ליקוטי מוהר"ן | תורה קע"ה | מעלת הבכייה

עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָה הוּא כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת שִׂמְחָה וְחֶדְוָה וַאֲפִלּוּ הַחֲרָטָה טוֹב מְאד שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה שֶׁמֵּרב שִׂמְחָתוֹ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא מִתְחָרֵט וּמִתְגַּעְגֵּעַ מְאד עַל שֶׁמָּרַד נֶגְדּוֹ בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים וּמִתְעוֹרֵר לוֹ בְּכִיָּה מֵחֲמַת רב הַשִּׂמְחָה וְזֶה עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָּה, שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה וְזֶה בְּכִיָּה הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת בְּשִׁמְך יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם (תְּהִלִּים פ''ט) שֶׁעִקַּר הַבְּכִיָּה שֶׁתִּהְיֶה מֵחֲמַת שִׂמְחָה בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַך כִּי בְּכִיָּה הוּא מִתְעוֹרֵר מִשֵּׁם ס''ג, שֶׁהוּא בְּבִינָה וְעַל כֵּן בְּכִיָּה בְּגִימַטְרִיָּא הַמִּלּוּי שֶׁל ס''ג כַּמּוּבָא בְּכִתְבֵי הָאֲרִ''י הַיְנוּ שֶׁהִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה תִּהְיֶה מִשִּׂמְחָה כִּי בִּינָה לִבָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''הַלֵּב מֵבִין'' וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה הִיא בַּלֵּב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ד) : ''נָתַתָּ שִׂמְחָה בְלִבִּי'' וּמִשָּׁם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה הִתְעוֹרְרוּת הַבְּכִיָּה כַּנַּ''ל וְעַל יְדֵי זֶה נִמְתָּק הַבְּכִיָּה וְהָבֵן.

"עִקַּר מַעֲלַת הַבְּכִיָה הוּא כְּשֶׁהִיא מֵחֲמַת שִׂמְחָה" - אם היו שואלים אותנו, היינו אומרים ש"עיקר מעלת הבכייה הוא כשהיא באה מחמת עצבות". כך היא הבכייה המוכרת לנו! לאיזו בכייה התכוון אם כן ר' נחמן? אם התכוון לדמעות של גיל ושמחה שיש הזוכים להם ברגעי התרגשות, הרי שברור שהיינו מעדיפים דמעות אלו על פני דמעות של עצב ותוגה. אין בכך כל חידוש. נצא יותר נשכרים אם נבין שמדובר בבכייה המוכרת לנו, זו העצובה, המתוסכלת, השבורה ונבין שאפילו עליה קבע ר' נחמן שעיקר מעלתה "כשהיא מחמת שמחה". או אז תהיה זו המתקה של בכייה זו, כפי שחותם ומסכם רבינו את דבריו בסוף התורה. אבל כיצד? כיצד אפשר להמתיק עצב עמוק כל כך שמביא אדם לידי בכי? כיצד אפשר לצפות שבכי זה יבוא מתוך שמחה?

לא נראה שר' נחמן רצה לחזק אותנו בשמחה, כפי שעושה הוא במקומות אחרים. אין הוא מצפה, בדבריו כאן, להתגברות של שמחה, אלא קובע קביעה המתארת ומעריכה את הדברים כפי שהם ולא מצפה מן ה"בוכה" לשנות כיוון אלא להעפיל ולהעמיק באותו מקום עצמו בו הוא נמצא. המילה הפותחת את התורה "עיקר", באה לבטא את הצורך לרדת ל"שורש" הקרוי "עיקר" בפי חז"ל (ואף בלשוננו 'לעקור מן השורש'). בתוך עומקה של הבכייה מוצא ר' נחמן שמחה וטוען שזו עיקר מעלתה, אם זוכה לעלות לשורש זה. ("כי האדם עץ השדה" – אם העץ שורשיו למטה, הרי שהאדם שורשיו נמצאים למעלה, אם זוכה להרים מבטו ולהסתכל לשמיים ולראות שהם מקור הכל).

