תורה קז - ושבית שביו

  • הרב דן האוזר

"[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אויְבֶיך וְכוּ' וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דְּבָרִים כא, י). פֵּרוּשׁ, כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל איוְבֶיך, שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרָע, וּנְתָנוֹ ה' אֱלוקֶיך בְּיָדֶיך, כְּלוֹמַר הַיֵּצֶר הָרָע יִתֵּן, כְּמוֹ יִמְסֹר אֶת ה אֱלקֶיך בְּיָדֶיך, עַל דֶּרֶך ''צַדִּיק מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת אלוקים'' (שְׁמוּאֵל ב כ''ג, ג. ועיין מועד קטן טז ע"ב), נוֹתֶנֶת הַתּוֹרָה עֵצָה עַל זֶה –וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, כְּלוֹמַר עִם מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיך, הַיְנוּ בְּגַדְלוּת, בָּזֶה תִּתְגַּבֵּר עָלָיו, הַיְנוּ שֶׁתּאמַר לוֹ– 'אֵיך אֲנִי מוֹשֵׁל כְּשֶׁיֵּשׁ לִי גַּאֲוָה, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא שׁוֹרֶה עִמִּי?' וְדַי לַמֵּבִין.

 

המלחמה עם יצר הרע

פירושו של ר' נחמן מתמיה ולכאורה הפוך לחלוטין מפשט הדברים. פירושו של האור החיים שהפך להיות כמעט פשט, הוא נקודת המוצא של רבינו. "כי תצא למלחמה על אויבך– שהוא היצר הרע". אכן קרובים דברי האורח חיים אל עומק הפשט, שכןכל מי שהולך למלחמה, "נלחם" קודם כל עם רגשותיו, עוד לפני שפוגש באוייב הממשי. הנצחון על האויב הממשי, מדגיש האורח חיים, איננו אלא ביטוי לנצחון על חולשת הלב. על חוסר הביטחון והאמונה ועל הנטייה של האדם לדאוג לעצמו בלבד. לפי הסברו של האור החיים, אומרת לנו התורה: דע לך שה' עוזר לך במלחמת היצר – "ונתנו ה' אלקיך בידיך". אולם ר' נחמן הופך את הדברים על פניהם – לא ה' מוסר את יצר הרע בידי האדם אלא היצר הרע מוסר את האלוקים (!) בידי האדם. הייתכן להפוך את הדברים עד כדי כך? מדוע ימסור היצר הרע את האלוקים והאם זה בכלל אפשרי?

כרגיל, כשנתקלים בדרש נקפיד לראות איך גם הוא, רחוק ככל שיהיה מן הפשט, יוצא מעומק הפשט. כפי שציינו, ה"פשט" של האור החיים, אשר גם הוא למעשה דרש, אומר לנו בעצם את דברי חז"ל – "אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו.. ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו." (קידושין ל ע"ב). אי אפשר לנצח את היצר הרע ללא עזרתו של הקב"ה.

אולם על זאת יש לתמוה – אם כן , מה הנסיון ומה התכלית? אם כל ניצחון של היצר הרע הוא פרי עזרתו של ה',"מה החוכמה"?

אפשר לומר שהעזרה שהקב"ה מעניק לאדם איננה עזרה פעילה. ה' אינו מחליף את עבודתו של האדם, אלא עוזר לו בעצם היותו! עצם היותו של הקב"ה מעניקה לאדם את הזכות להיות באשר הוא, לא תלוי בעולם וממילא חופשי. עצם המפגש עם ה' מעורר באדם את החופש הזה. כמו שה' חופשי, טרנסצנדנטי ובלתי תלוי בעולם, כך גם האדם. וכשהאדם לא תלוי בעולם, הוא איננו כבול בכבליו של העולם. כל עצתו של היצה"ר נובעת מתחושתו של האדם שהוא כבול בעולם. היעדר הוויתו הפשוטה והחופשית הופכת את הוויתו להיות מותנית וכבולה. היצר הרע תמיד בא בשם "העולם". הוא מוכר לנו את הפיתיים והאילוצים שלו בתור "דרך הטבע" ומציג את האדם כמכור או כאנוס לאילוצים של העולם.לו היה נזכר האדם בה', היה נזכר גם בהיותו נפרד מן העולם מן העולם וביכולתו לסרב ולמשול. המבחן האמיתי של היצר הינו אם כן, האם יזכור האדם את ה'. האם יהיה פתוח להשתמש בעזרתו של הקב"ה, שבלעדיה לא יוכל לנצח את היצה"ר. זהו עומק הפשט של הפסוק, לפי האורח חיים, וממנו מתחיל ר' נחמן את מהלכו.

