תורה קטו – האמת לאמיתה

  • הרב דן האוזר

 

"'ויַּעֲמד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים' (שְׁמוֹת כ, יז). כִּי מִי שֶׁהוּא הוֹלֵך בְּגַשְׁמִיּוּת כָּל יָמָיו, וְאַחַר כָּך נִתְלַהֵב וְרוֹצֶה לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אֲזַי מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֵג עָלָיו, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אוֹתוֹ לֵילֵך בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וּמַזְמִין לוֹ מְנִיעָה וּמַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּהַמְּנִיעָה הַזּאת [עַיֵּן לְהלן]. וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, הוּא מִסְתַּכֵּל בְּהַמְּנִיעָה, וּמוֹצֵא שָׁם הַבּוֹרֵא בָּרוּך הוּא כְּמוֹ דְּאִיתָא בִּירוּשַׁלְמִי (תַּעֲנִית פ''א): אִם יאמַר לְך אָדָם הֵיכָן אֱלקֶיך תּאמַר לוֹ בִּכְרָך גָּדוֹל שֶׁבַּאֲרָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ''אֵלַי קרֵא מִשֵּׂעִיר''. וּמִי שֶׁאֵינוֹ בַּר דַּעַת, כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעָה חוֹזֵר תֵּכֶף לַאֲחוֹרָיו. וּמְנִיעָה הוּא בְּחִינַת עָנָן וַעֲרָפֶל, כִּי עָנָן וַעֲרָפֶל הַיְנוּ חֹשֶׁך,וחֹשֶׁך הוּא לְשׁוֹן מְנִיעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית כ''ב) : ''וְלא חָשַׂכְתָּ'' וַיַּעֲמד הָעָם מֵרָחֹק, כִּי כְּשֶׁרוֹאִין הָעֲרָפֶל, הַיְנוּ הַמְּנִיעָה כַּנַּ''ל, עוֹמְדִין מֵרָחֹק. וּמשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת כָּל יִשְׂרָאֵל, נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים, הַיְנוּ אֶל הַמְּנִיעָה, שֶׁבָּהּ בְּעַצְמָהּ נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך.

עוֹד שָׁמַעְנוּ בָּזֶה מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוֹסִיף לְבָאֵר הָעִנְיָן הַנַּ''ל מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹך הַמְּנִיעָה כַּנַּ''ל, ואמר, כי השם יתברך אוהב משפט (ישעיה א, תהלים לז) וְגַם הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל, אַך אַהֲבָתוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת הַמִּשְׁפָּט (עיין זוהר אמור צט:). ועל כן, כשמידת הדין מקטרג על מי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, לִבְלִי לְהַנִּיחוֹ לִכְנס לְדֶרֶך הַחַיִּים, לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת וּלְדֶרֶך הָאֱמֶת, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט עַל כֵּן הוּא יִתְבָּרַך מֻכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת לְמוֹנְעוֹ מִדֶּרֶך הַחַיִּים כְּפִי הָרָאוּי לוֹ לְפִי מַעֲשָׂיו הָרָעִים, עַל פִּי הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט. כִּי הוּא יִתְבָּרַך אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹת אֶת הַדִּין, כִּי הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ''ל, אַך מֵאַחַר שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא יִתְבָּרַך אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל וְאוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵהָאַהֲבָה שֶׁל הַמִּשְׁפָּט כַּנַּ''ל, מָה עוֹשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך כִּי הוּא מֻוכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים עַל הַמְּנִיעוֹת לְמָנְעוֹ מִן הָאֱמֶת מֵחֲמַת הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט שֶׁעָלָיו, כִּי הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ''ל, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי הוּא אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵהַמִּשְׁפָּט כַּנַּ''ל. עַל כֵּן, הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נוֹתֵן רְשׁוּת לְהַזְמִין לוֹ מְנִיעוֹת, אֲבָל הוּא יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ מַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת. וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת יָכוֹל לִמְצא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּתוֹך הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מְנִיעָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי בְּתֹקֶף הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן נִסְתָּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְעַל יְדֵי הַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, כִּי שָׁם נִסְתָּר הוּא יִתְבָּרַך כַּנַּ''ל וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, שֶׁהוּא הַמְּנִיעָה כִּי שָׁם האלקים כנַּ''ל.

