ליקוטי מוהר"ן | תורה כ"ב | חותם בתוך חותם

"מוֹכִיחֵי הַדּוֹר וְהֵם בְּחִינוֹת רַגְלִין". הרגליים הן הסוף של הגוף והן מבטאות את קצה ישותו של האדם, שם נמצא הגבול שלו ומצידו השני מתחילה מציאותו של הזולת. נקודת הסוף שלי היא בעצם ההתחלה שלך. אדם המוכן להכיל את הסופיות של עצמו, מסוגל גם לעמוד נוכח הווייתו של האחר ומשם יכול הוא גם לקבל תוכחה. אם בענווה מכיר אדם בסופיות של עצמו, בקצה גבול יכולתו, יודע כמו הרגליים למשש את הארץ, אזי מסוגל הוא גם להבין שיש גם אפשרות אחרת להבין את מציאות חייו וממילא הוא מסוגל לעמוד בפשטות ולקבל תוכחה.

למען האמת אין פשוט מזה. אין פשוט מלהצליח להסתכל על המציאות לא רק דרך זווית הראיה הצרה שלי, אין יציב מכך. זווית ראיה צרה, כמוה כעמידה על רגל אחת, עסוקה בעצמה ועל כן מטה לנפול. המצליח לקבל תוכחה, עמידתו יציבה ופשוטה, ביכולתו לקבל לא רק את דעתו שלו, אלא גם את דעת חברו, מכיל הוא בתוכו גם את זולתו, אין הוא עסוק בלהגן על עצמו, אלא מעמיד את עצמו גם על מה שמחוצה לו ועל כן יציבה עמידתו, כעומד על קרקע שמחוצה לו וכעומד על שתי רגליים- כך מקבל התוכחה. לעומתו, תפקידו של המוכיח הוא להצליח להעמיד את שומע לקחו על שתי רגליו, שישמע את התוכחה, אך לא ייפול.

אך ישנו רובד עמוק יותר של בחינת הרגליים - ניתן לומר שהרגלים מבטאות לא רק את מקומו של האחר בתודעת האדם, אלא הרבה מעבר לכך, את סיפה של התודעה, את קצה ההבנה, את המקום של הסתימות שהיא למעלה מטעם ודעת, את הסתימות העוטפת את המציאות במסך של הסתר, את אותה נקודה עיוורת  שהינה חלק מן הממשות של החיים החותמת את המציאות בחותם הרגליים. "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג', א), הינה שאלה המופנית אל הרגליים ה'באות והולכות' ומשאירה אותן עם מענה חתום מול סוד הקיום.

יש פירוש מאד יפה של המוהר"ש הי"ו, הצדיק מיבנאל, על המשנה הזו בפרקי אבות (בפירושו "מגן אבות"): במשנה כתוב "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עומד לתת דין וחשבון. דע מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". ושואל המוהר"ש: למה צריכה המשנה לשאול ואז שוב לשאול ורק לבסוף לענות? מדוע לשאול פעמיים? ומסביר שיש שאלות שאדם שואל אותם תמיד, כל הזמן אדם נמצא בשאלה "מאין באת", וכל אדם צריך לשמוע את השאלה "לאן אתה הולך", זו שאלה מתמדת בחיים. ולכן השאלות הראשונות נשאלות אך נשארות מיותמות מתשובה. אפילו התשובות שמביאה המשנה הן יותר סטירת לחי מאשר תשובה: "מאין באת - מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך? - למקום רימה ותולעה". התשובה עצמה מצביעה על הסתימות המהותית הזו. על הפליאה והסוד שחבויים בין שיטי החיים. בעצם החיים שלנו מונח החותם שלא מרפה מן האדם ומניע אותו לשאול את עצמו על מהות החיים ועל תכליתם : 'למה כל זה? מה התכלית של כל זה? ובשביל מה באתי לעולם ומה תפקידי בו?'.