לכאורה היינו יכולים לסיים כאן את המלחמה עם היצר הרע, שכן מצאנו פתרון ודרך להילחם בו – להיזכר בה' ובחירותו של האדם. מבחנו של האדם, לפי זה, אינו רק אם יצליח להילחם ביצר, מבחנו הוא גם האם יזכור את ה' וממילא את עצמו ואת חירותו.

אך האם אנו זוכרים? אמנם "אשרי איש שלא ישכחך" אולם רובנו שוכחים! אפשר שאדם ישכח את ה' שעה, אפשר שישכחהו יום שלם. אפשר שנה. אפשר שישכחהו יובל. וכל זאת עם הטלית והתפילין וכל התפילות השגורות על פיו ובכל זאת... הוא שכח. שכח את עומק הניסיון של העולם. שכח שה' מכוון את העולם "ממרחק"ומצפה מן האדם גם הוא להביט בו בעולם ממרחק. לזכור את היותו נפרד ממנו, את היותו בן חורין מאילוציו ומפיתוייו. אלא שאנו שכחנו. נכנסנו לתוך העולם, נבלענו בתוכו, נקלענו לפיתוליו וממילא אחז בנו היצר הרע. מה נעשה והמלחמה שלנו עם היצר הרע נעשית במקומות נמוכים יותר ואילו ה', אותו שכחנו, נמצא שם למעלה.

ר' נחמן, כהרגלו, יורד עד אלינו ומדבר עמנו במקום שבו אנו נמצאים. הוא קורא איתנו את אותו הפסוק, אשר בעומק פשוטו מזכיר לנו שאת המלחמה עם היצר הרע ננצח רק בעזרתו של הקב"ה, אבל בפועל אנו מנהלים אותה בלעדיו. הלכנו לאיבוד. מי יזכיר לנו את ה'? מי יחזיר לנו אותו לתמונת עולמנו?

ר' נחמן עונה את תשובתו המפתיעה – היצר הרע בכבודו ובעצמו. ר' נחמן קורא איתנו את אותו פסוק אבל מוציא ממנו הדרכה איך להילחם ביצר הרע במקומות שוכחי הא-ל שבהם אנו נמצאים. זה לא הפשט, אבל זה עמקו של הפשט המדבר אלינו במקום שם אנו נמצאים.

וכדי להבין את דבריו של ר' נחמן ואת הדיאלוג המתמיה שבין האדם ובין יצר הרע, כפי שמתאר אותו רבינו, צריך לחזור להתחלה ולנסות ולהבין מהו יצר הרע ומה תפקידו בעולם.

 

שורשו של יצר הרע במידת הדין

העולם נברא במידת הדין. כדרכה מאופיינת מידה זו בריחוק. הריחוק מאפשר את האובייקטיביות, את החוק ואת הסדר הטוב. גם ריחוקו של הדיין מאפשר את כל אלה. כך גם העולם נברא מריחוקו של ה' ממנו. ה' נעלם ואיננו. כביכול לית דין ולית דיין. ה' צמצם את עצמו וברא עולם בחלל פנוי ממנו. נתן מנדט לעולם להיות ולאדם לבחור. הוא כביכול "הפריט" את כוחו לעולם, ומכאן גם כינויו של שם אלוקים ברבים. העולם קיבל רשות ואפשרות לעשות דברים בעצמו, ולהחליט אפילו כנגד רצון ה'. האדם יכול לחטוא, ואף לעשות "אלוהים אחרים". צמצומו של הקב"ה יצר היפוך בעולם, כך שבפועל, האדם כביכול מחליט עבור הקב"ה. וכמו שמציין ר' נחמן את הפסוק "צדיק מושל ביראת אלוקים". ומה ניסיונו של האדם בעולם רחוק מאלוקים זה? האם יזכור אותו!