*

התיאור של ה"קונפליקט" האלוקי מעורר שאלות וה"פשרה" האלוקית מחזקת את השאלות שבעתיים. אכן שתי אהבות יש כאן, אהבת המשפט ואהבת ישראל. אך אם אכן "קרוע" ה' בין שתי אהבותיו, מדוע הוא לא מכריע ביניהם? מדוע צריך ה' להתפתל בינו לבין עצמו על מנת לרצות את שתי אהבותיו אלה, מדוע הוא מסתתר כביכול מאחוריהן? מדוע לא מקבלים את הרוצה להתקרב לקדושה בזרועות פתוחות, על אף שכל ימיו היה רחוק ממש. הלא בסופו של דבר אם בר דעת הוא יתקרב הוא אל ה', אז לשם מה "משחק המחבואים" הזה? וכי כיצד יכול בכלל השם להסתתר מאחורי מניעה? ואיך מוצאים אותו בסופו של דבר? שאלות רבות עולות כאן. ערפל.

ישנו מושג אחד המוזכר רק פעם אחת בתורה זו, אך הוא מוזכר עוד פעמים רבות בכתבי רבי נחמן ופעמים רבות עוד יותר בכתבי תלמידו רבי נתן. ייתכן שמושג זה יעזור לנו לפזר את הערפל ויענה על שאלותינו. המושג הוא 'האמת לאמיתה'.

"כִּי הוּא מֻוכְרָח כִּבְיָכוֹל לְהַסְכִּים עַל הַמְּנִיעוֹת לְמָנְעוֹ מִן הָאֱמֶת מֵחֲמַת הַדִּין וְהַמִּשְׁפָּט שֶׁעָלָיו, כִּי הוּא אוֹהֵב מִשְׁפָּט כַּנַּ''ל אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב הָאָדָם אֵלָיו יִתְבָּרַך".

 

מהי האמת לאמיתה?

מסופר כי רבי נתן בא להתייעץ עם רבי נחמן האם לקבל את הצעת הרבנות שהציע לו חותנו ולכהן כרב במקומו. כידוע, היה רבי נתן תלמיד חכם עצום והיה יותר מראוי למשרה כזו, ובודאי שיש בתפקיד שכזה ערך רב, להנהיג עיר ואם בישראל. ניגש רבי נתן ושאל את רבו. 'בהחלט כן' ענה לו רבי נחמן. אולם רבי נתן לא היה בטוח בתשובת רבו, ולבו אמר לו שיש כאן עומק אחר הממתין לו. הוא שאל שוב את רבו 'האם זו האמת?', ור' נחמן השיב כמקודם - 'בהחלט כן'. 'האם זוהי האמת שאלך לכהן כרב בעירה?' שאל ר' נתן, שדעתו עדיין לא הייתה נוחה מתשובת רבו, 'בהחלט כן' ענה לו ר' נחמן. 'אם האם זו האמת לאמיתה??' הקשה עוד רבי נתן. 'אהה... את האמת לאמיתה אתה רוצה?' אמר ר' נחמן,'אם כך– לא! אין זו האמת לאמיתה!!'.

ועוד מקור על האמת לאמיתה: על דברי הצטדקותו של אבימלך בפני השם על דבר חטיפתה של שרה אשת אברהם "הגוי גם צדיק תהרוג"... ענה השם "וגם אני ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת". וכותב שם רש"י: תום לב יש כאן, אך נקיון כפיים אין כאן. (רש"י מדייק זאת מכך שכשאבימלך מדבר אל הקב"ה הוא מזכיר גם ניקיון כפיים, ואילו כשהקב"ה עונה לו הוא מזכיר רק את תום הלבב). ומסביר רבי נתן (ליקוטי הלכות, הל' ריבית ה,לד): האמת היא תום הלב, אך בשביל האמת לאמיתה צריך נקיון כפיים ורק הצדיקים אשר עמלו לנקות את כפיהם זוכים לאמת לאמיתה. וכך לשונו: "כי האמת הברור בחי' אמת לאמיתו אין זוכה כי אם צדיק האמת שהוא בחי' נקי כפיים באמת, שהוא נקי מכל התאוות בפרט מתאוה הכלליות לגמרי שאין לו עכירת הדמים. ורק הוא זוכה לאמת לאמיתו ושאר העולם עיקר האמת שלהם הוא לידע שהם רחוקים מהשגת הדעת האמיתי, רק צריכין להתחזק באמונה" (שם).