על נעלמותה של התכלית, היא היא חותם הרגליים, אפשר לספר את המשל הבא (מפי הרב מאיר שפיגלמן): עמדו שומרים באחת מתחנות הגבול הנידחות באיזו שהיא ארץ, ועמדו שם ושמרו על תחנת הגבול, מקום הפתח והמעבר בין הארץ שלהם לזו הסמוכה. פתאום הם רואים מישהו רוכב על אופניים ושורק. הוא מגיע אל תחנת הגבול ומבקש לעבור. השומרים רואים שעל האופניים יש שק, אז הם שואלים את הרוכב 'נו ומה יש בתוך השק?' והוא עונה 'רק חול'. 'אהה, רק חול, אתה מספר לנו, אנחנו נפתח ונראה'. פתחו פשפשו וחטטו וגילו רק חול וחול. 'בבקשה תעבור' הפטירו אחריו בשעמום. אחרי שבוע שוב עומדים שני השומרים ושוב אותו נהג אופניים נוסע, שורק, מגיע, 'מה יש לך שם מאחור?' 'חול' הוא אומר, 'חול אתה מספר', תקעו סכינים, חרבות, ושוב פעם רק חול, אין שום דבר. 'יאללה, תעבור'. כך עוד שבוע ועוד שבוע.  אחרי כמה שבועות אומרים לו אנשי הגבול – 'שמע, לא נעשה לך כלום, לא נגלה, רק תספר לנו מה אתה עם כל החול הזה?!'  עונה הוא להם בחיוך ממתיק סוד: 'אני בכלל מבריח אופניים!!'. ז.א. אתה אף פעם לא יודע מה התכלית של הדבר, הרבה מאד פעמים אתה עושה משהו אחד ובעצם התכלית היא משהו אחר. אתה אף פעם לא יודע מה באמת המטרה של הדברים, למה באמת הם מופנים. 

סיפור גורר סיפור, ומספרים על האדמו"ר מוויזניץ', שמגיע אליו יהודי שאמר לו: 'תשמע רבי, אני לא מצליח ללמוד, כל היום אני עובד וכשאני מגיע הביתה ופותח דף גמרא אני נרדם על הדף, אני לא מצליח ללמוד. מה אני אעשה?' אמר לו הרבי: 'ומאיפה אתה יודע ממה יש לה' יתברך יותר נחת רוח – מדף הגמרא שלך או מן הדמעות שאתה מזיל עליו? מי יודע'. אדם נמצא בדרך ומי יודע לאן הוא הולך ומה תכלית דרכו? חותם!

אך מסתבר שהסתימות הזו איננה דבר שבדיעבד אלא מלכתחילה. פעמים רבות נראה שכדאי להסתיר את התכלית למענה עצמה. ניקח לדוגמא טיול כשמטרתו היא ליהנות או להתגבש, אם נתחיל לשאול את כולם: 'נו, אתם כבר נהנים? תיהנו כבר', 'נו, למה אתם לא מתגבשים כבר?!' וכו' אנו נוציא להם את האוויר מן המפרשים ונפספס את המטרה. במובן מסוים המטרה מושגת רק כשהיא באה בדרך אגב, במעין סוג של הגנבה, "הברחת אופניים", מקום שלא ברור ולא ידוע במכוון. דווקא הסתימות מאפשרת את החיות, את החופש של המטרה האמיתית, של התכלית האמיתית, של עומק הדברים. אם אנחנו נגלה את התכלית הזו מוקדם מדי, יהפוך ה"חותם" להיות "נידה", כמו שאומר ר' נחמן שמספרם בגימטרייה שווה. הדם המסמל חיים, זרימה וחיוניות פועל את פעולתו רק כאשר הוא חתום ונמצא בהסתר ובסוד. אך כשהוא גלוי וחשוף הינו דם שותת, הוא כבר סוג של טומאה, סוג של פצע, של דם זב, של משהו לא חי.

