תורה ל – דמעותיו של עשיו ודמעותיו של יעקב

  • הרב דן האוזר
כשבא ספר חדש לעולם, וזה מבאר אצלנו, שיש חדושים שנעשין על ידי דמעות (כמובא בסימן רסב), אזי אלו הדמעות של החדושים, שמהם נעשה הספר החדש, הם עומדים כנגד גזרות האמות, ומבטלן: והדבר מבאר, כי כל כחם היא מן הדמעות של עשו (עין זוהר שמות יב.), ועל כן כשיש אלו הדמעות הנ"ל, הם עומדים כנגדם ומבטלן. וזה אותיות בכיה - ראשי תבות: "בני ישראל כחול הים" (הושע ב) - 'מה חול הים מגן מן גלי הים, שלא ישטפו העולם (עין זוהר פקודי רכה. ובמדרש תהלים ב.), כן בני ישראל מגן עליהם' הבכיה והדמעות כנגד גזרות האמות כנ"ל. וזה: "והיה מספר בני ישראל כחול הים" - 'מספר', הינו מספר הנ"ל, משם בני ישראל כחול הים', הינו בכיה ודמעות של החדושין שבספר, שמגן עליהם כנ"ל:
 
בדברים אלו מתאר ר' נחמן דיאלוג בין יעקב לעשיו, בין היבשה לים, בין דמעות לדמעות ובין בכייה לבכייה. למעשה, מדובר במאבק בין שתי תפיסות עולם. הים מאיים בקצפו לשטוף את היבשה – כלומר, אומות העולם מנסים לכלות את ישראל בגזרותיהם: עשיו דומע וזועק על גניבת הבכורה ורוצה להרוג את יעקב, אך עם ישראל המשול לחול הים עומד בפרץ ומגן על היבשה מפני זעפו של הים. הדמעות שהחכם מזיל על התורה עומדות כנגד דמעותיו של עשיו ומצילות את ישראל מגזרותיהן של האומות.
 
מספר שאלות עולות מתיאור סוער זה:
א. ראשית, מהו הקשר שבין עשיו, הים, הבכי והדמעות?
ב. שנית, מהו פשרם של דמעות אלו, וכיצד דמעות ישראל מצליחות להתמודד איתן?
ג. בנוסף, מה הקשר שבין דמעות ישראל לחול הים וכיצד מספרם האינסופי של חול הים קשור לספרים הנכתבים על ידי דמעות אלו?
 
ר' נחמן מדמה את הדיאלוג שבין היהדות ובין תרבות המערב, שמקורה ברומא וביוון, לדיאלוג שבין היבשה לים. הסיבה לדימוי זה הינה העובדה שאיש המערב יתאר את המציאות כים, כיוון שהיא נטולת קרקע בטוחה לעמוד עליה. בסיס המחשבה המערבי הינו חוסר הוודאות האנושי – הספק. בעקבותיו, יחפש תמיד איש המערב איים של ודאות. היוונים, שתחילת מושבם היה באיי יוון, היו טובים בספנות ומשם נבעו השאיפות האימפריאליות שלהם: זאת אומרת, דווקא חוסר הקרקע הוא שאִפשר להם את התנועה ממקום למקום ואת ההיקף הרחב של תפיסתם. לדידם, הפרט הינו תמיד חלק משלם וה'ספציפי' מהווה תמיד חלק מדבר הרבה יותר גדול, מופשט ואידיאי. לפי תפיסתם, ההפשטה חותרת אל התיאור השלם של המציאות, וסערות הים שמתרחשות בדרך אל ההפשטה בטלות אל השלימות הזו. סערות אלו מבטאות את חוסר המוכנות של הספציפי תמיד להיכלל במופשט ולהסתדר לפי כלליו וחוקיו. אך לדידם דווקא סערות אלו הן המאפשרות למעשה את אותה שלימות, מכיוון שהן מבטלות את היחס אל הספציפי ומרוממות את המתבונן אל המופשט שמעבר לו. גלי הים השוצפים והקוצפים אמנם מערערים את היציבות, אך בד בבד הם המאפשרים, בסופו של דבר, את התנועה בים. בצורה דומה נוכל לומר שעל אף שחוסר הוודאות מסיר את הקרקע היציבה תחת רגליו של איש המערב, בסופו של דבר חוסר וודאות זה עצמו הוא המניע אותו אל תובנות מופשטות ומוכללות. למתבונן מן הצד, ייראה הלך מחשבתו של איש המערב כסוער, כמתלבט בספקנותו, אולם המתבונן יותר לעומק יבין כי דווקא סערות אלו הן המניעות את הלך מחשבתו בדומה לספינה בים, ועל כן הוא בעצם מבקש אותן. התבוננות שטחית תראה את הטראגיות של תיאור המציאות כטרגדיה יוונית כעצובה, אולם התבוננות לעומק תראה שעצבות זו משרתת את היווני בהפלגתו למחוזותיו המופשטים ולכן אין הוא באמת עצוב מכך. להיפך, הוא די מרוצה ממנה, בסופו של דבר – מחזות תיאטרון יציגו טראגיות זו והמון הצופים ימחאו לה כפיים.
 
