תורה עד ליקוטי מוהר"ן תנינא – "ולא יראו פני ריקם"

  • הרב דן האוזר
אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח, כִּי פָּרָשַׁת פָּרָה קוֹרִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח, פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל שֵׁם הַפֻּר (אֶסְתֵּר ט, כו). (וְעַיֵּן בְּכַוָּנוֹת הָאַרִיזַ"ל בְּסוֹד הִפִּיל פּוּר וּבְסוֹד פָּרָה אַדֻמָּה), וְאַחַר כָּך נַעֲשֶׂה פָּרָ"ה כִּי גַּם פּוּרִים הוּא בְּוַדַּאי הִלּוּך וְדֶרֶך לְפֶסַח (שִׁיר הַשִּׁירִים ה, יג) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נטְפוֹת מוֹר עבֵר" שִׂפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח פֶּה סָח (כַּמּוּבָא) שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כַּמּוּבָא בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל) [שׁוֹשַׁנָּה גִּימַטְרִיָּא אֶסְתֵּר]. נטְפוֹת מוֹר עבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קלט:), לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שְׁמוֹת כג, טו): "שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִך לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מִמִּצְרָיִם וְלא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶך לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ [וּפָסַק בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן וְלא גִּלָּה יוֹתֵר] כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם [וְלא סִיֵּם].
 
"ולא יראו פני ריקם" - אל תבוא אל ה' ריק, בוא מלא, היה מוכן לפני. רק מי שמוכן "לפני" יכול לראות את ה"פנים". "פנים" אינם דבר שפוגשים אותו, שמגיעים אליו או שנוגעים בו. אם תיגע בפניו של חברך, תחוש רק את "פני" השטח בלבד ולא את העומק שמאחוריהם; לא תחוש את הפנים (בשוא) שמאחורי הפנים (בקמץ). לכן בשביל להגיע אל הפנים, צריך דווקא לצעוד אחורה, להתכונן "לפני" ומתוך כך לבוא מוכן, לבוא מלא.
זהו הפרדוקס המאפיין את המפגש עם האלוקי, אשר תמיד חומק מבין האצבעות למי שמנסה לתפוס אותו ולהבין אותו. בוודאי שאי אפשר לשלוט בו. אי אפשר לצעוד אליו קדימה, אלא רק בפסיעה אחורה. הפוסע קדימה מנסה לראות (רי"ש בשווא) ואילו הפוסע אחורה בא "לראות" (רי"ש בקמץ). להיות אקטיבי אך סביל. הפוסע קדימה מצפה שהמפגש ימלא אותו ומשום כך הוא תלוי בשני – הוא בא ריק ונשאר ריק. ואילו הפוסע אחורה איננו מצפה מן המפגש שימלא אותו ואיננו תלוי בו, אלא הוא בא אליו כבן חורין. הוא בא עם עצמו, בא מוכן ועל כן מצליח להפיק ממנו ולקבל ממנו. כך דרכו של המאמין שהוא בא עם תפיסותיו המוקדמות, עם הנחות היסוד שלו, עם אמונתו, וכל אלו מכתיבים את תוצאות המפגש. הפסיעה אחורה איננה באה אלא לעמוד על הנחות יסוד אלו, להגדיר על איזה אמונות יסוד כל תפיסת עולמו מונחת.
מכאן ברור מדוע ר' נחמן פוסע אתנו אחורה בזמן, מפסח בחזרה לפורים. בכדי לעמוד על הנחות היסוד הטמונות בה בתוך החירות. זאת כדי שנוכל להתכונן כראוי לפסח, לבוא מוכנים ולא חלילה לבוא ריקים.
*
מתברר שתנאי ראשון לחירות הוא החיים. אי אפשר לבוא לפסח טמא מת. מי שנגעה בו טומאת המת הזמן קפא אצלו על מקומו. הוא נעשה מודע לסופיותו של הזמן ולסופיותם של הדברים בו, ולעולם לא יתעורר לתקוה, לשינוי ולחזון אשר החירות זקוקה להם ביותר.
