תולדות עבודת ה' במזבחות | 52 | איסור הבמות | 29

בשיעור הקודם עסקנו בדעת רבי יהודה במשנה – מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים. על פי הבנה זו שילה מצטיירת כמציאות זמנית, וירושלים כמציאות קבועה ונצחית. זוהי המשמעות של הזיקה בין שילה למנוחה וירושלים לנחלה.

בשיעור זה, ברצוננו לבחון את דעת רבי שמעון לפיה מנוחה זו ירושלים ונחלה זו שילה. בפשטי הפסוקים, מצאנו לא מעט פסוקים הקושרים בין הארון, המקדש, ירושלים ושלמה המלך לבין עניין המנוחה, וננסה לעיין בהם על מנת לקבל תמונה כוללת של הזיקה בין מנוחה לירושלים.

מושג המנוחה קשור באופן משמעותי לתיאור השראת שכינה בקביעות במקום אחד. הניגוד למנוחה יכול להיות תנועה או מסע, אך השם מנוחה יכול להיות נרדף למושג של שלום בניגוד למלחמה.

ננסה לבחון את המשמעויות השונות של המושג בזיקתו אל השראת השכינה.

 

ירושלים כמנוחה

מנוחת הארון

הארון מתואר בפסוקים בנסיעה ובמלחמה, במנוחה ובהשראת שכינה.

במלחמה – התורה בעצמה כבר תיארה את תפקידו של הארון במלחמה:

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"            (במדבר י', לה-לו).

הראב"ע על אתר מבאר את המילה "ובנוחה" – "בנוח הארון". החזקוני אומר: "על שם שהיה שוכן" (אונקלוס מתורגם "ובנוחה" – "ובמשרוהי"). הארון המייצג את השראת השכינה מתואר בשני מצבים: מי שנלחם נגד האויבים הוא הקב"ה, ומי ששוכן בתוך בני ישראל בביתו במנוחה הוא הקב"ה. מסביר הטור הארוך כי "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון" (שמות כ"ה, א').

בתהילים קל"ב, במזמור שבו דוד עוסק בחיפוש מקום השראת השכינה, נאמר: "קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ" (ח)[1]. המפרשים מבארים כי בשעת הכנסת הארון לקדש הקדשים אומרים נושאי הארון בקשה המיוסדת על דברי משה "ויהי בנסוע הארון... ובנוחה יאמר", והם רומזים על כך שכבר נתקיימו דברי התורה:

"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים י"ב, ט-י).

בשעה שאנו מכניסים את ארון עוזך, את ארון הברית, שכון עליו והיכנס עמו. ייתכן כי הביטוי "קומה ה' למנוחתך" משמעותו שאנו מזמינים את הקב"ה לשכון במנוחתו, ואולי יש בבקשה "קומה ה' למנוחתך" רמז ללשון "קיים לעד", כלומר השרה את שכינתך לעד במקום שבחרת למנוחתך.

קיימת הקבלה מעניינת בין מזמור קל"ב בתהילים לתפילת שלמה "ועתה קומה ה' א-לוקים לנוחך אתה וארון עוזך כהניך ה' א-לוקים ילבשו תשועה וחסידיך ישמחו בטוב" (דה"ב ו', מא). גם כאן, עם הכנסת הארון לבית קדשי הקדשים, למקומו הקבוע, ישנה הזמנה: שכון במקום שנקבע והשרה שכינתך תמיד, שכון על ארון הברית במקום מנוחתך בקדש הקדשים. וכן בפרשה המקבילה בספר מלכים "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר ביד משה עבדו" (מל"א ח', נו). הלשון כאן מדברת על מנוחה לעם ישראל, וייתכן כי מדובר על מנוחה מהאויבים[2]. וכך אמר דוד:

"הֲלֹא ה' אֱ-לֹהֵיכֶם עִמָּכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב... וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱ-לֹהִים"        (דה"א כ"ב, יח-יט).

 

בית המקדש – בית מנוחה לארון

כשדוד מתאר באופן מעשי את כוונותיו בדברי הימים הוא אומר כך:

"וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת"                                                    (דה"א כ"ח, ב).

