תולדות עבודת ה' במזבחות (קצג) – איסור הבמות (קסט)

  • הרב יצחק לוי

בשיעור הקודם התחלנו לעיין בנבואת הנביא יחזקאל. אין בכוונתנו בעיוננו לעסוק בנבואותיו לפני החורבן. בחלק מן הנושאים הבאנו את הדברים בפרקים הקודמים. ברצוננו להתמקד ביחס למציאות שנוצרה בעקבות החורבן ובראייה הנבואית של הנביא את עתידו של עם ישראל.

נבואות הנחמה והגאולה של הנביא מופיעות בפרקים ל"ג-ל"ט וזאת בנוסף לפרקים מ'-מ"ח המתארים חזון גאולי בפני עצמו של בניין מקדש וחלוקה מחודשת של הארץ.

 

תורת הגמול בספר יחזקאל

בכוונתנו להתחיל את עיוננו בפרק ל"ג בו ה' פונה אל הנביא ומתאר את תפקידו כצופה.

תפיסת הגמול של הנביא יחזקאל מתוארת בארבעה פרקים של הספר – פרק ג', יז"א-כ"א; פרק י"ד, י"ב-כ"ג; פרק י"ח ופרק ל"ג, א-כ'.[1]

שני עקרונות מרכזיים בולטים בהשקפתו: מחד "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יחזקאל י"ח, ד'), ומאידך "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע... הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה" (יחזקאל י"ח, כ"ג). מחד אחריות אישית ישירה ומלאה של האדם לגורלו, ומאידך האפשרות שניתנת לאדם לחזור בתשובה ולהמשיך בחייו.

המשמעות המעשית של אחריות אישית של האדם לגורלו היא שכל אחד מקבל את המגיע לו לפי מעשיו לטובה או לרעה, ומה שקובע אלו מעשיו האחרונים ללא קשר לדורות הקודמים. על כן, גם בפרקי הזמן שקדמו לחורבן כשהנביא ניבא על חורבן ירושלים ועל גלות העם מממלכת יהודה לבבל על כל אחד ואחד מוטלת האחריות האישית על גורלו הפרטי. בין השאר ישנה אחריות בשליחותו של הנביא לגורל כל אדם בנבואות הצופה (בפרקים ג' ול"ג), בהם הנביא מתריע על הסכנה ההולכת וקרבה.

השקפה זו של הנביא מנוגדת לעמדתם של בני הדור. מחד הם סברו כי אם החורבן מנוי וגמור ולכן מעשיהם חסרי משמעות ואף גורלם הפרטי נגזר. מאידך הם ייחסו את גורלם הפרטי לחטאי אבותיהם. הם האשימו את הוריהם, ואת הדין הא-להי שאינו מבחין בין צדיק לרשע, ומתוך ייאושם סברו כי אין סיבה לעמול ולתקן.

לכן בא הנביא בפרק י"ח ומדגיש כי שערי תשובה לא ננעלים עבור האדם הפרטי:

"וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת: כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה...

"וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת: וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ: בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת:

"וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה: וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ-דֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן: לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן"   (יחזקאל י"ח, כ"א-ל').

התפיסה המעוותת של העם הייתה ש"אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה" (יחזקאל י"ח, ב'). הדבר הביא לייאוש מוחלט ולחוסר מוכנות לחזור בתשובה. הנביא דוחה את השקפתם וחוזר על העיקרון הבסיסי והוא כי "הנפש החוטאת היא תמות". רק האחריות האישית אמורה לקבוע דרכו של אדם. הקב"ה איננו מעוות את הדין. הוא לא יעניש את הזכאי בעוון האב החייב. בידי כל אדם לשנות את גזר הדין שנגזר עליו ועל ידי שינוי מעשיו לחזור בתשובה מלאה. וזהו הפתח לתקווה, לגאולה ולשיבה לציון, מפני שהתשובה יש בכוחה לבטל את העוון ואת תוצאותיו.