דווקא ההסתרה היא זו שמאפשרת את החיות, החיוניות והחופש של התכלית. יש הכרח שהתכלית הגדולה של החיים נעוצה בסתימות הזו שלמעלה מכל הבנה, מעבר למודעות, הנקודה העיוורת שבקיום האנושי. הנקודה הזו איננה רק שאלה פילוסופית ומופשטת אלא היא נוגעת וחודרת ממש לחיי היום יום. שאלת התכלית נמצאת בכל פינה ואתר: 'בשביל מה הלכתי לפה ומדוע הגעתי לכאן?!', מי יודע מה הרווחת אם נתקעת, או נפלת, מי יודע מה הרווחת בדרך כשהיית שם, אולי ללמוד קצת סבלנות, אורך רוח, ללמוד קצת אמונה, מי יודע מה אתה מגלה כשאתה נמצא בדרך. זוהי אופיה של הדרך, טומנת בחובה את הפלא, את ההפתעה, את החשיבה שמחוץ לקופסה, מחוץ לעצמך ומעבר לך.

לכן המוכיח, זה שמוכיח את העם, צריך לדעת להוכיח אבל מצד שני צריך גם לדעת לשמור על החותם סתום. הוא מוכרח להשאיר מקום בטוח, סתום, כדי שיהיה לאדם אפשרות ללכת בעצמו. גם הקב"ה השאיר את העולם חתום כדי שנלך על הרגליים שלנו בעצמנו, שנוכל בעצמנו לשאול "מאין באת ולאן אתה הולך" ושנמצא את התשובה בתוכנו פנימה. שתי הרגליים נקראות בעולם הספירות נצח והוד, הנקראות גם כליות יועצות. הקב"ה חתם וסתם את הקצוות של החיים בתחילתם ובסופם כדי שיהיה לכל אחד ואחת מאתנו כליות יועצות, מצפן פנימי שמכוון אותנו לאן ללכת, חוש ריח פנימי איך להגיע אל התכלית. ופעמים רבות, ככול שאדם נתקל בשאלות גדולות יותר וסתימות רבה יותר, הוא נדרש לתשובות גבוהות יותר המצמיחות רגליים שמסוגלות לעמוד על קרקע עמוק יותר ושורשית יותר.

*

ממשיך ר' נחמן ואומר:

וְיֵשׁ חוֹתָם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִזֶּה הַחוֹתָם הַיְנוּ בְּחִינוֹת יָדַיִם הַמְקַבְּלִים מוּסָר מֵאֵלּוּ הַמּוֹכִיחִים בְּחִינוֹת: "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם" וְהַיָּדַיִם זֶה בְּחִינַת אֱמוּנָה שֶׁנִּתְקַבֵּל בָּהּ הַמּוּסָר בִּבְחִינַת "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה" בְּחִינַת: "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" וְזֶה הַחוֹתָם צָרִיךְ שְׁמִירָה יְתֵרָה שֶׁלּא יִתְקַלְקֵל הַיְנוּ שֶׁלּא יִתְקַלְקֵל הָאֱמוּנָה כִּי כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם נִתְקַלְקֵל הַחוֹתָם הַחִיצוֹן יוּכְלוּ לְהִתְקָרֵב לַחוֹתָם הַפְּנִימִי וִיקַלְקְלוּ הַחוֹתָם הַפְּנִימִי עַל יְדֵי קִלְקוּל הַחוֹתָם הַחִיצוֹן שֶׁהוּא הָאֱמוּנָה וּכְשֶׁחַס וְשָׁלוֹם נִתְקַלְקֵל זֶה הַחוֹתָם הַיָּדַיִם נַעֲשֶׂה מִזֶּה כְּפִירוֹת שֶׁהִיא הֶפֶךְ הָאֱמוּנָה וְנַעֲשֶׂה אֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת כִּי עִקַּר הָעֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהּ כּחַ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁמְּקַבֵּל מֵהַיָּדַיִם אֵלּוּ בִּבְחִינַת: "וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אתוֹ בַּחֶרֶט" [וְכַמְבאָר בְּזוהַר עַל פָּסוּק זֶה לְעִנְיַן מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. בַּמָּה אַצְלְחוּ בְּעוֹבָדָא דָא ? בְּגִין דְּ"וַיִּקַּח מִיָּדָם" וְכוּ' אִלּוּ כַּד נְטַל מִידֵיהוֹן הֲוָה שָׁדָא לְאַרְעָא וְאַף עַל גַּב דְּיִטּל לֵהּ לְבָתָר לָא הֲוָה אַצְלַח עוֹבָדָא בִּישָׁא דָּא וְכוּ' ] וְגַם תִּקּוּנוֹ הוּא גַּם כֵּן רַק עַל יְדֵי בְּחִינַת הַיָּדַיִם בִּבְחִינַת: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקב אֶת כָּל אֱלקֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם" כִּי מֵ'חוֹתָ"ם' נַעֲשֶׂה 'נִדַּ"ת' בִּבְחִינַת: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" כִּי יָד בְּמִלּוּאוֹ [כָּזֶה: יוּד דָּלֶת] הוּא מִסְפַּר נִדָּ"ת הַיְנוּ עֲבוֹדַת אֱלִילִים שֶׁמְּטַמְּאָה כְּנִדָּה וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לְמַלּאת אֶת הַיָּדַיִם שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה עַל יְדֵי הֶאָרָה מִשִּׁבְעָה רוֹעִים שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר בִּבְחִינַת: "שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" כִּי הֵם רוֹעִים הָאֱמוּנָה לְתַקְּנָהּ וּלְהַשְׁלִימָהּ וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים רוֹעִים עַל שֵׁם: "וּרְעֵה אֱמוּנָה" וְכָל עִקַּר אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל מַמְשִׁיכִין הֵם לְהַדּוֹר וזהו: "כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ" שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת שֶׁל כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר וְזֶה בְּחִינַת: "וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן" וּמשֶׁה שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁבְעָה רוֹעִים נִקְרָא עַל שֵׁם זֶה 'רָעֲיָא מְהֵימָנָא'. וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְאֵלּוּ הָרוֹעִים שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה אֶלָּא עַל יְדֵי עַזּוּת כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" הַיְנוּ, עַל יְדֵי עַזּוּת נִכְנָסִין לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה.

חותם הידיים הוא חותם פנימי יותר, עליון יותר, ביחס לחותם הרגליים. "ויהי ידיו אמונה". החותם של הידיים זו האמונה והיא נמצאת בידיים, כיוון שבאמת האמונה שלך זה לא רק מה שאתה חושב ואפילו לא רק מה שאתה מרגיש – אלא מה שאתה עושה! מחשבות הן כלליות ומופשטות ואינן מזקיקות מגע ממשי עם הדברים, להיפך, הריחוק טוב לה למחשבה לבחון ולבדוק את הדברים ללא משוא פנים. אבל גם אם מסכים אתה במחשבה לאמת שבדברים אין זה אומר שאתה מאמין בהם. אך אפילו הרגש , הקרוב יותר אל הפנימיות, איננו בהכרח יוצר מגע עם המציאות, כיוון שהרגש, בסופו של דבר עסוק בעצמו. אך המעשה יוצר מגע ללא חוצץ עם המציאות והתייצבותו היא ללא שיור עד המקום ש"יד" אמונתו מגעת.