בדבריו המפורסמים על השמחה (ליקוטי מוהר"ן תנינא כ"ג) לא שוכח ר' נחמן "את העצבות ואת המרות שחורות" ומייעץ לחטוף אותם ולצרפן אל מעגל השמחה. והנה גם הפעם בעת הבכי לא שוכח ר' נחמן את השמחה, אך הפעם לא מדובר במחטף. ייתכן שהפעם מנסה ר' נחמן למצוא תרופה למקרים קשים יותר, בהם אין אפילו שמץ של שמחה, אין אפילו מעגל שמחים שיכולים לחטוף אל תוכו את העומדים בחוץ. הפעם מרגיש האדם כולו בעצבות ואין היא עומדת בחוץ אלא עמוק עמוק בפנים, בתוכו של מעגל. רוכן ר' נחמן אליו ומנסה לרדת לשורשי מצבו, לעיקרו ולהעלותו ל"עיקר מעלתה של הבכייה" ולספר לו ששם ממש מצויה שמחה. אי אפשר במקרה כזה לא לטייח, לא לקפוץ, לא למחוא כפיים. יש אולי אפילו טעם לפגם בעצה כזו למי שנמצא בעצב אמיתי, שהרי ר' נחמן הבטיח ש"הלב מבין", ובעצה כזו לא נראה שהמייעץ מבין את מקומו של האדם. מוכרחים כאן תרופות יותר עדינות, יותר מחלחלות, יותר "מבינות" ור' נחמן נחלץ כאן לעזרתו של הנופל. עד לשם.

*

התורה שלפנינו אמנם קצרה, אבל מי שפותח את המקורות אליהם היא מפנה אותנו יראה שהרקע של מקורות אלו פותחים לפנינו סערות נפש והתמודדויות לא פשוטות של ר' נחמן עצמו ושל קודמיו מהם לוקח הוא עצה ותעצומות נפש להתמודד.

התורה שלפנינו נאמרה מיד לאחר שנודע לר' נחמן על דבר מותה של ביתו. וודאי שאף אחד לא יצפה שר' נחמן יתכחש לבכייה האמתית הבוערת בתוך ליבו. הלב מבין. איך בכל זאת הצליח הוא למצוא אפילו שם שמחה?

ר' נחמן מנסה למצוא את שורשי הבכייה ומעפיל עמנו לשורשי ההוויה והשתלשלות העולמות ומקשר את הבכייה לשם ס"ג שבגימטרייה מספרם שווה, כפי שמופיע בכתבי האר"י. ננסה להבין את תוכן ההשוואה ואת עומקה:

שם ס"ג הינו כינוי לאחד מארבעת המילויים של שם הווי"ה. מילוי פירושו כתיבת כל אות באופן מלא, כגון האות י' תיכתב יו"ד וכן הלאה. יש אופנים למלא את האותיות וכל מילוי בא לבטא רמה רוחנית אחרת ועולם אחר, בהשתלשלות העולמות ובירידתם מגובהי מרומים באין סוף עד עולמינו זה, המצומצם. ארבעת השמות הללו מקבילים לארבעת אותיות שם הווי"ה עצמו ושם ס"ג מקביל לאות ה"א הראשונה (מבין השתיים בשם הווי"ה) המייצגת את הבינה כפי שהזכיר ר' נחמן בדבריו. השם הקודם לשם ס"ג הינו שם ע"ב (עם מילוי אחר  של שם הוויה עם גימטרייה אחרת היוצאת ע"ב) ושם זה מקביל לי' הראשונה בשם הוויה שמקבילה לחכמה. שם ע"ב בא לבטא את העולם הגבוה שלפני תהליכי הירידה וההשתלשלות כלפי מטה וממילא לפני תהליכי השבירה והתיקון שיש לעבור לשם ירידה זו. שם זה מכונה גם "איתן האזרחי" (ובהמשך נזדקק לכינוי זה) וכמו היו"ד הקטנה נעדרת המרחב והינה בלתי פגיעה ואינסופית לעצמה. אולם מן הרגע שעוברים אנו אל הַ ה', המבטאת התפשטות במרחב, מרחב זה מביא עמו גם התנגשויות וגם סתירות אשר ככל מרחב הינו גם נותן מקום אבל גם בד בבד מצמצם. צמצום זה, המתרחש בשם ס"ג, הביא עמו גם את שבירת הכלים, שלא יכלו לשאת את עוצמת האור המשתלשל מן האינסוף. עולם זה של "שבירת הכלים" מכונה גם "עולם הנקודים" ו"עולם התוהו". "נקודים" על שם תחילת ההפרטות של הצמצום לפרטים והשבירה הגדולה שארעה בשל כך ושהביאה להפרטות עוד יותר גדולה כנקודות הפזורות. ו"תוהו" על שם התהייה שנוצרת כתוצאה מן השבירה ההתבדרות וחוסר הסדר כתוצאה מכך.

