תורה קט – יש הבל אשר נעשה על הארץ

  • הרב דן האוזר
"יֵשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה" וְכוּ' (קהֶלֶת ח, יד). פֵּרוּשׁ – הֶבֶל, הַיְנוּ הֶבֶל פֶּה הַיּוֹצֵא מֵהַגָּרוֹן, מִגְּנוּחֵי דְּקָגָנַח כָּל אֶחָד לְפִי עֶרְכּוֹ, ''צַדִּיקִים יֵלְכוּ וּפוֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ''. יֵשׁ רָשָׁע כָּל יָמָיו וּמִתְאַנֵּחַ וְנָהּ עַל הֶעָבָר, וְיֵשׁ חַס וְשָׁלוֹם צַדִּיק מֵעִקָּרוֹ וְתוֹהֵא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת, וְנָהּ וּמִתְאַנֵּחַ גַּם כֵּן.
וְהִנֵּה יֵשׁ שְׁנֵי חֲבָלִים – חֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה וּכְנֶגְדּוֹ דְּטֻמְאָה. וְהַבְּחִירָה חָפְשִׁית, מִי שֶׁמְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ בְּחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה, וּלְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם, מִי שֶׁמְּטַמֵּא עַצְמוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ בְּחֶבֶל דְּטֻמְאָה. וְהִנֵּה, הַנּהַּ וְהָאֲנָחָה הוּא בְּחִינַת מִיתָה בְּגוּף וָנֶפֶשׁ. בְּגוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נח ע"ב): "אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם", ובנפש גם כן, כי ידוע מה שכתוב (תְּהִלִּים קד, כט): ''תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן'', כִּי קדֶם הַמִּיתָה נִתּוֹסֵף רוּחָם, וַאֲזַי יִגְוָעוּן. כְּמוֹ כֵן הַנּהַּ וְהָאֲנָחָה, אִם תְּדַקְדֵּק וּתְעַיֵּן בָּהּ אֵיך הִיא נִמְשֶׁכֶת אֶל הַגָּרוֹן, הִיא בִּבְחִינַת תּוֹסֵף רוּחָם, כִּי לְפִי שָׁעָה קַלָּה נִתּוֹסֵף רוּחוֹ, וְכִמְעַט רֶגַע תִּגְוַע וְתֵאָסֵף. וְהִנֵּה מִי שֶׁמִּתְאַנֵּחַ וְנָהּ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ וְרוֹצֶה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי בַּאֲנָחָה זוֹ הוּא נִגְוָע וְנֶאֱסָף מִן הָרָע שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ, בִּבְחִינַת: ''תּוֹסֶף רוּחָם יִגְוָעוּן'' וְנִדְבָּק אֶל הַקְּדֻשָּׁה, וְכֵן לְהֵפֶך, חַס וְשָׁלוֹם מִי שֶׁנָּהּ וּמִתְאַנֵּחַ עַל הַטּוֹב שֶׁבְּיָדוֹ וְרוֹצֶה לְדַבֵּק עַצְמוֹ בְּטֻמְאָה אֲזַי נִגְוָע וְנֶאֱסָף רוּחוֹ דִּקְדֻשָּׁה וְנִדְבָּק אֶל הַטֻּמְאָה. וְזֶהוּ יֵשׁ הֶבֶל, הַיְנוּ הַהֶבֶל פֶּה מֵהַנּהַּ וְהָאֲנָחָה שֶׁהוּא נָהּ וּמִתְאַנֵּחַ, יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁתּוֹהִין עַל הָרִאשׁוֹנוֹת וְיוֹצֵא הֶבֶל מִפִּיהֶם מֵהָאֲנָחָה וּמַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים כִּי נִדְבָּקִין אֶל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטֻּמְאָה, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁנּוֹהִים וּמְאַנְּחִים וּמֵהַהֶבֶל שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיהֶם, מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים כִּי נִפְסָקִין מֵהַטֻּמְאָה וְנִדְבָּקִין אֶל הַקְּדֻשָּׁה.
וְהַכְּלָל כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה, וְצָרִיך לִהְיוֹת לוֹ חִיּוּת מֵחֶבֶל מֵאֶחָד שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם וְתֵכֶף שֶׁהוּא נִפְסָק מֵחֶבֶל זֶה הוּא נִדְבָּק בַּחֶבֶל שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, עַל כֵּן טוֹב לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהִתְאַנֵּחַ עַל מַעֲשָׂיו שֶׁאֵינָם טוֹבִים וְלִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק בְּתֹקֶף אַנְחָתוֹ לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, כִּי עַל יְדֵי אֲנָחָה זאת נִפְסָק מֵחֶבֶל דְּטֻמְאָה וְנִתְקַשֵּׁר בְּחֶבֶל דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ''ל.
 