בסופו של דבר ממשות האמונה נבחנת בעולם העשייה - האמונה שואלת במה אתה בוטח, על מה אתה מוכן להישען, איפה אתה מוכן להניח רגל יחפה, ישירה עם המציאות על הקשיים שלה, על הסתימות שלה. האמונה האמתית שלך תבוא לידי ביטוי בידיים. הדוגמא הכי פשוטה לכך היא בבחירת המקצוע-משלוח ה"יד": במה אתה עובד, איננו אלא מענה לשאלה מה מעניק לך בטחון כלכלי. אך אפשר לפרוט את הדבר הזה אפילו לפרוטות קטנות יותר ולשאול 'מה עשיתי היום?' ולהתבונן עד היכן האמונה שלי מגיעה, עד כמה הייתי מוכן לקחת סיכון ובמה אני באמת בוטח. הצמצומים של עולם המעשה אינם אבן נגף לאמונה אלא מצע עליה היא גדלה ובו האי נבחנת ונמדדת. שכן האמונה איננה ביטוי להצלחה אלא לשאיפה וחתירה ליעד ואלו רק מתעצמים ככל שהמניעות גוברות. השאלה במה אתה מאמין חושפת בעצם את המקום בו אתה באמת מונח. מה באמת מעיר אותך, מה באמת מזיז ומניע אותך. האמונה לא שואלת "מאין באת ולאן אתה הולך" - שאלת הרגליים, אלא איפה אתה נמצא, היכן אתה מונח, כאן ועכשיו כמו שאתה. אם הרגליים עוררו את האדם למודעות לחוץ, הרי שהידיים מעמיקות אל הפנים. אם הרגליים שואלות 'לאן אתה הולך', הידיים שואלות עד כמה אתה נמצא כאן ועכשיו, מה מידת הזיקה שלך אל הדברים והדביקות שלך בהם. הרבה מאד פעמים הידיים מגלות את מה שהפה לא מוכן להגיד. הפה יכול לצאת בהצהרות וסיסמאות, אבל הידיים מספרות את מה שחבוי בלב. וכמו שאנחנו יודעים, אדם מדבר עם הידיים והן מדברות ומספרות, לא פחות מהפה, ולפעמים אף יותר.

אלא, שעל אף שהידיים מגלות את מה שהפה מסתיר, עדיין חתומות הן ושומרות סוד. לא מבעיא לאחרים שבוודאי לא יכולים לדעת מה מסתתר מאחורי מעשיו של אדם, האם אמונתו חקיינית או אולי סתם הרגל, אלא אפילו מן האדם עצמו מסתירות הידיים את האמונה של עצמו. לעולם לא ידע אדם איך תהיה תגובתו עד שלא יגיע ל"ידי" מבחן המעשה וזאת למרות הצהרותיו, מחשבותיו וכל תכנוניו. אך אפילו בעת מעשה לא יוכל המאמין להצהיר בפה מלא את אמונתו ולהגדירה במילים, שכן זו, עומקים רבים לה , עומק אחר עומק ואם תחשוף את העליון מיד יתגלה התחתון הנסתר תחתיו. ושוב, כמו בחותם הרגליים, כך גם בחותם הידיים, ההסתרה מכוונת ושומרת על מה שבתוכה. טוב לה לאמונה הפנימית להסתתר דווקא במקום החיצוני ביותר, בעולם המעשה, שם יודעת היא שלא ימצאוה. הסתתרותה היא לה סם חיים. כמה שפחות מילים, כמה שפחות הצהרות, משאירות אותה רחוק מעין הזרקורים, פנימית וחופשיה.

כך לדוגמא, יכול אדם להצהיר שמחר בבוקר הוא יקום מוקדם לתפילה, אך בפועל... לא התעורר וקם מאוחר. לכאורה עובדה מעשית וסתמית. ברובד הגלוי ייתכנו מספר סיבות מעשיות מדוע לא התעורר: השעון לא צלצל, לא ישן טוב, הלך לישון מאוחר ועוד ועוד. אך מתחת לפני השטח מסתתרת שאלת האמונה, אשר איש מבחוץ לא יוכל לענות עליה ובכל זאת מצויות שם תשובות לרוב, אחת מתחת לשניה, עומק אחר עומק, אמונה תחת אמונה, לחפש את תשתית חייו של האדם , עד כמה שידו מגעת: הצהיר הוא שרוצה לקום מוקדם, אך האם הוא מאמין בכך, האם מאמין שכך נכון וכדאי, או שמא רק מציית הוא לציפיות ממנו?? האם מאמין הוא בתפילה ובכוחה, בגודל המעמד של האדם מול האלוקים, ביכולתם לשנות את גורלו של אדם? האם מאמין הוא ביום אליו אחר להתעורר, האם שלם עם מעשיו, האם בכלל רוצה הוא להתפלל עליהם, או שמא כיוון שאינו מאמין בהם גם לא יזעק את זעקתם? האם מאמין בחייו, בגודל השליחות, ברוב ההשגחה? למה לא התעורר??? לא ברור עד כמה כדאי לפתוח את החותם הזה? חותם זה צריך שמירה. לא תמיד האדם מוכן להתמודד עם שאלות עומק שכאלו. אולם ככל שאדם מוכן לקבל את תוכחת הרגליים, "הַיְנוּ בְּחִינוֹת יָדַיִם הַמְקַבְּלִים מוּסָר מֵאֵלּוּ הַמּוֹכִיחִים", ולשאול את עצמו את שאלת הקיום " מאין באת ולאן אתה הולך", יוכלו הידיים להעמיק במתרחש מתחת לחותם הידיים ולשאול את שאלת האמונה. ככל שרגליו תהיינה נטועות בעומק עומקים, ידיו תוכלנה לבטוח בגובהי מרומים. 