החירות פוסעת אל עתיד לא ברור. היא פריצה  של הזמן מעבר לכל סיכוי ריאלי. היא סיכון ששובר את כל הכלים מתוך צפייה שהאנרכיה של החירות בוודאי טובה יותר מכל שעבוד. ההנחה היא שהיציאה לחירות תאפשר לחיים לצאת מקיבעונם, צפייה שעל אף שתחילתה של החרות באנרכיה, כוחות החיים יביאו את הדברים לסדר מחודש וטוב מקודמו. החירות, אם כן, לא רק מאפשרת את החיים, אלא גם נשענת על שיקול דעתם ועל ההגיון הבריא שלהם.
אולם "חלון ההזדמנויות" לסדר מחודש זה הינו קצר –  בדיוק ח"י רגעים! כל שהייה מעבר לזמן קצר זה תהפוך בעצמה לקיבעון נוסף שיש להיחלץ ממנו. מה שהיה חי ודינמי אתמול, יכול להיות כבול בתוך עצמו ומלאה אם חוזר הוא על עצמו. ח"י רגעים הינם יחידה של "חיות" שמוכרחה להתחדש מיד אחר כך. לולא כן היא משחזרת את עצמה בלבד. רק מי שחי יוכל לצאת לחירות, שכן החיים הינם התחדשות מתמדת שאי אפשר לכלאה. לכן קובע ר' נחמן שהדרך לפסח עוברת דרך הפרה האדומה המטהרת מטומאת המת.
אולם הצעידה אחורה לא הסתיימה. צעדנו מפסח לפרה אך נותר עדיין לפסוח מפרה לפורים. הגם שהחירות איננה אנרכיה, היא מכילה בתוכה זמן של אי סדר, של חוסר ודאות. זקוקה החירות לרגעים שנראה בהם  שהכל מתפרק, רגעים של אבדן הנהגה. רגעים בהם נראה שאין השגחה כביכול, והכל עומד רק על פי פור בלבד, גורל אקראי ואכזר. רק מי שמחזיק מעמד ברגעים אלו ושומר דווקא בהם על אמונה ובטחון – כמו בסיפור המגילה – יוכל להגיע בסופו של דבר גם לחירות שאמורה לצאת מהם. מי שלא יחזיק מעמד ברגעים חסרי ודאות אלה, יאחז בעל כורחו בחוקי העבר ובהצלחת האתמול על מנת לקבל בטחון להיתפס במוכר ובידוע, ישעבד את עצמו מבלי משים לתובנות קודמות – שבהם בוודאי שאין חירות.
החירות של פסח מכילה אם כן הנחות קודמות שיש להצטייד בהם על מנת להגיע אליה. כפי שהסברנו על בן החורין להיטהר בפרה אדומה על מנת להיות "חי" דיו בכדי לממש את המרחב הפתוח שהחירות מעניקה. עליו להיעזר באמונה ובביטחון גם ברגעים שנראים מופקרים וחסרי השגחה, אשר גם הם פועל יוצא של החירות ושל פירוק הסדרים הישנים שהיא מנסה להשתחרר מהם. שני יסודות אלו מהווים תנאים הכרחיים לחירות ומדגישים את הצורך בהכנה אליה. אך מסתבר שככל שאדם פוסע אחורה אל הנחות היסוד עליהם הוא עומד, הוא מוצא אצל עצמו פחות ופחות יכול להתכונן אליהם, והוא מרגיש כי הוא חסר את הכלים שיעזרו לו בכך. הוא פוסע יותר ויותר אל המקומות שמהם כבר אי אפשר לפסוע אחורה. עומד הוא עם עצמו כפי שהוא, ללא משענת חיצונית, חשוף עם הכלים שעימם נברא. עמידה קמאית זו היא הנחשפת על ידי אפר פרה אדומה כאשר האדם נזקק להתעלות ולהתרומם מעל הסופיות והמוות. שמא אפשר אף לדרוש את המילים "אדומה" ו"תמימה" – כל כך "אדומה" במידת הדין המעמידה את האדם מול סופיותו, עד שנחשף היסוד ה"תמים" והראשוני באדם. מול סופיות זו עמדו גם היהודים במגילה כשסכנת מוות רחפה מעל ראשם, תחושה שהתעצמה כשהרגישו שהם מופקרים ונתונים לשלטון של פור וגורל. כשאדם עומד מול אתגרים אלו נחשפים הכלים הכי קמאיים שבתוכו, עומד הוא עם עצמו ללא יכולת להתכונן עוד. נוכח הוא מול המציאות שכאן ועכשיו, ללא ידיעה מוקדמת איך יתפתחו העניינים.
