דילוג לתוכן העיקרי

תורה פג | מתן בסתר יכפה אף

קובץ טקסט
[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אַף (מִשְׁלֵי כ''א) דַּע, כִּי בְּהָאָלֶף בֵּית יֵשׁ שִׁשָּׁה פֵּאִין. אלף אִי אֶפְשָׁר לִקְרוֹת בְּלא פ, גַּם כָּף . ך . פ . ף . וְקוּ''ף גַּם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לִקְרא אוֹתָן בְּלא פ. נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ בְּהָא''ב שִׁשָּׁה פֵּאִין פ, גִּימַטְרִיָּא ת''פ כְּמִנְיַן לִילִית. וְהִנֵּה, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁאֵרַע לָאָדָם מִקְרֶה בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא עַל יְדֵי הַקְּלִפָּה הַנַּ''ל כַּיָּדוּעַ וְהִנֵּה הַקְּלִפָּה הַנַּ''ל יוֹנֶקֶת מִן הָאָלֶף בֵּית כְּמִנְיַן שְׁמָהּ, הַיְנוּ מִן הַפֵּאִין הַנַּ''ל וְנַעֲשֶׂה מִן פֵּא אַף – אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, לא זָכוּ, הַיְנוּ שֶׁהוּא בִּלְתִּי טָהוֹר, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ (ע"פ סוֹטָה יז א). כִּי דַּע וּרְאֵה, כִּי הָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן שֶׁל הַפֵּאִין [הַיְנוּ א, כ, ך, פ, ף, ק הַנַּ''ל] הֵם גִּימַטְרִיָּא אֵשׁ, וְנוֹקְמִין בּוֹ, וּכְשֶׁנּוֹתֵן צְדָקָה בַּסֵּתֶר פּוֹדֶה הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת מִן הַקְּלִפָּה, וְנַעֲשֶׂה מִן הָאַף פֵּ''א, וְזֶהוּ מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, מִלְּשׁוֹן כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי [שֶׁהוּא לְשׁוֹן הֲפִיכָה] יִכְפֶּה אָף שֶׁכּוֹפֶה וְהוֹפֵך הָאַף, וְנַעֲשֶׂה פֵּ''א [וְהוּא פִּלְאִי].
 
התורה שלפנינו סתומה ורווית סודות. שאלות רבות מתעוררות בפני הלומד אותה, אולם מעל הכל לא ברור לנו כלל איזה מסר רוצה ר' נחמן למסור לנו, ומדוע הוא מוסר מסר זה דווקא באופן זה, הרווי כל כך בסודיות ומסתורין.
 
מה סודה של האות פ' ומה מאפיין את האותיות שאי אפשר לקרוא אותן בלא פ'? יכול היה ר' נחמן להגדיר את האותיות הללו כ'אותיות שיש בהן פ''. למה מרמז ר' נחמן כשהוא מגדיר את האותיות הללו על דרך השלילה? כמו כן אפשר לשאול, מה הקשר בין אותיות אלו ללילית ולקליפה ולמקרה לא טהור, ומה הקשר בין הפ' לאף, חוץ מחילוף אותיותיהם? איך כל זה קשור לטיב הקשר שבין האיש לאשה? ולבסוף - מול איזה בעיה מתמודד ר' נחמן בתורה זו וכיצד מתן בסתר פותר בעיה זו?
 
נתחיל בהבנת המיוחד באות פ'. כל האותיות, כל המלים, כל הדיבורים, כולם עוברים דרך הפה. חמשת מוצאות הפה, בווריאציות שונות, יוצרות לנו 22 עיצורים. מכולם תפקידה של האות פ' הוא להורות על הפה הזה עצמו שדרכו הכל עובר. וכאן מונח פרדוקס ההופך את האות פ' לכמעט בלתי אפשרית – כיצד יורה הפה על עצמו? באיזה כלי? והלא גם הכלי שהפה משתמש בו כדי להורות הוא הפה עצמו וכי כיצד יורה הוא על עצמו, כאשר הוא גם הכלי וגם המטרה? גם התכלית וגם האמצעי? כיצד אם כן, נשיג את הכלי בלי שהגענו למטרה, וכיצד נגיע למטרה ללא כלי?!
 
