דילוג לתוכן העיקרי

תורה ל | ארבע גלויות | 2

קובץ טקסט
ועַל כֵּן יָצָא מֵאַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל יַעֲקב וְעֵשָׂו, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה, אֶחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָׁע וְאֶחָד תָּם וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאל שֶׁהֵם כְּנֶגֶד אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כַּיָּדוּעַ (עיין בכוונות ההגדה). יִצְחָק, זֶה בְּחִינַת בֵּן חָכָם, כִּי יִצְחָק עַל שֵׁם הַצְּחוֹק וְהַשִּׂמְחָה בְּחִינַת "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב" (מִשְׁלֵי י, א). עֵשָׂו, הוּא בֵּן רָשָׁע. יַעֲקב, הוּא בֵּן תָּם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיַעֲקב אִישׁ תָּם" (בְּרֵאשִׁית כה, כז). יִשְׁמָעֵאל, הוּא בְּחִינַת בֵּן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאל, כִּי יִשְׁמָעֵאל עָשָׂה תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בָּבָא בַּתְרָא טז ע"ב), וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה הִיא בִּבְחִינַת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאל, הַיְנוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְלִשְׁאל כַּפָּרָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל שֶׁאֵינָם יְדוּעִים, שֶׁזֶּה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה בִּבְחִינַת: "אֲשֶׁר לא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב" (תְּהִלִּים סט, ה).
וְזֶה בְּחִינַת אַבְרָהָם תִּקֵּן שַׁחֲרִית, נוֹטְרִיקוֹן חָכָם רָשָׁע תָּם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת כַּנַּ"ל. וְזֶה "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג" (שְׁמוּאֵל א טו, לד), כִּי אֲגָג הוּא כְּלָלוּת הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" (בְּמִדְבַּר כד, כ), וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: וַיְשַׁסֵּף חֲתָכוֹ לְאַרְבָּעָה הַיְנוּ שֶׁחָתַךְ וְהִבְדִּיל אֶת הַדָּלֶ"ת שֶׁהִיא בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָא כְּלוּם וְכוּ' כַּנַּ"ל, מֵאֲגָג שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, וְהֶעֱלָה אֶת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים. וְזֶה 'וַיְשַׁסֵּף', רָאשֵׁי תֵּבוֹת שָׁבוּעוֹת סֻכּוֹת פֶּסַח. כִּי עִקַּר חִיּוּתָהּ מֵאוֹר הַפָּנִים שֶׁבְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים כַּנַּ"ל, בבחינת (שְׁמוּאֵל ב יא, א) : "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים"; "תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה" – זֶה בְּחִינַת שָׁלֹשׁ רְגָלִים שֶׁהֵם יְמֵי דִּין, יְמֵי תְּשׁוּבָה כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראשׁ הַשָּׁנָה טז ע"א): בְּפֶסַח נִדּוֹנִין עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת וְכוּ', וְאָז עֵת צֵאת הַמְּלָכִים כַּנַּ"ל שֶׁמּוֹצִיאִין אֶת בְּחִינַת הַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מִגָּלֻיּוֹת שֶׁל הָאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת וּמַעֲלִין אוֹתָהּ אֶל אוֹר הַפָּנִים הַמֵּאִיר בְּשָׁלֹשׁ רְגָלִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן יֵשׁ אַרְבַּע בְּחִינוֹת בְּכָל רֶגֶל, בְּפֶסַח הֵם אַרְבַּע כּוֹסוֹת בְּשָׁבוּעוֹת הוּא סֵדֶר הַמִּשְׁנָה שֶׁהוּא אַרְבַּע פְּעָמִים בְּיַד כָּל אֶחָד כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עֵרוּבִין נד ע"ב): כֵּיצַד סֵדֶר מִשְׁנֶה וְכוּ' בְּסֻכּוֹת הִיא אַרְבָּעָה מִינִים, הַכּל כְּנֶגֶד בְּחִינַת הַד' הַנַּ"ל, בְּחִינַת מַלְכוּת הַנַּ"ל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲלוֹתָהּ אֶל הָאוֹר הַפָּנִים עַל יְדֵי שִׂמְחוֹת הַמִּצְווֹת שֶׁמִּתְקַבְּצִין לְתוֹךְ הָרְגָלִים כַּנַּ"ל.