 

צופה נתתיך לבית ישראל

בשתי נבואות מכונה הנביא צופה שתקפידו להתריע מפני הסכנה ההולכת וקרבה.

"בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי: בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת  נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:

"וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת  נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ"   (יחזקאל ג', י"ז-כ"א).

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה... וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה: אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט: וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי: בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ: וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה: אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל:

"וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ: בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת: וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה... וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן: בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם: וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה: וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל"   (יחזקאל ל"ג, א'-כ').

בפרק ג' הנביא פונה לרשע לשוב ממעשיו. אם הנביא לא מזהיר אותו אז האחריות על מעשיו הינה על הנביא עצמו. אמנם הרשע ממשיך לחטוא, אך תפקיד הנביא לחנך בנועם הליכותיו את הרשע שיחזור בתשובה ואילו את הצדיק שישמור על דרכו הראויה.

הדעה המקובלת היא כי עיקר תפקידו של הנביא כצופה מובא בפרק ל"ג, ושהוא הפרק המקורי, ואילו פרק ג' הוא רק תמצית שלו, שהרי לא תוארו בו כל התשובות האפשריות של הרשע והצדיק לתוכחת הנביא. לא מוזכרת כאן האפשרות שיחזור הרשע בתשובה בהשפעת הנביא.

הסיבה להזכיר את תפקיד הצופה כבר בפרק ג' היא כדי שכבר בפתיחת הספר יהיו כל צורות השליחות שהוטלו על הנביא. בנוסף, בפרק ג' הנבואה אל בית המרי עיקרה הוא לשם תוכחה, ואילו בפרק ל"ג המגמה המרכזית היא מגמה חינוכית. הנביא מעוניין בראש ובראשונה שהרשע ישוב מדרכו הרעה. מאוד ייתכן כי הסיבה לשינוי גישתו של הנביא נעוצה בעובדה שבפרק ל"ג החורבן הפך למציאות מוחשית. אם בפרק ג' ייעוד הנבואה הוא כי העם יידע כי היה נביא בתוכם, בפרק ל"ג הייעוד הינו חינוך מחדש של הגולה לקראת הגאולה העתידה ולקראת השיבה לארץ. בין החורבן לתקומה ישנו מדבר העמים (יחזקאל כ', ל"ה), שם ישפוט ה' את עמו, יזקק ויטהר אותם בעת הגאולה, וכך ייבנו הריסות העם והארץ. אי אפשר לקומם את ההריסות בהרגשה שעוונות העבר הרחוק והקרוב הן מכשול העלול לשים לאל כל פעילות. על כן מעתה הדגש הינו על האחריות האישית של האדם למעשיו.

פרק ל"ג מתחיל בתיאור תפקיד הנביא כצופה במלחמה. חלק מתפקיד הצופה הוא להזהיר, להתריע, ועל כן הוא תוקע בשופר. מי ששומע את אזהרת הנביא ולא נזהר אם נשפך דמו הוא אשם בראשו ואם הצופה אינו ממלא את תפקידו ואינו מזהיר את העם ביחס למלחמה, הצופה אשם במותו של האדם. בכל מקרה, האדם אחראי באופן מוחלט למעשיו ומותו הוא עונש ואיננו דבר מקרי. תפקיד הנביא להזהיר את העם שלא לחטוא. וכך אדם שחוטא ימות ברשעו בעוונו. אם הצופה הזהיר אותו הרשע ימות בעוונו בלבד והצופה לא ייענש. אם הצופה לא הזהיר אותו, גם הוא ייענש.

התשובה המרכזית של העם בפרק ל"ג הינה כי לא תיתכן דרך ה'. אלא שכבר ראינו אותה בפרק י"ח: "וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ". וגם כאן הנביא חוזר על דבריו מפרק י"ח.