כל ההקדמה הנ"ל מקופלת בדבריו של ר' נחמן באומרו לנו ש"הבכיה מתעוררת משם ס"ג". ועתה יותר ברורים דבריו שכן ברור שהבכייה שורשה מאותו שבר קוסמי שארע בבריאה שכן בכל פעם שאדם נתקל בשבר בחייו, שבר המעורר אותו לבכי, בעצם נתקל הוא בתופעה הרבה יותר רחבה המושרשת במציאות בעצם היותה. השבר הינו חלק מן המציאות והתהוותה ואכן ראוי לבכות על שבר זה.

אלא שבדרך כלל אנו תופשים כל שבר בחיינו כאסון וכתאונה שנפלה עלינו. אבל לכאורה לא כך חשב הקב"ה בבוראו את עולמו. השבר הראשוני איננו תאונה אלא חלק בלתי נפרד מהשתלשלות העולמות וירידתם אל הצמצום. סיבת השבר איננה הרסנית אלא ביסודה עומדת תכלית של בנייה, השבר הוא תוצאה של ריבוי אור ומיעוט כלים לקבל אור זה. מי שעולה מעלה אל כוונה ראשונית זו יכול להעפיל ולעלות אל "מעלת הבכייה" ושם יתכן שימצא את השמחה שר' נחמן מדבר עלייה.

ר' נחמן איננו מדבר על השמחה שאחרי הבכייה, זו שמנסה להילחם נגד העצבות שבה. לא תמיד נכון למהר אל שמחה שכזו, לא בכל מצב, לא בכל שבר. ר' נחמן מדבר על השמחה שלפני הבכייה, זו שמצויה בשורשו של השבר, מצויה שם עם האור שבה, עם הרצון להשפיע, אשר התברר כרצון גדול מידי ואורו מרובה על כוח נשיאתם של הכלים. וכפי שמתנסח ר' נחמן בעצמו הבכייה שבאה "מחמת השמחה". או כפי הדוגמא שמביא ר' נחמן, חרטה שבאה מחמת השמחה, לא תהיה כזו שתתרכז בשבר לבדו, אלא בריבוי האור שהביא לו, שמחמת גודל הציפיות והרצון להידבק בה' הוא שבור עתה, משעה שכשל ועל כן הוא בוכה. ונראה שאין ר' נחמן רוצה לעצור את בכיו אלא להמתיק אותו. להעלות בתודעתו של האדם גם את שורשי האור שבו ומתוך כך לבכות.

רובנו לא יכולים להעפיל לסוג כזה של בכייה וזאת פשוט בגלל שאין בנו די בטחון והתחזקות ומספיק געגוע כדי שאלו יתנפצו בשברה של המציאות. במילים אחרות, אין בנו רוב אור וממילא אין בנו שברי כלים. אנו שומרים על עצמנו בצמצום הציפיות שלנו על מנת שלא נתאכזב. נפשנו משתבללת בתוך עצמה, לא יוצאת אל המרחב, לא בגלל שאינסופית היא כאותה י' שלפני ה-ה', אלא כיוון שמיואשת היא, סגורה בסופיותה ולא מוכנה להעפיל אל עבר שורשה האינסופי. סתגלנית היא הנפש ולא מוכנה למרוד בצמצומים שסביבה. אם ארע לה שבר הרי שמבטא הוא את סופיותה ומוגבלותה, בהם האמינה גם קודם.