"יראת אלוקים" היא הציפיה מן האדם לכוון את דרכיו בעולם מתוך דילוג על העולם והיזכרות באלוקים הצופה בו מרחוק. אם אדם לא גונב כי הוא מפחד מן השוטר, או לא נעים לו מן הבריות, או אפילו מעצמו, זו עדיין יראה מן העולם, חשבונות של העולם. אבל אם אדם יודע שהעולם לא יתפוס אותו ובכל זאת הוא לא גונב, הרי שיש לו יראת שמים. ביכולתו של האדם – אם יהיה ישר, לדעת "מה ה' שואל מעמך", מה רצונו של ה' ממנו בכל רגע. יש תקשורת מתמדת בין האדם לבוראו אי שם עמוק בלב, שכן "האלוקים", מידת הדין, "עשה את האדם ישר", ודווקא הריחוק הזה שהתרחק ה' מן העולם הוא המאפשר לממש את המנדט שניתן לאדם כהלכה. כמו שהסברנו, על אף שרחוק האדם מן ה', דווקא מתוך ריחוק זה יפעל באופן חופשי ועצמאי ומבחירתו כרצון ה', או לפחות יהיה ישר מספיק להודות שאין הוא יודע את רצון ה' במצב מסוים וילך אל "צדיק" ש"מושל ביראת אלוקים" שיאיראת דרכו. זכות גדולה ניתנה לו לאדם לשוחח עם ה' ולדעת את רצונו.

ניתן לומר שהבקשה לדעת את רצון ה' היא כמעט שורש היהדות ועומק רצונו של היהודי. אלא שלשם כך, כאמור, צריך היהודי לדלג על העולם. בתוך העולם האדם רחוק מאלוקים מרחק אינסופי. אולם אם רק יעצום את עיניו, הוא יגלה את ה' קרוב ללבו מאוד, לוחש לו את רצונו.

כך אומרים חז"ל: כל מקום שנאמר בו "ויראת – דבר המסור ללב הוא". יראת השם היא בלב. שם המקום לקבל את המסרים הגבוהים הללו. ככל שאדם פורש מן העולם, הוא נזכר בקב"ה שגם הוא פרש מן העולם, ומנהל אתו דיאלוג נקי מכל חשבונותיו של העולם. קדושים תהיו – פרושים תהיו, "כי קדוש אני" – הטרנסצנדנטיות של אלוקים מעניקה כוח לאדם גם הוא, להיות "מעבר" לעולם, חפשי ונפרד ממנו.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               אלא שאמנם "האלוקים עשה את האדם ישר" אולם "המה חשבו חשבונות רבים". מרגע שהאדם מתחיל לעשות חשבונות, הוא נכנס אל העולם ויוצא מן היושר הפשוט והתמים הזה. ואז הוא אחוז בעולם וכבול בו. ללא "אני" חופשי ונפרד מן העולם מונע ה"אני" מדחפי הישרדות. אולם אי אפשר להיות בעולם ללא "אני", האדם חייב לקבל אישור להווייתו, ומשם נולדים הקנאה, תאווה והכבוד– שלושת ראשי התאוות – ןכולם מגיעים ממקום שאין בו "אני" ומנסים לייצר את האני הזה מן העולם. הניסיון הוא כמובן כושל מראש. מרדף שבסופו מוצא האדם את עצמו ללא אני וללא עולם. ללא אני, כיוון שתלוי הוא בעולם. וללא עולם, כיוון שמהר מאוד הוא יגלה שציפיתיו זו מן העולם כוזבת היא.

