תולדות עבודת ה' במזבחות | 151 | איסור הבמות | 127

בשיעור זה ברצוננו לבחון את המתרחש עם הארון בימי יאשיהו.[1] הנביא ירמיהו אומר:

"וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע"   (ירמיהו ג', ט"ז-י"ז).[2]

הנביא יוצא נגד הטוענים "היכל ה' היכל ה'" החושבים כי המקום השמור ביותר בשביל הארון הוא ההיכל, ואילו בא הנביא ומבאר כי אין ההיכל מקום בטוח מפני שקיומו של ההיכל תלוי במעשי העם. הנביא אומר מפורשות כי אין בית ה' וההיכל יכולים לשמש כתעודת ביטוח. על מנת שבית ה' יוכל להתקיים יש לתקן את המעשים ולשוב בתשובה.

ניתן ללמוד מן העובדה שהארון לא נמצא ברשימת הביזה של נבוזראדן כי הארון אז כבר לא היה בהיכל. נראית הגיונית הדעה כי היעלמות הארון אירעה בימי מנשה ויאשיהו.

הכתוב בדברי הימים אומר כך:

"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף"   (דברי הימים ב ל"ה, ג').

בזמן חגיגת הפסח שמשמעותו היא כריתת ברית מחודשת של עם ישראל עם הקב"ה בימי יאשיהו, דורש המלך להביא את הארון אל היכל. משתמע מכך באופן פשוט שהארון לא היה שם.

הרן[3] סובר כי מנשה סילק את הארון כיוון שהציב במקדש במקומו את פסל האשרה. נראה כי מנשה גנז את הארון. אמנם מנשה עבד עבודת אלילים באופן קיצוני אך הוא שמר אמונים לאימפריה האשורית.

הזכרנו בשיעורים הקודמים כי מנשה חצב קבר מלכותי חדש בגן עוזא ולא בין עיר דוד לבית ה', כפי שנהגו המלכים מימי דוד ועד חזקיהו, והוא שימש את המלכים אחריו. ייתכן כי מנשה חוצב את מערות הקבורה.

יוספוס פלביוס (קדמוניות י"ג, 249) מתאר כי יוחנן הורקנוס בן שמעון החשמונאי, בהיותו במצוקה, ציווה להוציא מקברי מלכי בית דוד אוצרות בסכום שלושת אלפים כיכר כסף. סביר להניח כי מנשה העביר את תכולת קברי מלכי בית דוד אל קברי המלכות החדשים בגן עוזא. יש לשער כי העברה זו כללה את כל האוצרות שהיו שם.

מנשה זכר ללא ספק את הישועה הניסית שהייתה בירושלים בימי חזקיהו, והבין כי ירושלים אינה בטוחה מפני כיבוש. על כן העביר את אוצרות אבותיו וגנזם במעמקי סלע ירושלים.

מאוד ייתכן כי באותם מבואות סתר תת קרקעיים חצב מנשה מדור מיוחד לארון הברית. הוא סבר שיש להגן על ארון הברית, הכלי היקר והמפואר התופס מקום נכבד בתודעת ישראל.

בנבואת ירמיהו משתקפת הדעה כי המקום הבטוח ביותר לארון הוא היכל ה'. ואילו הנביא ירמיהו מזהיר שאין ההיכל מקום שמור ובטוח, כפי שהארון אכן נגנז בצדק על מנת שלא ייפול בידי בוזזים נוכריים.

בעניין זה הייתה זהות בין עמדת הנביא ירמיהו לעמדת המלך יאשיהו. יאשיהו מצווה את הלווים להביא את הארון לכבוד הפסח החגיגי שערך לכל ישראל, ושם אומר המלך "אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף" (דברי הימים ב ל"ה, ג'), כשהכוונה כי לא יהיה לכם עוד בעתיד משא בכתף, כאשר תשיבו את הארון למקום גניזתו, לא תצטרכו עוד לשאתו בכתף, כלומר לטלטלו כי במקום שנגנז שם יהיה שמור עולמית. "ומי גנזו? יאשיהו גנזו" (הוריות יב.). ואכן, מאותו פסח שנחגג על ידי יאשיהו וכל ישראל, אין עוד כל אזכור של הארון.

סביר להניח כי "הלווים המבינים" היו הדור הראשון שידע את סוד מקום הארון ושאר האוצרות במסתרי המערה שחצב מנשה, ומאז נמסר הסוד מדור לדור לאנשי סגולה מעטים.

יוצא כאן דבר מעניין והוא שגם מנשה, גם יאשיהו והנביא ירמיהו, כולם היו בדעה אחת כי יש לגנוז את הארון. מנשה, מן המלכים הרשעים ביותר, יאשיהו מן המלכים הצדיקים ביותר, והנביא ירמיהו. מנשה רצה להציל אוצר היסטורי יקר ערך, ואילו יאשיהו וירמיהו סברו כי באחריות העם לשמור את ארון העדות ובו שני לוחות הברית המעידים על ההתגלות ועל הברית הכרותה בין ה' ובין עמו.

לא הייתה בפועל אמונה כי הארון וההיכל מצד קדושתם מגינים על עצמם. מבחינה רוחנית לא בא ירמיהו הנביא לשלול את ערכם של כלי הקודש והמקדש, אלא להדגיש כי הייעוד הנדרש הינו העלאת האנושות כולה מן הבערות האלילית אל האמונה באל יחיד על ידי ישראל, העם הנבחר.

ישנה כאן סגירת מעגל על ידי הנביא ירמיה, מ"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'), בהבטחה הא-לוהית לאברהם אבינו עם כניסתו לארץ ועד "וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם" (ירמיהו ג', י"ז).

יסוד הדבר הינם שני לוחות ברית המעידים על האירוע המרכזי בתולדות ישראל, המאיר את הדרך המוליכה מאברהם אבינו ועד אחרית הימים.

יש מקום לציין כי פרק זמן זה של מנשה ויאשיהו הינו תקופה של גניזות מסוגים שונים מעבר לגניזת הארון. כגון זה גם נמצאו הרגמים שנבנו בדרום מערב ירושלים, ככל הנראה הבמות הגנוזות של הכהנים שגלו מבית המקדש בימי מנשה, כפי שסקרנו בשיעור (קמג).

גם במקדש הישראלי בתל ערד, שפעל בימי הבית הראשון, נבנתה עליו בזהירות חומת סוגרים חדשה בימי יאשיהו, תוך זהירות שלא לפגוע במקדש עצמו. כך יוצא כי בפרק זמן זה, מעבר לגניזת ארון הברית, נגנזו הבמות לעבודת ה' שנבנו בימי מנשה ונגנז גם המקדש לעבודת ה' שפעל בערד בתקופת המלוכה.