פרדוקס זה מאפיין את האות פ', והוא הסיבה שאות זו נהגית בעצם עם פה סגור (היא מצטרפת בכך לאותיות ב' ו-מ'). כביכול מודעת היא לקוצר יכולתה ומנסה לפתוח בו פ'תח, לבקוע את הפ'רדוקס, ולהצליח לצאת ממנו. מסיבה זו עצמה היא גם נכתבת כעיגול המתכנס פנימה, תכונה המבטאת גם היא את חוסר היכולת שלה לפנות לעולם. ביטוי לעובדה שאפשר להסתכל עליה רק מבפנים ואי אפשר לתפוס ולהבין אותה מבחוץ. גם הדיבור מאופיין בהתנהלות פנימית הבוקעת מבפנים ואשר ההבטה עליה מבחוץ מעכבת את זרימתה השוטפת. אדם שיחשוב יתר על המידה על מילותיו דיבורו לא יהא קולח, ויותר מזה – לא ינבע מבפנים. מה שהופך את הדיבור לזורם, הוא נביעתו הישירה מבפנים, ללא התיווך של ה"צנזורה" החיצונית של השכל. לא לשווא הפה הוא אחד, בניגוד לרוב איברי האדם, המצויים בזוגות. הפה נובע מתוך אחדות של האדם עם עצמו ויותר מכך, התאחדות עם העולם שמסביבו, עליו ועמו האדם רוצה לדבר. כאשר המילה סוף סוף נגמרת ונדמה שאפשר להביט עליה מבחוץ, האות פ' שוב מפתיעה אותנו והופכת כשהיא בסוף מילה לאות העומדת על רגל אחת (בדומה לק', לך' – אותם הזכיר ר' נחמן ונבאר אותם גם בהמשך). דבר זה מבטא  את חוסר יציבותה בעולם שבחוץ ואת יכולתה להישען רק על עצמה, אחת עם עצמה ותו לא. אותיות אחרות יכולות להמשיך ולהתנגן באויר גם בסוף מילה ואילו האות פ' מתפ'וצצת באויר ומתפ'וגגת ונעלמת מיד לאחר שהיא מופיעה (שוב בדומה לכ', ולק' שהזכיר ר' נחמן ושאנו נזכיר אף בהמשך, שכך נהגים ושגם הם נכתבים בסוף מילה ועומדים על רגל אחת).
 
"אותיות שאי אפשר לקוראן בלא פ'" הן אותיות שמחפשות פ'תח. אותיות שנטייתן הטבעית היא  להיות סגורות בתוך עצמן ומשם כך אנו מתקשים להמשיך ולהגות אותן בסוף מילה..  אולם חיפוש פתח זה עובר דרך הבלתי אפשריות של הדבר. ייתכן  שאנו הקוראים היינו מעדיפים לדלג על הפרדוקס הזה ול"לקרוא את האותיות הללו ללא פ'", כפי שרומז לנו ר' נחמן. אך אנו נהדפים בעל כורחנו אל הפרדוקס הזה שוב ושוב להתפוצץ ולהתפוגג בו בחיפוש אחר פתח.
 
נראה את האותיות אחת לאחת ונדגים זאת:
 
אל"ף – אות זו היא האות הראשונית ביותר, הבסיס לכל האותיות שלאחריה. לכן היא פל"א (כהיפוך אותיותיה) שכן היא מבטאת את ראשית בקיעתם של הדברים מן ה"א'ין". ראשית זו לא נשענת על שום "יש" אחר ועל כן אי אפשר להבינה מבחוץ. אין פ'תח לחוות אותה אלא רק לקבל אותה כפי שהיא. כל מי שבא עימה במגע, כמו במילים אין, אהבה, אויר, אור, אמונה המתחילות באלף – נוגע בראשוניות הזו ובפ'לאיות הזו. אין לנו פתח אל מילים אלו, ולכן לא נותר לנו אלא לקבלם כפי שהם. לכן אי אפשר לקרוא את אל"ף ללא הפ' –  בלא לגעת בחוסר היכולת להיכנס אליה אלא מבפנים, בלי להכיר שאין שום כלי שיכול להורות על עצמו.
 
כ"ף – אות זו מייצגת כ'לי. באשר תפקידה להכיל את שמחוצה לה. ככזו, תפקידה לעתים לדמות דבר לדבר ואז היא קרויה כ"ף הדמיון. אך לעתים תפקידה להורות על דברים שמשמשים ככלי המכיל משהו אחר (כמו, כל, כף, כבוד). לכן אי אפשר לקוראם בלא פ', בלי להכיר בכך שלחווית הביטול לאחר והכלתו אין פ'תח, שכן הוא עשוי מאיון עצמי וביטול ואין שום דרך חיובית להסבירו ולהיכנס אליו.
 