לאחר המסעות והמלחמות לא רק הארון מגיע למנוחתו, אלא המקדש כולו מוגדר כבית מנוחה לארון. כביכול הארון מטביע את חותמו בעניין המנוחה על הבית כולו והופך אותו לבית מנוחה.

הרלב"ג על אתר מעיר:

"קראו בית מנוחה כי שם יהיה מקומו תמיד ואחר לא יבחר ה' יתברך מקום אחר".

משמעות המנוחה קשורה לקביעות של הבחירה הא-לוקית במקום ולעובדה שלאחר בחירה זאת ה' לא יבחר בשום מקום אחר, וזאת בנוסף למנוחה מן האויבים ומן המסעות השונים.

 

ירושלים כמקום מנוחה

בהמשך מזמור קל"ב אומר הכתוב:

"כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ"     (יג-יד).

המשורר בטוח שבקשתו תתקבל כי ה' בחר בציון, וכשנאמר "זאת מנוחתי עדי עד" הכוונה היא שירושלים היא מנוחת ה' – מקום שכינתו ומושבו לנצח.

 

שלמה – איש מנוחה

כאשר דוד עוסק בהכנותיו לבניין המקדש הוא אומר כך:

"וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם"          (דה"א כ"ב, ח-י).

ומבאר על אתר בעל המצודת דוד "איש מנוחה – יהיה חפצו במנוחה ולא יתגרה במי", וכן המלבי"ם "איש מנוחה – בטבעו ולא יתגרה מלחמה". כלומר, ישנה כאן הבטחה כי שלמה יזכה למנוחה מכל עבריו ולא יצטרך להילחם באויבים.

ברור כי הלשון "והניחותי לו מכל אויביו מסביב" מכוונת ללשון התורה "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (יב, י-יב). ייתכן כי ישנו קשר בין "והניחותי" ובין העובדה שהדבר ייעשה על ידי איש מנוחה.

אף שמו של שלמה נדרש לעניין השלום שם הנרדף למנוחה ולשקט, ואומר בעל מצודת דוד על הביטוי "ושלום ושקט" בהבטחת ה' לדוד: "זכרון שמו הוא לאות על השלום".

כלומר בניגוד לדוד, ששפך דם לרוב ועל כן מנוע מלבנות את הבית, שלמה בנו יהיה איש מנוחה; יהיה לו שלום מכל אויביו, הוא לא יצטרך לשפוך דמים, ולכן הוא זה שיבנה את הבית לה'.

הדגשת עניין המנוחה מן האויבים אצל שלמה בונה הבית, תואמת באופן ישיר את דברי הגמרא בסנהדרין, "על שלוש מצוות בהן נצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ, להמליך עליהם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה" (כ:).

ולגבי הקדמת הכרתת עמלק לבניין הבית דורשת הגמרא:

"כשהוא אומר והניח לכם מכל אויבכם והיה המקום אשר יבחר ה' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחילה. וכן בדוד הוא אומר 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב, וכתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנוכי יושב בבית ארזים'".

הכרתת האויבים קודמת לבניין הבית, וכפי שהערנו לעיל, כי המנוחה מן האויבים היא תנאי לבניין הבית.

מעניין לראות כי גם לעתיד לבוא בנבואת אחרית הימים של הנביאים ישעיהו (ב', ב-ד) ומיכה (ד', א-ג) נאמר:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

רצון הגויים לקבלת תורה בהר המוריה ולקבל את מלכותו של הקב"ה תלויה בשלום העולמי, כשכולם יכירו כי ישנו מלך עליון ולכן אין מקום למלחמות. גם בהקשר שלנו השלום והמנוחה מן האויבים הם תנאי למקדש[3].

בשיעור הבא, נדון בחלק השני של דעת רבי שמעון – "שילה היא נחלה", בדעות התנאים האחרים "זו וזו שילה" או "זו וזו ירושלים", ובמשמעותן. נשלים את עיוננו ביחס בין מנוחה לנחלה בבחינת אופי מבנה המשכן בנב ובגבעון – מבנה ארעי וזמני כמו המשכן במדבר או מבנה קבע בין משכן למקדש.