וזאת יש להסביר: אם האמת לאמיתה כל כך גבוהה ונשגבה מה היא רלוונטית אלינו, האנשים הפשוטים? ויותר מכך– מה יועיל לנו לדעת שאנו רחוקים ממנה?מה ייתן לנו ריחוק זה, שרק ידגיש את קוצר דעתנו?

מהי אם כן האמת לאמיתה?

*

"אמר ר' עקיבא...כל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קודשים" (ידיים ג,ה).

קל להבחין, רבי עקיבא לא רוצה רק לומר לנו שמעלתו של שיר השירים גבוהה, אלא שגם בצורתו המילולית יש דימיון בין 'שיר השירים' ל'קודש הקודשים'. שניהם בנויים ממונח המזוכך בתוך עצמו. לא כל שיר ייחשב בדרגת זיכוך זו כשיר, אלא שיר השירים, השיר המעולה מכל השירים והמובחר שבהם. כך גם לא כל קדש ייחשב בדרגת זיכוך זו כקדש, אלא קודש הקודשים. הקדש המעולה מכל הקודשים והמובחר שבהם. אולם הצד השני של שתי קביעות דומות אלו הוא ששתיהן מבטאות את היכולת לחתור תחת עצמן, ולומר: יש שיר שהוא לא שיר כמו שיש קדש שהוא לא קדש. הקביעות הללו מזככות את המבט השטחי המחלק את העולם רק לשניים, ומחליפות אותו בשיח בעל דקויות וגוונים רבים יותר. אי שם מאחורי הפרוכת, במקום שבו הכהן הגדול מתפלל, בלי שעין אדם שוזפת אותו, בלי שום פרספקטיבה חיצונית, רק האדם והשם, אפשר לקבל את ההבנה לפיה גם הריחוק והבריחה, הגעגוע והאכזבה, המתוארים בשיר השירים, גם הם חלק מסיפור האהבה שבין האדם לבוראו. לו רק היינו נשארים בשאלה הדיכוטומית 'כן אוהב' או 'לא אוהב', היינו אולי פוסקים ש'לא' ומוציאים את שיר השירים מן הכתובים.

הגדרתה המילולית של האמת לאמיתה משייכת אותה לאותה משפחה. זו החותרת תחת עצמה, על מנת להוציא אותה מזוככת יותר. יכולתו של האדם להכיר בשקרים הקטנים שלו, כפי שמציין רבי נתן, יכולתו של האדם להכיר עד כמה שהוא רחוק מן האמת, היא עצמה מקרבת אותו לאמת לאמיתה. אמנם במושגים הדיכוטומיים הפשוטים והמקובלים נגנה את ריחוקו מן האמת. אולם בשיח אינטימי, מאחורי הפרוכת, כאשר רק ה' שומע, יכול אדם להודות גם בשקרים אלה. אמנם היו הם ב"תום לבב" אך לא ב"נקיון כפיים". גינוי הריחוק מן האמת הוא אמת. הודאה בריחוק זה היא אמת לאמיתה.

הורים יכולים להתלונן על בנם שהוא מתחצף, וזו תהיה האמת, אך בשיחה לפני ולפנים הם יוכלו להודות שהם מנהלים איתו משחק כח. איש יקונן שאשתו לא מכבדת אותו, וזו האמת, אך מאחורי הפרגוד הוא יודה שגם הוא אינו מכבד אותה. עובד לא יתקבל לתפקיד שרצה, וזו האמת, אך בינו לבין ה' הוא יודה שהתפקיד איננו באמת מתאים לו. כל אלו ועוד מקרים רבים, יכולים להוות דוגמאות לשקרים קטנים שהודאה בהם יכולה לקדם תהליכי עומק חיוביים.כלפי חוץ יכול היה להיראות שהודאה כזו מחבלת בתהליכים חיובים אלו, כיוון שהיא מודה בהיותם למעשה תהליכים שליליים. לפעמים להודות שאתה שונא, זוהי אהבה. להודות שאתה מזייף, זוהי כנות. להודות שאתה כופר, זוהי אמונה. להודות שלבך גס, זוהי עדינות הלב. ועוד ועוד אמת לאמיתה, שלא יכולה להישמע בחוץ. אך מאחורי הפרגוד, מאחורי הפרוכת, בטריטוריה של אינטימיות בטוחה, בין אדם לה', לא רק שהיא נשמעת אלא שהיא מזככת ומנקה את האמת מסיגיה.