 
בחלק הקודם העמקנו בהבנת ה"מלכות". ראינו כיצד המלכות יכולה להיות מלאה באמונה. נשענת על עצמה ועל אלוקיה, על ה"אני" ועל ה"אין" בתודעה ש"אין לה מעצמה כלום". ראינו גם כיצד עמידה זו יכולה ליפול לארבעה גלויות בהם האדם מוצא מפלט מהיעדר הביטחון החיצוני בחייו בהישענות על המציאות, תוך כדי ויתור על ה"אני" שלו ועל אלוקיו, השרויים ב"אין". כדי להתמודד עם נפילת ה"מלכות" הזו נתן לנו ר' נחמן כלי – את החסד. על ידי חסד ניתן "לחתוך" את המלכות מן התלות שלה בעולם החיצוני, על מנת להחזיר לה את עצמה ואת עמידתה ב"אין" לפני ה'. כדי להעמיק בהבנת מידת החסד עליה הורה ר' נחמן חוזר ר' נחמן לאברהם אבינו שמידתו הייתה חסד, ומתוכו נוגע ר' נחמן גם בחג הפסח שאף הוא נחשב כחג של חסד (קמחא דפסחא, "כל דכפין" ועוד).
אברהם נולד לעולם אלילי; עולם ללא "אין"  וללא הכרה באותו חיסרון המחייב את האדם להישען על מקורו העליון. עולם הפוך למלכות "דלית לה מגרמה כלום". עולם שיש בו הכל – אלילי כסף וזהב – ודווקא בשל כך חסר הוא את העיקר. אין בו "אני" ואין בו ה', ועל כן אין בו מלכות ואין בו הנהגה. אברהם רצה להשמיע את קול "זעקת המלכות", אך אף אחד לא היה יכול לשמוע את זעקתו. הוא נתפס כמורד. כאנרכיסט השומט את הקרקע היציבה שתחת רגלינו.
אברהם אבינו בעצמו רצה לקרוע מעל עצמו את התלות בביטחונות אלו ולכן רדף אחרי החסד. אך תהליך זה לוקח זמן. כמו איש המתעורר בבוקר לתפילת שחרית, אותה תיקן אברהם, מתכרבל המתעורר בתוך מיטתו הבטוחה והחמימה ואינו מוכן בקלות להיפרד מביטחונות העולם הפוטרים אותו מלהנהיג את עצמו, מן המלכות. לא לשווא קרויה עת הבוקר "שחרית", שכן מבטאת היא את התהליך המחלץ את העולם מן החושך ה"שחור" בו הוא שרוי אל עבר אותו "אור הפנים" הזורח על פני מי שמחזיר לעצמו את המלכות.
ארבעה בנים (ונכדים) יצאו מאברהם. יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו. כולם צאצאיו, אם כי רק חציים המשיך את השלשלת של עם ישראל. אולם, כשאנו מתבוננים על פועלו של אברהם אבינו, אנו מסתכלים על תחילתו של תהליך, ולכן אנו מונים בו גם את השניים שלאחר מכן הוצאו ממנו (ישמעאל ועשיו). מבחינתנו, גם הם חלק מההשתחררות מכבלי העולם, חלק מן החירות, על אף שלא השלימו את התהליך. ארבעת הבנים הללו אינם אלא ארבעת המלכויות, על ארבע צדדיהם, היוצאים מארבעת כיווני הרוח, ובאמצעם עמד אדם – אברהם אבינו –שהיה מוכן לומר לה' "הנני". היה מוכן להיות באשר הוא, מול ה' בלבד, וכנגד כל העולם כולו. "כל העולם מן העבר האחד והוא מן העבר השני".