בעולם כזה האדם הולך לאיבוד. ללא אני, ללא אלוקים, ללא המצפן של יראת אלוקים. במצב כזה חי האדם בתודעה שהוא אלוקים. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", כך חושב האדם בדעתו בדרך אל החטא. הוא זונח את הדיאלוג המתמיד, המתנהל תדיר עמוק בתוך לבו בין האדם לבין קונו, ותחת זאת הוא מטה את אוזנו לקולו של הנחש, המתפתל בתוכו ללא אני, לחשב "חשבונות רבים" במקום ללכת ישר. כיוון שבהתפתלות זו חסר הוא את עצמו, מרשה האדם לעצמו לקחת תפקידים של אחרים ולחשב את חשבונותיהם, כולל אפילו תפקידו של אלוקים.

קולותיו הרבים של היצר הרע

 מעתה היצר הרע ידבר עם האדם בקולות שונים. על אף שהקולות הללו סותרים זה את זה, כולם ביחד הם קולותיו של ה"לא אני", ומטרתו היא אחת – לשרוד! להיות, על אף שחסר הוא את ה"אני" כנקודת משען. כל דבר ישמש אותו כנקודת משען חלופית ובלבד שתקדם את מטרתו לשרוד. בתחילה, יפתה היצר את האדם. לאחר מכן, ישפוט אותו על כך וייסר אותו בייסורי מצפון ולבסוף יגזור עליו את גזר הדין. "הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות" (בבא בתרא, טז ע"א). בתחילה מייצג יצר הרע את ה"אני" הממלא את עצמו בעולם ויתלבש בפיתוי לפתותו. לאחר מעשה יגלה האדם את ריקנותו שלו, את נפסדותה של הכמיהה להתמלא מבחוץ.

משכשל יצר הרע בניסיונו לשרוד מתוך נקודת ה"אני" שבאדם, הוא מחפש לעצמו נקודת משען גבוהה יותר – הוא מנסה להיות – לא פחות מכך – אלוקים. יצר הרע בא כביכול בשם האל ומאשים את האני על כשליו. הרגשת האשם מייסרת את האני, אך בד בבד מאזנת את התמונה בייסורי המצפון המשווים לו עצמו מראה אלוקי. משלא מצליח האני להכיל את שתי הזהויות הרחוקות זו מזו כל כך, בוחר היצר הרע בזהות הנעלה יותר של האלוקים על חשבון האני החוטא וגוזר עליו גזר דין. שם נמצאים הייאוש והעצבות המוכרים לנו כל כך לאחר החטא. ואומרים בברסלב: יותר משרוצה הבעל דבר את העבירה, רוצה הוא את הייאוש ואת העצבות שאחריה!

"אני אוהב בעל עבירה שמח" אמר רבי נחמן. הייאוש והעצבות מסוכנים יותר מן החטא, שכן על החטא אפשר לחזור בתשובה ואילו מן הייאוש והעצבות אי אפשר לקום. המלחמה האמיתית עם יצר הרע תהיה מול העצבות והייאוש שהוא רוצה להנחיל לנו. והקושי במלחמה זו הוא שהיצר הרע, כאמור, פועל כביכול  בשם האלוקים בכבודו ובעצמו, בשם המוסר והצדק. ר' נחמן טוען כנגדו שזה מחטף, שכן לאמיתו של דבר האלוקים רוצה בתשובתו של האדם ולא בייאושו. היצר הרע מתלבש באלוקים ומתחפש בשמו.