כי זאת יש לדעת, אין אדם שהוא חסר אמונה, אלא יש רק "קטן אמונה". האמונה שואלת במה אתה בוטח? על מה אתה נשען? ואין אדם ללא תשובה לשאלה זו, תשובה קטנה או גדולה. כל אחד מאמין במשהו, במשהו אתה לבטח מאמין. תספר לי מה היום שלך ואומר לך במה אתה מאמין. אחד מאמין בכסף ואחד מאמין בכבוד, מאמין בהצלחה, אחד מאמין בשמחה, אחד מאמין באחווה. מה שאתה עושה זה גם מה שאתה מאמין, בתוככי העשייה מקופלת האמונה שלך. ככל שאדם מוכן להרים את ידיו לשמים בבחינת "ויהי ידיו אמונה", ככל שאדם מוכן להתפלל – כך האמונה שלו מגיעה רחוק יותר והוא נשען על מקום גבוה יותר. אבל אפשר גם להישען על הקרקע, אפשר גם ללחך עשב, כמו הבהמה שגם ידיה מונחות על האדמה. לכן אותן ידיים עצמן יכולות לעשות עגל זהב והן גם יכולות להיות גם כן בחינת נבואה. אי אפשר לדעת מה יש בפנים, מכיוון שהן עוסקות כל כך בעולם החיצוני הן מסתירות בעצם בעומק שלהן את אותו מקום חתום, סתום של השאלה במה אתה מאמין. כלפי חוץ זה יכול להיות עגל, ובפנים הכול ריק, מסיכה. ומצד שני, יכול להיות מקום שהוא מלא אמונה, שהוא בוטח במשהו גבוה. לכן, מדריך אותנו ר' נחמן "וְצָרִיךְ לִרְאוֹת לְמַלּאת אֶת הַיָּדַיִם שֶׁהִיא הָאֱמוּנָה". תמיד יש ידיים, אלא שיכולות הן להיות ריקות, כך גם האמונה, תמיד יש אמונה אלא שיכולה היא להיות ריקה. אין אדם בלי אמונה, אלא שזו יכולה להיות אמונה ריקה, אמונה שאוחזת רק במה שקרוב, במה שמצליח זמין ונוכח, אמונה בגלוי ובשטחי.

*

 ואיך ממלאים את הידיים?

"עַל יְדֵי הֶאָרָה מִשִּׁבְעָה רוֹעִים שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר בִּבְחִינַת: "שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" כִּי הֵם רוֹעִים הָאֱמוּנָה לְתַקְּנָהּ וּלְהַשְׁלִימָהּ וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים רוֹעִים עַל שֵׁם: "וּרְעֵה אֱמוּנָה" וְכָל עִקַּר אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל מַמְשִׁיכִין הֵם לְהַדּוֹר וזהו: "כָּל קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ" שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת שֶׁל כָּל מַנְהִיגֵי הַדּוֹר וְזֶה בְּחִינַת: "וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן" וּמשֶׁה שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁבְעָה רוֹעִים נִקְרָא עַל שֵׁם זֶה 'רָעֲיָא מְהֵימָנָא' ".