קו"ף – אות זו מחקה כק'וף אחר בן אדם את הדברים. שלא כאות כ' הדומה לה בהגייתה, נעדרת היא את הביטול וההכלה המאפיינים את הכ', ובכל זאת עשויה היא מאיון עצמי המאפשר לה לשחזר ולשכפל את שהיא רוצה לחקות. גם איון עצמי חיצוני זה איננו אפשרי אלא מתוך מערכת יחסים פנימית, כמו ילדים המחקים את הוריהם, או תלמיד המחקה את רבו. לכן גם כאן אי אפשר לקרוא אותה בלא פ' ובלא הכרה שאין פתח אליה אלא מבפנים.
 
כל האותיות הללו בתוספת האותיות הסופיות שלהן והאות פ' בה פתחנו את דברינו, מכילות את האות פ' עם הפתח הסגור שהיא מבטאת. עם הצורך להיכנס אליהן מבפנים, ללא פתח וללא הסבר, הנחייה או תרגום. בסוף מילה נכתבות הן עם רגל אחת, המורה על היעדר המשענת לכניסה זו, ובתחילת מילה נכתבות הן עם דגש בתוכן; דגש הממחיש את הנקודה הסגורה בתוך עצמה, אליה האות רוצה לכוון, אך בהיעדר הדרך המובילה אליה, כל שהיא יודעת הוא  לחזור ולהדגיש את מה שכבר נאמר אך מבלי "לגעת בנקודה".
 
אסוף את כל אותיות הפ' הללו ותקבל עולם בו האדם עומד פעמים רבות בפני דלת סגורה, מוכרח להיכנס אך לא תמיד יודע איך. פעמים רבות מוביל הדבר למערכת יחסים חיצונית, ללא התשתית של האל"ף (אהבה, אמון, אמונה), ללא הביטול של הכ"ף (כלי), ללא מלים ודיבור אמיתי של הפ"א (פה), ואפילו ללא תיאום חיצוני (כדוגמת החיקוי של הקו"ף). מערכת היחסית נותרת ללא נקודה פנימית וצולעת על רגל אחת. מערכות יחסים כוזבות שכאלו יכולות להחזיק מעמד ביום, אך בלילה, כשהאדם ישן במיטתו לבדו, מונח פרקדן, בלי תחפושות היום, האדם לא יכול שלא להודות שבעצם כל המאמצים וההתפתלויות לטובת מערכות יחסים אלה, כולם "לבטלה", פרי "מקרה" שאין בו ממש.
 
יכול היה האדם לחשוב שמערכת יחסים כוזבת, מקרית וחיצונית שכזו היא אולי הפסד וחוסר מימוש של פוטנציאל אפשרי, אך אין לה מחיר. ר' נחמן מדגיש שלא כך הדבר. המחיר הוא במערכת היחסים הזוגית – "אש אוכלתם". אדם שמתייחס אל השני כאל אובייקט בסופו של דבר מנצל את הזולת וכביכול "אוכל" אותו. מהר מאוד הוא יגלה שמערכת יחסים שכזו מתפרנסת מתוך עצמה וכמו האש הבוערת נשרפת במהרה אם אין מביאים לה מבחוץ חומר בעירה. המרדף אחר ריגושים, הצדקות, הסברים שיבואו אחר כך על מנת לפרנס מבחוץ את האש הבוערת - יהיה מרדף בלתי נגמר, שכן הריגושים, ההצדקות וההסברים הללו יאכלו על ידי אותה אש ולעולם לא יביאו את הקשר לידי סיפוק.
 