 כאשר היצר, בצורתו השנייה, משתלט על האדם, הואמדבר בשמו של ה' אבל לא עימו. לו היה משוחח עמו היה בודאי שומע את קריאתו של אלוקים לתשובה. אך משהזניח את השיחה הישירה עם האלוקים ביראת שמים, מצא את עצמו מייצג את אותו אלוקים, החסר בתמונת עולמו, ומנהל שיחה עימו, בינו לבין עצמו. שיחה מלאת האשמות ותאוות שליטה, כמו שבדרך כלל קורה כשלא משוחחים באמת, מתוך כבוד למרחק ולשוני, מתוך יראת שמים. בהיעדר כל אלה, האדם המייצג את אלוקים בקרבו מרגיש שהאלוקים נגדו, אך איננו שם לב שבעצם אלוקים זה שבוי בידו. שבוי בידי ייסורי המצפון שלו, בידי ה"אני עליון" שלו, זה הצודק שמסרב לקבל את האני החוטא והנכשל. לא לשווא טוען רבי נחמן שמאחורי דבריו של היצר הרע, עומדת 'גדלות'. את האלוקים השבוי הזה יש לקחת שבי בחזרה. "ושבית שביו".

היצר הרע רוצה להפיל את האדם. בגאוותו הוא מדבר בשם אלוקים, ומנסה להלקות את האדם ולהפילו שוב ושוב בחטא מתוך ייאושו שאין השם עמו. הגאווה אינה אלא חיפוי על כך שאין לו את ה"אני" הפשוט היודע להודות בכך שחטא ורוצה לתקן. במקום זאת, מתהדר ה"אני" בצדקנות של הלקאה עצמית שאינה משאירה בו כח לצאת ממעגל הקסמים הזה של החטא, ייסורי המצפון, הייאוש והחטא שלאחריו. לו היה נזכר בהשם, כפי עומק פשט הפסוק על פי האורח חיים, היה מצליח להינצל מן הנפילה. לו היה מדבר אל השם, היה מתמלא ביראת שמים ושומע את קולו הקורא לו לשוב בתשובה.

אך כיוון ששבוי האדם בגאווה ובדיונים עם עצמו, לא מוצא ר' נחמן דרך להיכנס אל תוך סגור לבו, אלא על ידי טיעון אחד נוסף בתוך הדיונים הללו עצמם. רק אם יעשה כך, יש סכוי שיקשיב. ר' נחמן פונה אל האדם בטרם נפילה, אליי תהום, כשאין בו עוד כוחות ואומר לו 'החזק חזק', 'משול', 'אל תפול', 'השם עמך!' וכך תגיד לו ליצר הרע המדבר אליך בשם האני העליון ובשם אלוקים: 'לא יכול להיות שאני מושל ומחזיק מעמד והשם לא עמי!' וכל זאת כשיש לי גאווה ואין לי את עצמי, אלא רק האשמות וטענות כלפי עצמי ודבורים גבוהה גבוהה, כגון איך היה צריך להיות וכו'. בכל זאת אני מחזיק מעמד ולא נופל שוב, סימן הדבר שהשם עמי. סימן שעדיין יש לי יראת שמיים. סימן שהדיאלוג הפנימי עם ה' עדיין מתרחש בקרבי. סימן שאני  מנצל כראוי את המנדט שנתן לי ה' במידת הדין למשול- להיות נפרד מה', רחוק ממנו, אך עדיין זוכר אותו הייטב. ואם השם עמי, לא ייתכן שהאשמות שאתה מטיח בי הן בשם ה'. דע לך, שאני כשלעצמי שכחתי את השם, ודווקא אתה בטענותיך בשם השם ובגאוותך, אתה הוא זה שהזכרתני את השם ודברת גבוהה גבוהה בשמו. אך אני נזכרתי בושלא כעצתך לייאשני, אלא להיזכר שבהיסמך עליו יש לי עוד כוחות למשול'.

ר' נחמן אוחז בזכרונו של ה' המצוי בתוך ייסורי המצפון ורגשות האשם, אך מגייס אותו על מנת לנהל דיאלוג אחר עימו. לא הרסני כדיאלוג הקודם, אלא דיאלוג בונה ומחזק של תשובה ויראת שמיים. אך הוא עושה זאת לא לפני שהוא מזהה את קולו של האלוקים המורה לו להיות בייסורי מצפון כקולו של היצר הרע ומנהל דיאלוג אמיץ כנגדו.