כדי למלאות את הידיים צריך רועה. או לפחות הארה של רועה. ואיך מגיעים להארה של רועה? אומר ר' נחמן:

"וְאִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְאֵלּוּ הָרוֹעִים שֶׁהֵם כְּלָלִיּוּת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה אֶלָּא עַל יְדֵי עַזּוּת כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ" הַיְנוּ, עַל יְדֵי עַזּוּת נִכְנָסִין לְתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה."

ראשית כל, יש לדעת שאי אפשר למלאות את הידיים בכוחות עצמך בלבד. במציאות סתומה וחתומה, כפי שתיארנו, צריך הדרכה והכוונה ממי שכבר היה שם ויודע את פיתולי הדרך. צריך רועה. אך יותר מן ההכוונה שמקנה הרועה לצאנו, מקנה הוא בטחון ומשענת להולכים אחריו. לפעמים די בהארה מן הרועה ותו לא על מנת שלצאנו תהיה את העזות להלך במקומות בהם לא דרכה עוד כף רגלם. די בידיעה שגם הרועה היה שם ועבר את כל מה שאתה עובר כרגע בכדי לקבל כוחות לדרך, בכדי לבטוח שכל מהמורותיה הן לא לשווא, בכדי להשתכנע שכנוע עמוק ופנימי שגם הקושי איננו ריק, אלא גם הוא למען תכלית, שלא ליפול להרגשה שהידיים ריקות כאשר הן לא מקבלות את מבוקשן, אלא להמשיך להרימן בתפילה - "ויהי ידיו אמונה", שלא ליפול לתמונה שטוחה של המציאות כשהיא איננה מראה את תמונת העומק לה היינו מצפים. הידיים לא ריקות, אלא שקבלו מילוי אחר ממה שציפינו ועימו כבדרך אגב קבלו הידיים מילוי של אמונה.

כשם שהרועה נוטע בלב צאנו עזות וכוח לצעוד במהמורות הדרך, כך צריך גם עזות על מנת ללכת אחרי הרועה, להיות מוכן לצעוד באותם מקומות סתומים וחתומים. לצעוד בעקבותיו של אחר, גדול ככל שיהיה, דורש הדבר איזשהו סיכון פנימי, תנופה היוצאת מתוך עצמה והלאה ומוסרת את עצמה אל הרועה. אמנם היכן שיש עזות יכולה גם להיות חוצפה, תנופה יתירה יכולה ליפול לגאווה או חלילה לתאווה, עזות כזו נקראת עזות דסטרא אחרא.  בהמשך התורה מתוארים כלים איך להתמודד איתה. אנו נדלג על קטעים חשובים אלה ונחזור לענייננו ונשאל: איך מגיעים לעזות דקדושה? בתחילת סעיף ט' אומר ר' נחמן: "וְלָבוֹא לְעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה הַנַּ"ל הוּא עַל יְדֵי שִׂמְחָה בִּבְחִינַת: "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם." מי שרוצה עזות דקדושה צריך שמחה!

עזרתה של השמחה לעזות דקדושה ברורה. החיוניות שהיא זורקת באיברים, רוממות הרוח שהיא משרה והתנופה הפנימית שלה וודאי עוזרים לשבור את חומות ההגנה המשאירות את האדם ספון בתוך עצמו. השמחה נותנת לאדם את העוז להעז לצעוד בעזות דקדושה גם במקומות בהם לא דרך קודם. אבל ר' נחמן נותן לנו עוד הדרכה, מפתיעה לכאורה, לדעת מהי עזות זו אליה הוא מכוון אותנו:

"וְזֶה: 'וּבשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן' כִּי בֶּאֱמֶת זֶה הָעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה נִמְשָׁךְ מִבּשֶׁת כִּי לְעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה זוֹכִין עַל יְדֵי שִׂמְחָה וְחֶדְוָה בְּחִינַת "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" כַּנַּ"ל וּלְחֶדְוַת ה' זוֹכִין עַל יְדֵי בְּחִינַת נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע כַּנַּ"ל וְעִקַּר שְׁלֵמוּת הַשִּׂמְחָה הוּא עַל יְדֵי הַיִּרְאָה שֶׁהִיא בְּחִינַת נִשְׁמָע בְּחִינַת תְּפִילָּה כַּנַּ"ל וְיִרְאָה הִיא בּשֶׁת יָרֵא בּשֶׁת נִמְצָא שֶׁזֶּה הָעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה נִמְשָׁךְ מִבּשֶׁת וְזֶה: 'וּבשֶׁת פָּנִים לְגַן עֵדֶן' כִּי הָעַזּוּת הַזּאת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת בּשֶׁת הוּא בְּחִינַת עֵדֶן בְּחִינַת עֵדֶן עִלָּאָה וְכוּ' ".

העזות עליה מדבר ר' נחמן אינה כוחנית, היא עדינה ' נמשכת מבושה' – עזות דקדושה. באין בושה העזות קרובה לחוצפה, מוכנה היא לגעת גם במה שאינו שלה, יכולה היא לעשות מעשים שאין להם כיסוי פנימי. הבושה שומרת על הפנימיות ועורבת לכך שגם כשצריכה היא ללכת במקומות סתומים ונעלמים, שומרת היא הן על הפנימיות של עצמה והן על הפנימיות החבויה במה שמחוצה לה. שהרי אין הבושה אלא היראה שמא תיהפך הפנימיות לחיצוניות, שהנשמה לא תיתפש כגוף, שהרוחני החי לא ייתפש כחומרי המת, שהאמונה לא תיהפך לעגל מסיכה, שהחות"ם לא ייהפך לנד"ת, גם כאשר בסופו של דבר רוצה האדם לגלות אותו ולהסיר את הלוט העוטף את הקיום.

לתהליך ההתקדמות הפתלתול אל תוככי הגילוי וההסתר קורה ר' נחמן בהמשך "נעשה ונשמע". בתארו גם את מעמד הר סיני ומתן תורה כתהליך של גילוי המכיל בתוכו את השניות של רצוא ושוב, כפי שמתואר גם בחז"ל. "נעשה ונשמע" הינה קריאה של עזות דקדושה גם בהבנתנו הפשוטה, אך ר' נחמן מעמיק ומתאר אותה כתהליך מתמיד הולך ומתמשך של 'נעשה ונשמע' ושוב 'נעשה ונשמע' העולה במעלות הגילוי וההסתר. "נעשה" הינו הגילוי וה"נשמע" הינו ההסתר העומד להתגלות ולהיות אף הוא "נעשה". כתהליך ספיראלי הינו תהליך מתמשך ומעמיק הנמשך מימי מעמד הר סיני ועד ימינו אנו, וממשיך כל ימי חלדו של האדם.

דקויות רבות ותנועות הפוכות, סותרות ומשלימות של רצוא ושוב בדרכו של האדם לפתור את חידת הקיום. חותם כבד חותם את השאלות הבסיסיות והמהותיות ביותר בחייו של האדם והוא נדרש לנוע אל עבר פתרון חידת חייו בעדינות אך בנחישות- בעזות דקדושה. מצד אחד בושה ויראה מצד שני עזות. מצד אחד הסתר והעלם ומצד שני גילוי. אכן צריך להיעזר בהרבה שמחה על מנת לחבר את שניהם יחדיו וצריכים לבחור רועה נאמן שידע להוליכנו שם כראוי. ואולי אפשר לצרף את כל אבני הדרך שהציב ר' נחמן בדרכנו לידי הדרכה ולומר שאותו רועה שאנו מרגישים בקרבתו מצד אחד בושה ויראה אך מצד שני, עמה יחד, גם שמחה גדולה, הוא הרועה הנאמן לדרך זו.

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php