יצחק עומד כמובן לשמאלו של אברהם ומייצג את מידת הגבורה. הוא "צוחק" על העולם ועל חשבונותיו הקטנים. דבק הוא בפנימיות, המקושרת תמיד לה', ובכך משענתו. ישמעאל לעומתו עומד לימינו של אברהם. כבנו בכורו של אברהם, דומה הוא לו מבחינה חיצונית, בהיותו מחובר אל החסד ואל השפע. אולם חיבור זה הוא חיצוני בלבד, שכן הוא מפתח תלות בשפע זה. כבן לאבא שמרעיף כל כך הרבה חסד, הפך ישמעאל להיות מפונק, תלותי וחסר עצמיות. "ידו בכל ויד כל בו". פועל מתוך גחמת הרגע, אך באותה מידה של חוסר שיקול הדעת גם מצטער על מעשיו מיד אחר כך. מודע הוא לחוסר השלטון שלו במציאות ויותר מכך אף לחוסר השלטון שלו בעצמו ומתנהל בהתאם, בהתפתלות דיפלומטית המתאימה למשא ומתן מזרח ים תיכוני. כמו אברהם אביו, גם הוא איננו אחוז בביטחונות העולם הזה, אולם בניגוד לאביו שרדף אחרי החסד, רודף הוא אחרי תפנוקי העולם הזה. כיוון שאינו מחפש וודאות ושלטון כמו בתרבות המערב, הוא איננו תמה, שואל וחוקר – "איננו יודע לשאול". אולם דווקא התנהלות "לא יודעת" זו היא המאפשרות לו לחזור בתשובה ולא להיות אחוז בתפיסת עולם מקובעת בעלת זהות קשיחה כמקובל בתרבות המערב. מסתבר שחולשתו של ישמעאל 'לא לדעת לשאול' הינה גם כוחו ויתרונו כאשר אנחנו מגיעים ליכולתו לחזור בתשובה. לא במקרה מציינים חז"ל את חזרתו של ישמעאל בתשובה, שכן דבר זה מאפיין את אישיותו ואיננו אלא צדה השני של תכונת ה'לא יודע לשאול' שבו.
יעקב ועשיו עומדים מאחוריו ומלפניו של אברהם. הם אמנם מתחלפים ביניהם, פעם זה מקדימה ופעם זה מאחורה, אולם תמיד הם מתייצבים במקומות הופכיים. תאומים, הדומים בהפכיותם. כשיעקב נשען מאחורה על מסורת אבותיו ובתמימות יעמוד על נחלתם – נחלת יעקב, עשיו עומד קדימה עם שאלותיו וספיקותיו – "מה העבודה הזאת לכם". ואילו כשיעקב מביט קדימה מתוך תקווה ואמונה בציפייה למשיח, הרי שעשיו מתייצב מאחורה, לאחוז בחוקי המדע הממשיים. יעקב בשתי עמדותיו, אחד הוא, אותו יעקב שנשען על מסורת אבותיו מאחורה הוא אותו יעקב שמכיר בטוב שנחל עד עתה ועל כן גם מביט בציפייה לעתיד טוב. בשתי עמדותיו ניכרת תמימותו ואמונו המלא במציאות כלפי עבר וכלפי עתיד. במקביל, גם עשיו הוא אחד, על שני מופעיו. אותו אחד המביע ספקנות על הראשונות, הוא גם אותו אחד אשר נאחז בוודאות האחרונה שנשארת לו, הוודאות השטוחה והמטריאלית. בשני מופעיו עשיו נחשב רשע, כיוון שתפיסת עולמו חותרת תחת הרוח ומפרקת כל מבנה אידיאי, ומחזירה את הכל אל הנמוך והשטחי.
ובכל זאת, נחשבים הן עשיו והן ישמעאל שניים מארבעת הבנים של אברהם, מארבע מלכויות דקדושה היושבים כחלק מהבנים על שולחן ליל הסדר. ייתכן שר' נחמן מבין שתהליך רכישת החירות שאברהם מוביל אחריו את כל התרבות האנושית, מוכרח שיעבור גם את השלבים הבלתי נמנעים הללו. אי אפשר שתהיה חרות בלי הנכונות לשאול שאלות ולהסתפק בעיקרי תפיסת העולם ובלי הלגיטימיות לכך. לעשיו יש תפקיד משמעותי בתרבות, בשאיפתו בת החורין להטיל ספק ולבקש את ודאותו הפנימית לכל דבר. כמו כן, אי אפשר להימלט מכך שהחירות תגדל בתוכה תחושה של פינוק המרוכזת בעצמה, שיכורה מן החופש שניתן לה ועל כן מפתחת תלות בסביבתה כדרכו של ישמעאל. אמנם, נוכחתם הינה רק תחילתו של תהליך. הישארות בעמדה כזו איננה דבר רצוי ולגיטימי, אולם המעבר דרך שלב זה הינו כמעט הכרחי ובלתי נמנע!