תרבות רומי הניהיליסטית צמחה על גבי תרבותה של יוון. אמנם מחוזותיה המופשטים אינן כמחוזות היוונים ועיקר כוחה של רומי היה ביבשה, אלא שהם אימצו את ההיקף האימפריאלי והתנועה ממקום למקום ביבשה, כמו היו בים. ללא ההפשטה המרוממת של היוונים, הם נשארו עם התענוג לבדו כמשענת רגעית בעולם חסר וודאות, עולם שסופו קרב. "אכול ושתה כי מחר נמות" יאמרו הם ושוב, לא מתוך עצב, אלא כמצדיקים את התענוג והרגעיות הסופית שלו. "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, ויאכל וישת ויקום וילך, ויבז עשיו את הבכורה".
 
לעומתם, היהודים נמשלים לחול הים – גרגירים קטנים המייצגים את ה'ספציפי', את הנפרד ואת גודלו הזעיר. הים קוצף על גרגירי חול אלה ומאיים לאבדם – גליו האוניברסליים של הים רוצים לשטוף את קטנותו הספציפית של גרגיר החול, לבלוע אותו ואת חבריו. אך ברגע זה מתברר לים כי גם לגרגירי החול ישנה אינסופיות משלהם, המתמודדת עם אינסופיותו של הים ומופשטותו, שהרי מי יכול למנות אותם, 'כי רבים הם'. דרך התמודדות זו, שואלים כביכול גרגירי הים: האמנם?! האמנם אפשר להגדיר את כל העולם על פרטיו ולכלול אותו תחת מטריית ההפשטה הרחבה? האמנם יש להפשטה יכולת להכיל את המקרים והאפשרויות כולם? למרות שאיש המדע עלול לטעון שאכן יש לה יכולת כזאת, גם המדע היום מודע למגבלות ההפשטה ולחוסר היכולת שלה להקיף כל מקום. מי הים המערביים מתנפצים שוב ושוב על חוף המציאות ולעולם לא מצליחים לכבשו.
 
דמעות מלוחות יורדות מעיניו של הים כאשר הוא רואה שאינו מצליח לכבוש את היבשה. הדבר נראה בעיניו כתרמית, בדומה לתרמיתו של יעקב את יצחק אביו בלקיחת הבכורה מעשיו. מדובר לטענתו בתרמית, שכן בשם איזו אמת בא ה'ספציפי' וטוען לבכורה? חוץ מנוכחותו העיקשת, שאיננה ניתנת להכחשה, הוא חסר היגיון – בנוכחותו הממשית הוא למעשה הפוך מכל הפשטה. מצהיר על קיומו ללא צורך להיכלל בשום כלל או להצטרף לשום הפשטה. על כל הטרגדיות יכול היה היווני לנוע ולשוט, על כל הספקנות יכול היה הרומאי להתענג, אולם מול גרגיר חול אחד קטן הוא אינו מסוגל לשתוק. תמה הוא כיצד מידת הדין, מדתו של יצחק, נעתרת (כדרכה להתבטל ולקבל את הנגזר עליה – "ויעתר יצחק") למציאות גם אם משוללת היגיון היא, כיצד היא מוכנה לתת ליעקב את הבכורה? למעשה, גרגיר אחד של חול חותר תחת בכורתו של עשיו וחשיבתו המופשטת, ועל ידי כך מבטל את התנועה היוונית או את התענוג הרומאי – "ויצעק צעקה גדולה עד מאוד" (בראשית כ"ז, ל"ד). כל יהודי יעורר בליבו של איש המערב את החתירה תחת שלטונו של ההיגיון והחשיבה המופשטת, ובעקבות כך ישיתו עליו ועל כל אחיו גזרות מגזירות שונות, להחזירו אל התלם, אל חיק המופשט והמוכלל. אך היהודי אינו צריך לעשות דבר על מנת לנצח במלחמתו זו, הוא איננו צריך להתנגד לגלי הים המתנפצים על גביו שוב ושוב. מוטלת המשימה עליו 'להיות' בלבד, רק לא לכרוע ולא להשתחוות, רק להמשיך במנהגיו הפשוטים והקטנים. נצחונו – יהודי אחד שמניח תפילין יכול להטריף את דעתו של עשיו.
 