שני אנשים חוזרים לביתם בסופו של יום. האחד רשע – חוטא ופושע כל היום, ואילו השני עסוק כל היום בתורה, מצוות ומעשים טובים. מן הסתם היחס שלנו אל כל אחד מהם ידוע וברור. ובכל זאת, אם נשים לב היטב, נוכל להבחין אולי באנחה כבדה אך מובלעת לפני שכל אחד מהם נכנס לביתו. הראשון נאנח ומצטער על מעשיו הרעים. 'לו יכולתי להיות אחרת, בלי הרוע הזה בלב, בלי השקר והחמס! הלואי!', ואילו השני גם הוא נאנח – 'הוי, כמה התאמצתי היום להיות בסדר. כמה חבל שאני אסור בכבלים של 'ילד טוב'. לו יכולתי לפרוץ גדר! הלואי!'. שניהם נאנחים ונכנסים לביתם וממשיכים במעשיהם. עליהם, מסביר ר' נחמן, אומר הפסוק "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשי הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשי הצדיקים, אמרתי שגם זה הבל" (קהלת ח, יד). אנחה קטנה בלבד, הבל פה היוצא מעט מן הפה, אך הופך ומשנה את כל התמונה כולה!
 
בפסוק המקורי המילה "הבל" משמשת כביטוי לספק וביטול, אמירה המקטינה את ערך הדברים לכדי ערכו של אותו הבל פה – חסר משמעות, חולף ומתאדה. אולם ר' נחמן כדרכו איננו מניח לתנועה זו, המבטאת ספקנות וביטול להישאר ריקה בלא כלום. ר' נחמן מעמיק בתנועה זו עצמה ומוצא את מה שבכל זאת יש בה, ומכך הוא מוציא עצה בעבודת ה'.
 
רבים קוראים את ספר קהלת כספר ספקני. כינוי הדברים "הבל" מבטל לדעתם את העולם ואת ערכו. אולם ר' נחמן מבין אחרת. ר' נחמן שומע את אותה מילה במנגינה אחרת – מנגינה של אנחה. וממילא של כיסופים למשהו אחר. גם כשאדם נאנח ומוציא אויר לשם כך, הוא נדרש לפני פעולה זו להכניס אויר לעומק לצורך הוצאתו. לרוב אנו שומעים את הוצאת האוויר ועימה, בלי מלים, את התלונות, את התסכול וחוסר האונים. אך ר' נחמן מכוון אותנו לשאיפת האויר שלפני, ללמדנו שגם כשאדם נאנח – מסתתר משהו מאחורי אנחה זו. הוצאת האויר כמוה כמיתה, כבטוי לחוסר האנרגיה וחוסר המרחב הפנימי של הנאנח, המונע ממנו להתמודד עם הבעיות הרובצות לפתחו. בלי מלים, הוא מנסה כביכול לפרוש מן המערכה ולומר 'אני לא יכול עוד'.
 
'אני מוציא אויר כדי להודיע 'פה אני מת'!', 'אין לי פה אוויר!' אך על אף שהתמונה נראית כל כך חסרת מוצא, ר' נחמן מביט במוטיבציה לחוסר אונים זה – באוויר שנלקח פנימה לשם כך רגע אחד לפני כן ומגלה שם מה באמת רוצה האדם הנאנח לומר לנו. כך חושף בפנינו ר' נחמן כוחות מחודשים ותקווה.
 