כך גם מסתיימת התורה שלפנינו: "עכשיו (ולא סיים)". ההערה שבסוגריים מכוונת אותנו למה שלא כתוב פה ולמה שלא אמר ר' נחמן, והיא כמעט עצם העניין ותורפו. מקום ללא סוף ידוע מראש שאי אפשר להתכונן אליו. מקום זה הוא שורשה של החירות. "ולא יראו פני ריקם", היא הזמנה לבוא אל החירות של פסח עם השורש הזה. להקדים להתחלה הממוסדת של פסח את ההתחלה היותר ראשונית שעומדת בבסיסה, על מנת שזו אכן תיכון.
להתכונן לפסח אם כן, אין משמעו לתכנן מראש את אשר יקרה, או לבוא מצויד לדרך. הכנה כזו איננה הכנה לחירות עצמה אלא הכנה להתמודדות עמה. היא מתחמקת ממנה, בניסיון לברוח מראש ממכשוליה של החירות לעבר תבניות בטוחות וברורות מראש. מסתבר שלא להכנה כזו מתכוון ר' נחמן. בצורה כזו לא יבוא האדם למפגש פנים אל פנים. האדם יבוא כך מוגן ועטוף בכיסויים, ואילו התורה רוצה מפגש עם פני ה' ועוד מבקש מן העולים לרגל להתכונן למפגש זה. מסתבר שהכנה אמיתית לפסח תהיה הכנת הנפש לטלטלות החירות, לחזק אותה בכוחות של חיים וחיוניות ובאמונה ובביטחון. חשיפת הנפש כפי שהיא כאן ועכשיו ללא ידיעה מראש איך היא תתנהג. כך אכן קורה אחרי שיהודי לוקח לגימה בפורים, כך היא ההכנה לפסח.
העמידה מול ה' וההכנה אליה היא אם כן פרדוקסלית כיוון שהיא מצפה מן האדם לגייס מתוכו כוחות של חירות, של חיים ושל אמונה ובטחון בה' עוד לפני ש"פגש" בקב"ה. האדם נדרש להיקשר עם הקב"ה, בעודו בלעדיו כביכול. זהו עומק דרישת התורה לבוא מוכן לקראת המפגש עם ה'. משמעות הדברים היא כי על האדם להיות מוכן לקראת ה' בעודו רחוק ממנו. זהו גם עומק המבחן של האמונה והביטחון אליהם נדרשו מרדכי ואסתר בפורים – כיצד לבטוח בה' בעוד ה' נראה רחוק מתמיד.