כל הדרמה הזאת מתוארת על ידי האות פ', המכריחה את האדם להיכנס לתוך מערכת יחסים מבפנים, באופן פרדוקסלי וללא תמיכה חיצונית. את השכינה יוכל הזוג למצוא רק "ביניהם" ולעולם לא יוכלו לראות אותה מבחוץ. הצדקות, הסברים, תירוצים, הוכחות ועוד – יהיו כולם ניסיון הצצה "מבחוץ" על הזוגיות, ולעולם לא יגעו ב"נקודה". הם לא ייכנסו אל ה"פתח" מבפנים. אותה פ"א שהזמינה את העומד מחוץ לפתח להיכנס אליה פנימה, תהפוך לא"ף, תידחק אל סוף המילה, תמצא את עצמה ללא נקודה וכשהיא עומדת על רגל אחת. כל ההצדקות הללו ייצגו בסופו של דבר מונולוג של האדם עם עצמו, כאותה רגל אחת. ללא "פתח" לשני, וללא נקודה פנימית. כעס, "אף" וחימה ישררו בתוך מערכת זוגית שכזו, שבה בסופו של דבר כל אחד מנצל את השני ו"אוכל" אותו על מנת להבעיר את האש הפנימית שלו, על מנת לקבל את החום החסר לו כל כך. זוגיות כזו בסופו  של דבר רק לוקחת, אך לא יודעת לתת, להעניק ולהתמסר.
 
מניתוח זה של מערכת יחסים כוזבת זו, אפשר להבין את התרופה שמציע לפנינו ר' נחמן – "מתן בסתר". נתינה במקום לקיחה. אבל לא סתם נתינה אלא נתינה בסתר, נתינה שמנסה להגיע אל השני, גם ללא ידיעתו, חותרת לקפוץ אל הנקודה הפנימית שלו מבלי לעבור דרך הפתח החיצוני, מבלי לתפוס מקום. תנועה חד צדדית זו תהיה תיקון המונולוג החד צדדי שניהל האדם לפני כן במערכות היחסים הכוזבת שלו אשר הובילו ל"אף". תנועה זו תהיה היפוך הכיוון החד צדדי והפיכתו ל"פא". היפוך זה דומה להפיכת הכלי על צדו ושינוי הכיוון אליו הוא חותר. במובן זה, "מתן בסתר" הינו מהפיכה בתפיסת האדם את מערכות היחסים שלו. מהפיכה זו מחזירה את הפ' למקומה בראש המילה, על אף הפרדוקסליות שהיא מעמידה את האדם בפניה. על אף המשימה הבלתי אפשרית לכאורה, להיכנס אל הדברים מבפנים. מהפיכה זו מחזירה לפ' את הנקודה, וכפי שמסיים ר' נחמן את דבריו היא באמת דבר פ'לאי!
 
ר' נחמן מביא לנו את המפתח לאותן דלתות סגורות אשר פיתחן מוביל למקומות המשמעותיים ביותר במציאות – למערכות יחסים. ר' נחמן מצא את הדרך לפתור את הפרדוקס בו פתחנו – כיצד אפשר להיכנס למקומות שהכניסה אליהן היא רק מבפנים? ר' נחמן הכיר את הנטייה של רבים כל כך לנסות לקרוא את האותיות ללא פ', בניסיון להימנע מן הפרדוקס הזה. הוא גם ידע את המחיר לכך, ולכן נחלץ למצוא את הפתרון המפתיע – מתן בסתר.
 
ר' נחמן קורא למהפיכה קופרניקאית. כשאדם נותן בסתר הוא מסיט את עצמו מן המרכז. אך בניגוד לקופרניקוס, טוען ר' נחמן שדווקא האדם שידע לרדת ממרכז הבמה, הוא זה שיוכל לבסוף לשוב אליה והפעם מבפנים. ר' נחמן פענח את הצופן של המציאות, מצא את הקוד הסודי של הכספת הכי שמורה בעולם – כיצד להיכנס לתוך מערכות יחסים, איך נכנסים לאהבה, אמון, אמונה ועוד, ותשובתו – מתן בסתר.
 
תיאור הדברים באמצעות גימטריות ואפיון אותיות בא אולי ללמדנו עד כמה הדברים טבועים וחקוקים ב-DNA של המציאות. עד כמה הם מובנים באבני היסוד שהמציאות עשויה ממנה. כיוון שכך, הניסיונות האנושיים המלאכותיים לעקוף את הפ' ופתחיה הסגורים לא יצלחו, אלא אם כן יקבלו הכוונה היודעת לסדר ולארגן את אבני היסוד הללו בצורתם הנכונה.
 
אך יתכן שיש לומר אף יותר מכך. תיאור  המציאות בצורה כזו מוציא את ר' נחמן בעצמו מן התמונה, כביכול הוא מוסר  לנו מסר הטבוע במציאות ולא תלוי בדרשן כזה או אחר. בכך מושיט לנו ר' נחמן בעצמו את המסר כ"מתן בסתר", בלי שנדע שטביעת ידיו של ר' נחמן בעצמו טבועות בכל המהלך אותו תיאר.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)