מה שנראה בתחילה כ"הבל" מתגלה בעומקו כ"חבל". הרחבה קטנה של הנקודה הפנימית המצוירת באות ה"א הופכת אותה לאות חי"ת. כל עוד נקודה זו הייתה תלושה מהחיכוך בדפנותיה של האות, היא יצרה את העיצור ה"א, הפתוח והרחב וללא חכוך בדפנות הפה והחיך. אותה נקודה תלושה במרחב היא ביטוי למרחק שיש בין הדברים, לחלל במציאות בו כל דבר סגור בתוך עצמו כנקודה. מסתבר שאנו זקוקים למרחב הזה כמו "אוויר לנשימה", כמו "הבל פה". אולם המרחב הזה שבין הדברים הוא גם שיוצר את הספק, את חוסר הוודאות, את חוסר הרציפות שבין הדברים, ועם זה גם את האכזבה והאנחה על כך. אולם משהרחבנו את הנקודה הזו יצרנו במכוון חכוך בדפנות, הארכנו את הנקודה הפנימית כלפי מעלה לחפש את שורשיה, כך שה"הבל" הפך ל"חבל". למדנו מכאן שאם ננסה להתחכך בדפנות האנחה ובשורשיה, נגלה כסופים למשהו אחר. אם נכריח את הנקודה לחצות את המרחב שהשאיר אותה תלושה, נגלה רצון לאחוז בחבל כל שהוא כאשר הקרקע נשמטת לאדם מתחת לרגליו. הן הצדיק והן הרשע מחפשים אחר חבל זה כאשר הם נאנחים, ועל ידי אנחתם הם מבטאים את חוסר שביעות רצונם מאורח חייהם כפי שהוא כעת, ואת רצונם להיתלות במשהו אחר.
 
בשורשיה של מחווה של חוסר אונים מצא ר' נחמן שאלות יסוד שאדם שואל את עצמו תמיד גם אם אינו מודע לכך. למה אני באמת קשור? במה אתלה כשאין קרקע לרגליי? במה אני בוטח ומאמין? כל אלו שאלות העומדות בבסיסה של האנחה. אכן, כלפי חוץ נראית היא כ"הבל" – בטוי לחוסר אונים וחסור אמון במציאות, אך כלפי פנים מתבררת היא כ"חבל" – חיפוש אחר נקודת משען גבוהה מכל קרקע. אמונה וכסופים פנימיים שאינם נשענים על המציאות אלא על געגועיו של הלב.
 
כיוון שהתחקה ר' נחמן אחר שורשיה של האנחה, יכול הוא לצאת מן השיח חסר האונים שהיא מובילה אליה ולדבר עם האדם על געגועיו, אמונותיו וכיסופיו. האדם כבר איננו חסר אונים אלא בעל בחירה. במקום ה"הבל" יש לפניו "חבל". או ליתר דיוק, שני חבלים, ועליו לבחור אחד מהם!
 
שאיפת האוויר פנימה כמוה כבחירת חבל. כהצהרה מה מחיה אותי, מה נותן לי אוויר לנשימה. אולם משעה שהאדם בחר, הרי שגם להוצאת האוויר שאחרי, יש תפקיד. היא איננה עוד ביטוי לחוסר אונים, אלא למחאה פנימית כנגד המצב הקיים, ביטוי לכך שהחיות אותה שאף האדם אל ריאותיו איננה מספקת אותו. אך מחאה זו אין בה ייאוש וחוסר אונים, אלא להיפך געגועים וכיסופים לשלימות שאיננה. ביטוי לאמונה איך אכן הייתה המציאות צריכה להיראות וציפייה ליום שאכן כך יהיה .
 
ר' נחמן כהרגלו מהלך במקומות של קצה. אנחה ותקווה משמשים בהם בערבוביה. יכול להיות רשע גמור ומעשיו רעים ור' נחמן יושיט לו "חבל", ייאנח יחד אתו וישאל אותו 'נו באמת, למה אתה באמת קשור, האם אתה באמת מאמין בדרכך?'. אך באותה מידה יכול להיות צדיק גמור ור' נחמן יזהיר אותו מן המדרון החלקלק שהוא עומד על ספו, וכל פעם שהוא נאנח הוא מצהיר בכך שלמעשה החבל האמיתי שעליו הוא נשען הוא חבל הטומאה, ולו רק היה יכול היה מסתייג מאורח חייו, מבטל אותו ונושף עליו כ"הבל".
 
למעשה כל החיים פוסעים על הקצה הזה בין ייאוש לתקווה. בסופו של דבר כולם מתים, ועם מותו של אדם גם מעשיו גוועים עמו. השאלה הנצחית לפי ר' נחמן תהיה לא 'מה עשית?', אלא 'לאן כיוונת את מעשיך?', 'לאיזה חבל היית קשור?'. הראיה שכך סדר העדיפויות היא ש"יש צדיקים שיגיע אליהם כמעשה הרשעים" וכן להיפך. לא המעשים הם המדד לשכרו של אדם, אלא הכוונה שמאחורי מעשים אלה. כך, אפילו בסוף חייו, לפני שהאדם גווע, נוספת לו חיות אחרונה. "תוסף רוחם יגוועון", ואין לו לאדם מה לעשות עם תוספת חיות זו. היא לחלוטין לא מעשית, שכן מיד לאחריה האדם יגווע, ובכל זאת זהו חותמו האחרון של האדם במציאות, אותו אוויר אחרון שלקח, המבטא לא מה עשית בחייך אלא מה רצית לעשות בהם. לאיזה חבל היית קשור.
 
