתפקד כמכלול אחד תוך החלת איסור במות בכל מקום. המשמעות של העלאת הארון לעיר דוד דווקא מגלמת את ההבנה כי יש לחבר בין מקום השראת השכינה לעיר המלכות. ירושלים עיר הבירה אינה רק עיר שלטון וממשל, ומוסד המלוכה איננו כלי שלטוני בלבד – שניהם המסד להשראת שכינה על כל ישראל.

ביטוי נוסף לרעיון זה מצאנו בדברי חז"ל ביומא (יב.) שלפיהם הגבול בין בנימין ליהודה עובר בהר המוריה; הלשכות, כולל לשכת הגזית, וכן הפינה הדרומית של המזבח נמצאות בנחלת יהודה (זבחים נג:), ואילו מבנה המקדש עצמו ועיקרו של המזבח נמצאים בנחלת בנימין (יומא שם). חז"ל רוצים להביע בכך כי גם למלכות ישנה זיקה ואחיזה במקדש, ומקום המקדש מחבר באופן מהותי בין יהודה ובנימין, בין בני לאה לבני רחל.

לגבי החשיבות העליונה שרואה דוד בהעלאת הארון לירושלים יש לצרף את העובדה כי במרד אבשלום משאיר דוד את הארון בירושלים למרות שהוא עצמו נאלץ לעזוב. אבשלום, שהחל את המרד בחברון, עושה דרכו לירושלים, ודוד שאינו מעוניין להתעמת אתו בירושלים בורח למחניים.

בשמ"ב מתואר הויכוח בין צדוק הכהן לדוד בשאלת גורלו של הארון:

"וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו"

                                                                       (ט"ו, כד-כו).

עמדתו של צדוק היא כי המלך העלה את הארון אל העיר, ואם המלך עוזב את העיר, הארון צריך ללכת עמו לאן שהוא הולך, וכשיחזור לעיר ישיב את הארון.

לעומתו, חושב דוד כי המלך צריך ללכת אחרי הארון ולא הארון אחרי המלך. עמדתו היא שמקומו של הארון הוא אכן בירושלים, ואף על פי שכעת משמעות הדבר היא שיש להשאיר את הארון אצל אבשלום, הרי שאם ימשיך למצוא חן בעיני ה' – ישיבו ה' למלכותו ויראה לו "אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ", ואם לא – יעשה בו כטוב בעיניו. ברור כי האינטרס האישי של דוד בבריחתו מפני אבשלום הוא שהארון, המסמל את נוכחות השכינה, יהיה אתו, ובכל אופן הכרעתו ברורה – המלכות צריכה להיות קשורה ומחוברת בטבורה להשראת שכינה, ועל כן נשאר הארון בירושלים.

בהחלטה זו טמון מסר נוסף – השארת הארון בעיר דוד גם לאחר שדוד עוזב אותה מביעה את הבחירה המכרעת של דוד בירושלים ובזיקה הנצחית של עיר המלכות להשראת השכינה.

 

הארון בעיר דוד

בשמ"ב אומר הכתוב:

"וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים"

                                                                              (ו', יז).

מעבר לתיאור זה, אפשר לשער כי האוהל הוקם במקום מרכזי בלבה של עיר דוד. בדברי הימים ישנו תיאור מפורט הרבה יותר –

"וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה' מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ: וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים:  בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה' בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו"   (דה"א ט"ז, ד-ז).

"וַיַּעֲזָב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים"                                  (שם, לז-לח).

דוד מחלק בין לווים וכהנים ששומרים ומשרתים לפני ארון ה' באוהל שבעיר דוד, לבין אלו שמשמשים בעבודה הקבועה בבמה הגדולה בגבעון.

במסגרת זו התקין דוד שתהא משמרת הלווים של אסף וחבריו מהללת בכלי שיר לפני הארון "תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ", וכנגדם את הלווים בני חבורת הימן וידותון להודות בבמה הגדולה בגבעון[2].

ברור כי את קרבנות התמיד הקריבו הכהנים בבמה הגדולה בגבעון. ייתכן להציע[3] שהמשוררים הלווים בירושלים שרו מדי בוקר את שיר התמיד וכן בין הערביים, בזמן שאחיהם מקריבים את קרבנות התמיד בבוקר ובין הערביים בבמה בגבעון. יוצא כי העלאת הארון אל עיר דוד אינה רק מעשה הבא לחבר את השלטון והמלכות להשראת השכינה, אלא אותו אוהל המוקם בעיר דוד בשביל הארון משמש מוקד פולחני בעל משמעות שלפניו שרים את שיר התמיד במקביל להקרבת הקרבנות בבמה בגבעון. מובן שהעמדת לויים סביב הארון אמורה להעניק לו יתר משמעות וכבוד.