 

שאלת הגמול בתורה

על פניו התורה מדברת על גמול במובן הכללי, הלאומי וההיסטורי:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"   (ויקרא כ"ו, ג'-ד').

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"   (דברים י"א, י"ג-י"ד).

הגמול הוא ביחס לכלל מעשי העם ולהשלכות הלאומיות, ולא מעשה של פרט כזה או אחר. לכן נשאלת השאלה האם אין מקום שזכויות העבר יגנו על האדם ויאזנו את חטאיו. אך הנביא לא מדבר על מעידה אקראית של האדם אלא על תפנית עמוקה בדרכו. לא מדובר על משהו חד-פעמי אלא על דרך חיים אחרת. באופן אידיאלי, מי שמתקן באמת את מעשיו וחוזר בתשובה גמורה מפנה את אותם הכוחות ששימשו לרע ומתקן אותם ומפנה אותם לעשייה חיובית וכך מביא ברכה לעולם.

אחד הדברים שהנביא מדגיש לעם הוא לחזור בתשובה דרך חזרה לקיום מצוות. לשון זאת הקושרת בין חוקי התורה לחיים נאמרה כבר מספר פעמים ביחזקאל:

"וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם...

"וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם...

"וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר"   (יחזקאל כ', י"א-כ"א).

הנביא בא לומר בצורה המפורשת ביותר הן לצדיק העושה עוול וסומך על צדקותיו, והן לרשע השב בתשובה מעשיו הרעים והתשובה מצילה אותו, והן לכל אדם ואדם באשר הוא אחראי באופן מלא למעשיו. חוקי התורה הם חוקים של חיים והם מעניקים חיים, ומצב החיים והמוות קשורים באופן ישיר לאופן שאדם מתייחס אל חוקי התורה וחי אותם. גם התורה, כשהיא מזהירה על שמירה וזהירות בענייני עריות, אומרת "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא י"ח, ה').

 

העיון בתורת הגמול של הנביא יחזקאל תוך התייחסות לפרקים ג', י"ח ול"ג מלמד כי הנביא יחזקאל דרש למלא את שליחותו גם כשגורל העם נחרץ, הן לפני החורבן והן לאחריו. מעבר למציאות הרוחנית והלאומית הכללית של כלל העם וחורבן הממלכה, ישנה משמעות גדולה למעשים של כל אדם ואדם האחראי באופן מוחלט על מעשיו, ועל כן הוא מתייחס למעשים האישיים של הצדיק שחוטא ולרשע ששב מרשעו.

אין בכוחה של המציאות הכללית להצדיק את התנהגותו של האדם הפרטי שיש ביכולתו בכל עת ורגע לשנות את מעשיו, דבר שיציל אותו ממות. אף חז"ל מתייחסים לפסוקים בספר יחזקאל ומוכיחים מהם כי אדם המשנה באופן משמעותי את דרכו ואת מעשיו ובוחר בדרך אחרת מכאן ולהבא, השינוי הגדול שעשה ופעל משנה את גורלו. דבר זה נכון הן לגבי צדיק החוזר בו ממעשיו הטובים ובוחר בדרך רעה והן לגבי הרשע השב בעומק מדרכו הרעה ובוחר בדרך הצדקה והמשפט של התורה.

וכך לשון הגמרא בקידושין:

"רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה – איבד את הראשונות, שנאמר: "צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ"; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות? אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות"   (קידושין מ:).

פרשנותו של רבי שמעון בן יוחאי את נבואת הנביא יחזקאל הינה כי הנביא מתייחס למצב בו האדם משנה באופן מהותי את חייו לטוב ולמוטב ושינוי זה משפיע באופן יסודי על המשך חייו.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק ביחזקאל ל"ד, שם הנביא מתייחס אל רועי ישראל בעבר ובעתיד.

 
[1]   נושא זה מבואר יפה במבוא של יחיאל צבי מושקוביץ בפירוש 'דעת מקרא', ונלקח כאן בעקבותיו.