אם אכן הכל גווע וחולף, הרי שאפשר היה להגיע למסקנה ש"הכל הבל", כמסקנתו של קהלת. ואולי אף היינו מגיעים לספקנות הטוענת שאין באמת הבדל בין צדיק ורשע, שהרי "יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשי הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשי הצדיקים". מתמונת עולם שכזו היינו מן הסתם נאנחים בחוסר אונים וייאוש. אולם ר' נחמן עולה לשורשם של רגשות ומחשבות אלו ושואל את עצמו גם עליהם, לא מה הם, אלא לאיזה שורש הם שייכים, מה הם הכיסופים שמניעים אותם, לאיזה חבל הם קשורים. שוב מתגלה, כי מרגע שהחזרנו לאדם את הבחירה החופשית, יש לפניו שני חבלים אפשריים, ואין לו אלא לבחור ביניהם. אכן יש בעולם מוות, ספק, בלבול, קושי וחוסר אונים, אבל הבדל גדול יש אם הם נובעים מתוך רצונו של האדם בנצח, בוודאות ובטוב, לבין אם הם נובעים מתוך רצון להתיר את עצמו מכבלי האמונה. באפשרות הראשונה, ספר קהלת הוא ספר אמיץ המאפשר גם לאדם המאמין לשאול את שאלותיו ולתנות את קושיותיו. לפי האפשרות השנייה, , ספר קהלת הוא ספר כפירה וייאוש. הבחירה בין שתי האפשרויות היא תורפה של האמונה.
 
 כיוון שכל ספר קהלת מכיל בעיקר שאלות ומעט מאד תשובות, ייתכן שמטרתו היא ללמדנו כיצד  יש לשאול שאלות אלו, מאיזה מקום ובאיזו מנגינה. במקום מנגינת הייאוש שבדרך כלל קוראים את הפסוק "הכל הבל", מציע לפנינו ר' נחמן מנגינה אחרת – מנגינה של אנחה המבטאת את כסופיו של המאמין בעולם שלם ונצחי. המאמין איננו מחזיק בתשובות. המאמין הוא זה שנאנח על שאלותיו. האמונה היא אותו חבל שמוביל את האדם לשאול שאלות. האמונה היא הכסופים וההשתוקקות שלו. האמונה לא נמנעת מלשאול שאלות; היא רק מורה לאדם מאיפה לשאול אותם. שם נמצאות הנחות היסוד היותר בסיסיות של הנפש. זהו החבל שהאדם נתלה בו בעולם ללא וודאות. שאלת 'צדיק ורע לו', לדוגמה, לא הייתה נשאלת לולא הייתה בליבו של השואל אמונה שלצדיק ראוי שיהיה טוב ולרשע צריך שיהיה רע. אמונה זו היא המקור לשאלתו והיא קודמת לכל תשובה.
 
משעה שהאדם מודע לכיסופים ולבחירה החופשית שלו, הוא יכול להתהלך במציאות כ'אנין טעם' ולבחור מה מתאים לו ומה לא. האנחה שהייתה לפני כן ביטוי לייאוש וחוסר אונים הופכת להיות ביטוי להנהגה של החיים וניווטם אל הנכסף. כשם שהאדם בוחר למה להאמין ולאיזה חבל להקשר, בוחר הוא גם מה לבטל ולשלול ומה איננו מתאים לתמונת עולמו. האדם לא נגרר אל הספקנות בעל כרחו, אלא בוחר בה ומנווט אותה למה שלדעתו יש להסתפק בו. ומכאן עצתו של ר' נחמן: אם נפלת ועשית מעשה לא טוב, תן אנחה על כך. לא כזו של ייאוש אלא של געגועים לטוב יותר. אל תשכח שהמעשה עצמו  שעשית בסופו של דבר הוא "הבל", הוא חולף. אך האמונה והגעגוע שלך הוא ה"חבל" שלך במצבים כאלו של ייאוש. הוא הבחירה החופשית שלך וחותמך בעולם הזה.