מסתבר שכל המרכיבים של ארבעת הבנים מוכרחים להיות בתהליך היקיצה האנושית מן האלילות הנרדמת. ההרפיה מביטחונות העולם הזה האליליים הינה תהליך מתמשך של בניית אמון עם המציאות. אולם, כמו כל אמון אמיתי, נבנה הוא לאט ובהדרגתיות, ועל כן מוכרח הוא להכיל בתוכו גם ספיקות ו להיבנות על בסיס של חופש לחשוב גם אחרות. ארבעת הבנים, על כל מרכיביהם, מגלמים ביחד את "יקיצת השחרית" של האנושות המרומזת בראשי התיבות שחרי"ת, כפי שמציין ר' נחמן. בכך הם מסמלים את זריחת השמש של האמונה שאברהם הביא לעולם, אברהם על ארבעת בניו.
אמנם ברי שתהליך זה לא יכול להסתיים בחירות לבדה. כפי שאברהם הבין שעל אף יופייה וחשיבותה של השמש אין לסגוד לה, כך היהודי צריך להבין שעל אף יופיה וחשיבותה של החירות, גם לה אין לסגוד והיא איננה התכלית. כשם שיש להיאזר בעבודת היקיצה של שחרית – היא עבודתו של אברהם – כך גם יש להיאזר בהיעתרות לעולם הדין ובהסתגלות אליו, כעבודתו של יצחק. וגם כאן אין לעצור; עלינו להמשיך הלאה ו להיאזר בעבודתו של יעקב, הפועלת בלילה ובחושך. כמו שנדרש היהודי לפעול מתוך חופש וחירות, נדרש הוא בסוף התהליך לוותר על חירות זו עצמה, לטובת מה שבחרה בו החירות. יציאת מצרים אכן מביאה עימה בשורה של חירות, היא בשורתו של אברהם, אולם תכילתה של יציאת מצרים היא מתן תורה ושם נדרשת עבודת ה' כדרכו של יעקב התם, הפועל בחושך, ללא הכנה, ועל כן מתוך מחויבות גמורה.
"תשובת השנה" הינה אם כן ביטוי לגלגל הזמן, השב וחוזר כל שנה על עצמו ומבטא בכך את היחס הדואלי אל המועדים. החשיבות של כל חג וחג תלויה בנקודת זמן במעגל השנה וכמו שהיא חשובה בעיתה ובזמנה, כך גם יש להיפרד ממנה בתום זמנה –  "עבר זמנה בטל קרבנה". לא בגלל שחשיבותה קטנה אלא בגלל שכל תקופה הינה חלק מתהליך, וככל תהליך בנוי הוא משלבים שונים אשר יכולים להיראות כסותרים אולם בסופו של דבר הרי הם משלימים זה את זה. כל מועד מבטא תנועה אחרת של המלכות, של ה"אני", לאחד מארבע כיווני הרוח. (ובמקביל, ג' הרגלים ושמיני עצרת מהווים ארבעה מועדים). אולם כיוון שתנועה זו שומרת על ה"אני", ולא נבלעת בסביבתה, הרי שיודע ה"אני" גם להיות ל"אין" ולפנות את מקומו. לא בגלל שנעלם הוא, אלא להיפך, בהסתתרותו קיים הוא ביותר, שהרי בידוע שעל אף שעכשיו הוא איננו, "ישוב" הוא בעיתו ובזמנו, ב"תשובת השנה". הגם שהוא איננו בגילוי, הרי שקיים הוא וישנו, שהרי שוב ישוב.