מצבו הייחודי של היהודי מעורר שאלות רבות בליבו של עשיו ובלב איש המערב: כיצד ה'ספציפי' יכול לצאת מן הכלל? כיצד היהודי יכול לטעון ליחס מועדף ולגרוס – שהוא העם הנבחר ושיחסו של האלוקים אליו הוא כאל בן? האם כל השאר הינם בניו החורגים של האלוקים? מדוע על כל אדם לטפס בסולם ההפשטה על מנת להגיע אל האלוקים, לעומת בני האלוקים שזוכים לכך שה' יתגלה אליהם מן השמיים ויפרוץ את כל גבולות ההסתרה וההעלם שהעולם מושתת עליהם? מהם המעשים חסרי המובן שנראים כקושרים את היהודי אל האלוקים בשפה פנימית שזר לא יבינה? בעיני עשיו הדברים נראים כתרמית, כמחטף המנצל את עיוורונה של מידת הדין, שהרי לא ייתכן שהאלוקים האינסופי יתייחס אל היהודי, שמול האינסוף אינו אלא כגרגיר החול בים.
 
דמעותיו של עשיו עולות לשמיים; זעקתו הגדולה של עשיו מוצאות מקום בליבו של יצחק, בחפשו אחר פתח שיאפשר לו בכל זאת להעניק לעשיו מעט מן הברכה ועל פי דין – "והיה כאשר תרד ופרקת עולו מעל צווארך". אכן יתקיים הקשר הספציפי של יעקב עם האלוקי אך יהיה הוא תלוי ברמתו הרוחנית – עליו להיות ראוי לכך. מעתה, לא די בכך שעם ישראל מקבל תורה, אלא עליו גם לבקש תורה – לחפש את ה' ולהזיל דמעות כדי לעורר את תשומת ליבו. דמעות אלו הן כדמעותיו של עשיו – אמנם טוענות הן את אותן הטענות, אלא בשונה ממנו, לא כקטרוג, אלא בתחנונים. לא מתוך קטרוג המטיל ספק בחשיבותו של ה'ספציפי' ומשמעותו אלא מתוך תחנון, לתת אל הפרט הזה את חשיבותו ומשמעותו, ובכך לגלות לו את סוד קיומו, את תכליתו וייעודו. דמעות אלו מבקשות לקבל תורה והדרכה, ומתחננות לקב"ה שלא יעזבן כפרט חסר משמעות בתבל האינסופי, כגרגיר חול ביום. הדמעות הללו מתעקשות על חשיבותן באשר הן, קטנות ככל שיהיו, וכביכול אומרות למידת הדין "אנוכי" קיים, אע"פ ש"עשיו בכורך"! מצפות הן שגם הקב"ה 'ירכין' את עצמו משמי שמיים ויאמר, למול קריאה זו, "אנוכי ה' אלוקיך" וייתן תורה.
 
אם היהודי יתחנן על נפשו ויבכה לבקש תורה, יקדים הוא בכך את דמעותיו של עשיו, ובפיו תהיה תשובה לעשיו: יש מענה גם ל'ספציפי', הוא אינו "מקרה" בלבד, ולא מדובר בפרט סתום בתוך ים של הפשטה בעלת מובן – יש מובן לספציפיות שלו, מובן אלוקי שבדיעבד אפשר לכתבו בספר. הספר הוא עדות ליכולתו של היהודי לפצח את אטימותו של העולם ולמצוא בו עצמו מובן מבלי לברוח להפשטה המוצאת את המובן מחוץ לעולם. הספר היהודי יטען לערך ולמשמעות של העולם, של מעשיו הספציפיים, על ממשותו הגשמית בעולם הזה, כנהוג בארון הספרים היהודי וכהמשך לספר הספרים שגם דרכו כך.
 
ייתכן שדמעותיו של היהודי אינן אלא שארית דמעותיה של לאה שבכתה שלא תיפול לחיקו של עשיו. אפשר לומר כי מאבק האיתנים שבין תרבות המערב לבין היהדות שורשו למעשה במאבק שבין יעקב לעשיו – יעקב אמנם ידע איך להערים על עשיו ואיך להיאבק עמו, אך רק לאה ניהלה עמו דיאלוג והבינה לליבו, שכן בעצם היא הייתה מיועדת לו – הבכירה לבכור. דווקא מתוך מצב זה, התחננה לאה על נפשה לה' שלא תיפול בחלקו, שלא תיבלע בתוך האימפריאליזם הכובש של דרכו ושלא תתאדה בתוך קיומו המופשט. אם כן, דמעותיה היוו תשובה לדמעותיו של עשיו וניהלו עמו דיאלוג תת קרקעי וסמוי – לא רק דמעות שתינצל מגזרותיו, אלא דמעות שמטרתן לבטל גזירות אלו, על ידי מענה עמוק לזעקתו המרה.