בכל אופן, נראה כי הארון הופך להיות מוקד רוחני משמעותי בלבה של העיר המוקמת כעיר מלכות לכל ישראל.

אף על פי שלדעתנו דוד עדיין אינו יודע את המיקום המדויק של המקדש, הרי שבוודאי יש במעשה זה סוג של הכנה לקראת בנייתו. נזכיר כי אין כל חובת פולחן ליד הארון כשהוא אינו במקומו, אולם היות הבמה הגדולה בנוב ובגבעון והיתר במות הנלווה לכך (והאפשרות הנגזרת של הקרבת קרבנות גם בעיר דוד) מקדמים הכנה זאת.

המיוחד במעשהו של דוד הוא יצירת מוקד פולחני חדש בנוסף לבמה הגדולה שנמצאת בגבעון. מוקד זה נמצא בתוך עיר המלכות. הרעיון העומד בבסיס מעשהו של דוד הוא רצונו לחבר כבר בשלב הזה את מקום המלכות למקום השראת השכינה עוד לפני בניין הבית וזהו חידוש משמעותי במלכותו של דוד על כל ישראל בירושלים.

 

העלאת הארון מעיר דוד אל בית ה' על ידי שלמה המלך

השלמת עניינו של הארון מסתיימת לאחר עשרים שנות בניין בית ה' ובית המלך. בחנוכת בית ה' מתאחדים מחדש הארון ומבנה המשכן; הארון מועלה מעיר דוד אל הר המוריה, והכלים שהיו בבמה הגדולה בגבעון (שולחן, מנורה, מזבח הקטורת, כיור וכנו ושאר כלי המשכן) מועברים אף הם אל הר המוריה ומונחים במבנה החדש והקבוע שנבנה על ידי שלמה המלך

האירוע החגיגי מתואר במל"א, ח':

"אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:  וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

"וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הָאָרוֹן:  וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם:  וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב:

"וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל  תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים:  כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה:  וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה':  וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'"     (ח', א-יא).

הכתוב מתאר את הקהלת זקני ישראל, ראשי המטות, נשיאי האבות וכל איש ישראל אל ירושלים – "לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן" – אל בית ה'. בהמשך מדגיש הכתוב כי הכהנים נושאים "אֶת הָאָרוֹן" ויחד עמו את "אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל"; כפי שהדגשנו, את הארון מעלים מן האוהל בעיר דוד אל בית ה', ואילו את אוהל מועד ואת כל כלי הקודש אשר באוהל מעלים מן הבמה הגדולה אשר בגבעון. נוסף על כך מציין הכתוב כי חנוכת הבית מלווה בכמות עצומה של קרבנות.

הארון מובא אל קודש הקודשים תחת כנפי הכרובים ששלמה הוסיף בבניין בית קדשי הקודשים. הכתוב מדגיש כי בארון נמצאים רק שני לוחות האבנים שהונחו שם על ידי משה בתוכם. בסוף המעמד, כבוד ה' מלא את בית ה'.

האירוע מתרחש בחודש השביעי, בהתאם לתפיסת שלמה כי בית ה' מיועד לכל אומות העולם, ועל כן זהו החודש הראוי לחנוכתו.

האירוע מתואר גם בדה"ב (ה) בתוספת פרטים על הכהנים והלווים המשוררים. בכך אנו משלימים את תיאור מצב המשכן מחורבן שילה ועד חנוכת בית ה' בהר המוריה.

מחד גיסא, סקרנו את תחנות הבמה הגדולה בנוב ובגבעון, ומאידך גיסא, את גלגולי הארון משדות פלשתים דרך בית שמש, קרית יערים, בית עובד אדום הגתי, עיר דוד והר המוריה.

לאחר שקיבלנו תמונה מסוימת על אודות הבמה הגדולה והארון הנפרדים בפרק הזמן הזה, בכוונתנו לבחון בשיעורים הבאים ביטויים שונים של עבודת ה' מחוץ לבמה הגדולה תוך ניסיון להבין את משמעותם.