נוכחותו המתמדת הזו של ה"אני" נשענת על נוכחותו המתמדת של ה'. "אין לה למלכות מעצמה כלום", ומקבלת היא את כוחה רק מלמעלה. רק מכוח אמונתה מצליחה היא לעבור את תלאות החיים. בטחונות העולם כוזבים הם, ורק משענת האמונה מאפשרת לה להחזיק מעמד. גם ה"אני", וגם להבדיל הקב"ה, נוכחים ב"אין". נמצאים על אף שנעלמים הם מעין האדם (ראה בגמרא ברכות י ע"א). שלושת הרגלים הינם ביטוי למפגשים שיכולים ואמורים להתרחש ביניהם. כיצד בתוך ה"אין", ההיעלם וההסתר חוזרים הם זה לזה שוב ושוב, האדם לה' וה' לאדם. המועדים מוסרים לנו מסרים של חירות (פסח), ביטחון (סוכות) ומוסר אלוקי (שבועות), על אף שהמציאות משדרת לנו שעבוד, תלות והפקרות. מועדים אלה באו לחזק את האדם, להמשיך ולהישען על ה' על אף הסתתרותו. המועדים שבים שוב ושוב במעגל השנה, ללמדנו שעל אף הסתתרות המסרים העולים מהם, נקרא האדם להישען על ה' בלבד, על ה"אין", כאשר רק ה"אני" משמש לו למשען ארצי.
"תשובת השנה" הינה תזכורת מתמדת לכך שעל אף הסתתרותו של ה' הרי שהוא "שב" במעגליות חוזרת ונשנית, לבדוק עד כמה האדם עמד בניסיון להישען אך על ה' ולהיות נאמן למלכותו. מעגליות הזמן הינה ביטוי לחוסר יכולת האדם לברוח מעינו הפקוחה של ה' וממבחנה של המלכות, עד כמה אכן פעלה מתוך חירות, ביטחון בה' ועל פי מוסר אלוקי. גם אם נסתר ה', שוב ישוב לבחון את הנעשה על הארץ. על כן, מציין ר' נחמן שהמועדים נחשבים לימי דין ותשובה.
החזרה שוב ושוב לאותו מפגש בין האדם לאלוקיו המתקיים בתוך ה"אין", קוראת לאדם להעמיק עוד ועוד בתוך המסתתר בעולם, במסרים החבויים בו, בהשקפה הנעלמת בין קפליו. האדם מבין כי המסר רק הולך ומעמיק, כי מה שראה כעת איננו אלא אפס קצהו של המסתתר מאחור. גם אם נראה העולם ריק, הרי שהוא מלא עד גדותיו, אם רק תהיה מוכן להרפות מאחיזתך בו ולהישען על ה'.
אלא שהרפייה מעין זו איננה דבר פשוט. הדחף להישען על הקונקרטי, המטריאלי והמוחשי הוא חזק, בייחוד כאשר רוחות החיים סוערות. קולו של עמלק קורא לאדם להישען על הביטחון החיצוני הזה. במשנתו של עמלק אין דין ואין דיין; לדידו הכל מקרה ואין עינו של ה' פקוחה על האדם. תפיסת הזמן של עמלק איננה מעגלית, אלא רצף מתמשך ואקראי של מקרים, שאין ביניהם ובין עצמם דבר. 'אכול ושתה כי מחר תמות' ועל כן היצמד לתענוג הרגעי שהחיים נותנים לך באותו הרגע, נמוך ככל שיהיה, כך יאמר עמלק.
את הקול הזה קורא ר' נחמן "לשסף", לחתוך לארבעה חלקים, להזכיר לו לאדם את שלושת הרגלים המרומזים בראשי התיבות שס"ף וקוראים לו לאדם "לשוב". לשוב אל עצמו ואל ה"אני" שלו ולא לתת לו להיצמד אל ארבע קצוות המציאות ולהיתלות בה. להחזיר לאדם את "אור הפנים" ולהפסיק לפזול עם פנים אלו הצידה; לשוב אל המלכות. שיבה זו יכולה להיות כואבת אמנם – היא דורשת לתלוש את האדם מבטחונתיו החיצוניים, לשסף את הקול העמלקי הנאחז במוחש בלבד. אולם ר' נחמן מעניק לנו כלי כיצד לעשות זאת – חסד. כלי זה קיבל ר' נחמן מאברהם אבינו, עמו שיסף אברהם את התרבות האלילית בה היה מצוי ופנה לתרבות אחרת. ועם כלי זה פותח היהודי את מעגל השנה בפסח, על מנת להתחיל את המהלך של המפגש עם ה"אין" בהתמודדות עם עולם ה"יש". עשה חסד ותשתחרר מהתלות הזו, "תחתוך" ו"תקצור" את הד' מתלותה בעולם, תחסיר מעצמך ותזכיר לעצמך – כי אכן אין לך מעצמך כלום, אלא רק מה'!
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)