דוגמא טובה לכך אפשר לראות בתפילותיו של רבי נתן בליקוטי תפילות. הקורא יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר באיש גס ועב לב, חסר אמונה, נטול שמחה ועמוס מחשבות זרות. שהרי כמה שופך רבי נתן את לבו על כל אלה. אולם מי שקורא קצת יותר לעומק, מרגיש מיד כמה חיפוש אחר "נקיון כפיים" יש כאן. כמה קשר חי, אינטימי, בטוח ואיתן יש לו עם הקב"ה, עד שהוא יכול לשפוך בפניו את כל צפונות לבו.

רב בישראל ודאי שיש בו מעלה גדולה, ובכל זאת, יש בתפקיד זה משהו מגביל. "לא תוכל אפילו לזמן כמו שצריך כשכולם מסתכלים עליך", אמר פעם רבי נחמן לתלמיד שהתלבט אם לקחת משרה של רבנות. הרבנות מעמידה את עבודת השם באור ציבורי ולאור הזרקורים, וקשה להתנהל בחוץ עם התורות שבפנים ומאחורי הפרוכת, והרי לדידו של רבי נחמן שם נמצא העיקר. אלא שאין זו הוראה לרבים וצריך האדם לרצות בכך ולכן אין רבי נחמן מורה כל כך לרבי נתן מן ההתחלה, עד שלא יבקש זאת הוא בעצמו.

*

עתה אפשר להבין גם את התורה שלנו:

התורה מתחילה בביקורת מרומזת: "כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו ואחר כך מתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך". אולם ביקורת זו איננה ביקורת הרסנית, אין מטרתה לרחק אלא לקרב. אלא שגם קרבה וריחוק יכולים להיות דיכוטומיים ושטחיים. דבורים של אמת לאמיתה יודעים שכדי לקרב באמת, צריך לעבור גם דרך הריחוק ולדבר עליו. לשם כך צריך לדעת את סודו של משה רבינו, לגשת אל הערפל ולדבר גם על הקשיים. השיח שם יהיה אמנם לא פשוט, אבל בתוך טריטוריה של אינטימיות ובטחון בקשר, יישמע הדבר כמו שיר השירים: סוער וקשה אך עם זאת אמיתי וכן. משה רבינו מלמד אותנו לצאת מהשיח הדיכוטומי של קרבה וריחוק ולהקשיב לדקויות ולרבדים עמוקים יותר. להבין כיצד גם הריחוק מכיל בתוכו קרבה נסתרת.

ר' נחמן נכנס בתורה שלנו לתוך השיח הלא פשוט הזה. הדואליות בחייו של האדם מולידה גם דואליות ואמביוולנטיות ביחסו של הקב"ה בחזרה. אין להתפלא על "התלבטות" אלוקית זו, כיוון שהיא באה לבטא מסר מורכב למצב מורכב. אך עם כל זה, רוצה ר' נחמן ללמדנו להיות "ברי דעת", ולהצליח להכיל מסר מורכב זה, שבו גם הריחוק הינו בעצם קריאה להתקרבות.

לא לשווא מכנה רבי נחמן את היודע את הסוד הזה "בר דעת". שמא ברצונו להזכיר לנו על ידי ביטוי זה את עץ הדעת שגם הוא מסמל מסר מורכב. בעוד גן עדן כולו היה עולם של התקרבות, שכן מותר היה לאכול מ'כל עץ הגן' שבו, דווקא מעץ הדעת אסור לאכול. גם הקישור בין המניעה והחשך לבין סיפור העקידה בפסוק "ולא חשכת", בא להזכיר לנו מצב דואלי מורכב בו הקב"ה מנסה את אברהם בריחוק – לעקוד את הבן, אשר בסופו קרבה – ולא חשכת.

הספור של התורה שלנו, כפי שמתאר אותו רבי נחמן, הוא ספור של אהבה. ובאהבה, כך מלמד אותנו רבי נחמן, הדיבור ב'אמת לאמיתה' הוא הכרחי. הדואליות והמורכבות, הגילוי וההסתר, הינם לא רק בטוי כן לרגשות שמאחורי הקלעים, אלא גם הזמנה לקשר אינטימי ובטוח כל כך שיכול להכיל את כל הסתירות הללו, ומתוך כך מצהיר על היותו מעבר לכל פרספקטיבה חיצונית, אלא כולו לפני ולפנים. שיר השירים, קדש הקדשים והאמת לאמיתה.