*
לא לשווא מצטט ר' נחמן פסוק משיר השירים המתאר גם הוא מערכת יחסים פרדוקסלית של קרבה, געגוע וכמיהה מתוך ריחוק: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" (שיר השירים ה, יג). הרעייה מתארת את הדוד במקומות רבים במגילה ומכולם בחר ר' נחמן דווקא פסוק זה המתאר את שפתיו של הדוד. השפתיים מייצגות בצורה הטובה ביותר את התקשורת – אותה תקשורת פרדוקסלית הנובעת מתוך ריחוק. מסתבר שלא רק שמצוות חג הפסח היא בפה (פה-סח), אלא שהאמירה בפה והדיבור הם המאפשרים את חג הפסח ואת היציאה לחירות. מצות החג לספר ביציאת מצריים ולהלל את ה', איננה רק תזכורת למאורעות היסטוריים, אלא כינון מערכת יחסים מרחוק עם הקב"ה. האדם עומד מול ה' ומתוך חירות ונפרדות ממנו, מדבר אליו. השיח כל כך קולח עד שהאדם מרגיש את טעם שפתיו של הקב"ה, כביכול, וריחו בתוך שפתיו הוא. מרגיש הוא את המתיקות של דבר ה', הגם שה' עדיין רחוק ממנו.
כאשר הפסוק מתאר את אותה "מתיקות" לפרטים, מזהה בה ר' נחמן את יסודות הדברים שהזכרנו, את פורים. "שושנה" היא כנוי ל"מלכות" ומזכירה את אסתר ה"מלכה". ה"מלכות" היא הנהגה ולא כוח. הנהגת ה"מלכות" מייצגת את התקשורת שמתרקמת בין עומק ה"אני" הנעלם והנסתר לעולם שבחוץ. כדרך שמלך אמיתי מנהיג את עמו – לא מתוך כח אלא מתוך עוצמת האמת, הכנות, הצדק והיושר של דבריו. הנהגה שכזו מכילה את האפשרות שהעם יסרב, ודווקא מתוך כך מייצרת מערכת יחסים כנה ודו צדדית; חופשית מחד, אך גם נאמנת מאידך. דווקא הריחוק בין השניים הוא המאפשר את הדיבור, הכלי החשוב ביותר של ה"מלכות". דווקא מתוך ריחוק זה ירגישו האחד את ה"מתיקות" שבדברי חברו. מתיקות זו איננה אלא הרגשת האמת, הצדק והיושר הטמונים בדבריהם. הרגשה זו היא הנאצלת מן ה"מלכות" לעם ומגייסת אותו להישמע לדבריה. כך באה אסתר המלכה אל אחשוורוש עם אותו סיכון פנימי שלא יתקבלו דבריה. וכך גם בא האדם אל בוראו – "עכשיו" בלי לדעת איך "יסיים".
לצורך כך זקוק האדם להישען על אישיותו הבוסרית ביותר, על כליו הקמאיים ביותר, ולבוא אל ה' מתוך חירות, מתוך "דרור". דרור זה מרומז בפסוק במילה "מור" המקשר אותנו, לפי דרשתו של ר' נחמן, לאישיותו של מרדכי הכוללת לפי הגמרא (חולין קלט ע"ב) את הריח או הטעם של שניים מסממני שמן המשחה –  "מור" ו"דרור". שני טעמים אלה מייצגים כנראה, את התמהיל המיוחד של החירות העשוי מסתירה בין שני טעמים שונים והפוכים. החירות והדרור שהיו באישיותו של מרדכי מחד, יחד עם ה"מרירות" שדרור זה חייב לעבור על מנת לבוא לידי ביטוי מאידך. הגם שכבר יצאו ממצרים, טוב להם לישראל שייזכרו כל שנה בשעבוד זה ובמרירות שלו על מנת למצוא בתוכם את אותם כוחות נפש קמאיים הנדרשים כדי לצאת לחירות על ידם. זאת הסיבה שבראשי התיבות פור"ים מכניס ר' נחמן את המילה "ממצרים" המזכירה לנו את המרירות ומצרפה למלים "ולא יראו פני ריקם". זאת על מנת להזכיר לנו כי הירידה למצרים יש בה אמנם  מן המרירות, אך החירות שעולה ממנה, כוחות החיים שמתגלים בהתמודדות עמה, אמונות היסוד הקמאיות של הנפש שנחשפות על ידה, והקשר עם הקב"ה שעולה מכל אלה – כולם מתוקים כשפתותיו של הדוד בשיר השירים.