אך אם הקב"ה ברא שבר בעולם, הרי שהוא חלק בלתי נפרד ממנה והינו חלק מכל תהליך אמתי שעשוי להתרחש בעולם. שכן אם אכן מקורו הוא אינסופי, מוכרח הוא לעבור גם דרך שבירת הכלים בנסותם לקבל אור זה. אלא שצריכה הנפש לדעת "להתווכח" עם המציאות השבורה ולחוות את השבר ולא להימנע ממנו  ובעיקר להמשיך להאמין באור הרב שגרם לשבר זה ולא לעמעם את אור החיים מפאת קוטן יכולתנו לשאת אותו. נשמות שמסוגלות לכל אלה נקראות "נשמות דתוהו" בפי הרב קוק זצ"ל בשל שייכותם לעולם הנקודים ששורשו בשם ס"ג. גם להישבר צריך לדעת: לדעת לצעוק, לזעוק, להקשות ודווקא מתוך כך לא לוותר על האינסופיות של החיים ושל הציפיות שלנו מהם, גם אם מתנפצת היא על קרקע המציאות. זאת לא קטנות אמונה אלא להיפך גדלותה על אף שנראית היא כמתריסה כלפי שמיא. משל למה הדבר דומה: לתלמיד שמקשה על דברי רבו לעומת התלמיד הסתגלתן שמפחד לערער על דבריו. מי משניהם מאמין יותר ברבו ובדבריו? ברי שהראשון! וברי שמה שנראה כשבר כלפי חוץ איננו אלא תהליך אמיתי, חשוב והכרחי של הפנמה, בירור וחידוד הדברים. והיכן המבחן אם מדובר בהתרסה בלבד בתהייה מעולם התוהו שמקורו בריבוי אור? המבחן הוא אם זוכר את השמחה שמחמתה בא הבכי. לא ששמח הוא, בוכה הוא, אך בכיו נמתק. והנפקא מינא המעשית לכך הוא שנשאר הוא בבטחונו בה', שאור זה גם אם רב הוא ואין כלים לקבלו, עתיד בסופו של דבר להתגלות.

*

דוגמא טובה לכך מצויה במזמור תהילים אותו ציטט. "בשמך יגילון כל היום"- ראשי תיבות בכי"ה. כיצד פסוק שנראה כל כך שמח ומלא גיל יכול לרמוז על בכייה? ובכן, עיון קצר במזמור פט' כולו מגלה שדבריו של ר' נחמן מתלכדים עם פשט המזמור. שכן אמנם תחילת המזמור מלאה בתיאורים אידיאלים של דביקות ואמונה בה', של גודלו וכוחו של ה' ושל תוקף בריתו של ה' עם דויד ועם זרעו ומשם לקוח גם הפסוק שלנו, אך המשכו מבטא את התנפצות הציפיות האידאליות הללו על קרקע המציאות העגומה. וכך מסכם עמוס חכם ב"דעת מקרא" את המזמור:

"עיקרו של המזמור, תלונה על שלא נתקיימה ההבטחה לבית דוד ...וכאשר אירעו הדברים כפי שאירעו, ופסקה מלכות בית דוד להיות מלכות מושלת בארץ בפועל ממש, גרם הדבר לזעזוע קשה במחשבתם של יראי ה'. והד לזעזוע זה נשמע בדברי המשורר במזמורינו, המטיח דברים קשים כלפי מעלה, וטוען שהפר ה' את הבטחתו. ומתוך כך הוא בא לידי ייאוש וביטול ערך האדם בכללותם: על-מה שווא בראת כל – בני-אדם! פרשנים בדורות מאוחרים התקשו בדבר: איך אפשר, שמשורר בעל רוח הקודש יאמר לפני הקב"ה כדברים האלה: לא קימת את הבטחתך! (עיין בדברי הראב"ע, שהוא מספר על חסיד אחד שנמנע מלומר את המזמור הזה, ועיין גם בדברי הרד"ק). ולנו נראה, שיש להבין את הדברים על פי דברי חז"ל, שהבאנו במבוא לספר איוב: יודעים הנביאים שאלוקיהם אמתי ואין מחניפים לו. מתוך ההכרה העמוקה באמיתות אלוקים ומתוך תחושת הקרבה הגדולה שבין האלוקים ובין יראיו, המשורר טוען לפני אלוקיו כבן לפני אביו: הבטחת ולא קימת את הבטחתך".

מעניין שהמזמור פותח במילים "משכיל לאיתן האזרחי" המורה של שם ע"ב וכך גם תחילת המזמור תיאור אידאלי המתאים לשם זה. אך יודע המשורר שעולם זה יישבר ובבכייה טוען את טענותיו כלפי שמיא. אולם אין בטענות אלה התרסה, אלא להיפך, אמונה הולכת ומתבררת, הולכת ומזדככת והראיה שהמזמור מסתיים בדברי בטחון והתחזקות "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". תחילתו של המזמור איננה, אם כן, תיאור של הצפייה שהתרסקה או של ההבטחה שהופרה, כפי שאפשר היה לראותה כהכנה לטענות שלאחר מכן, אלא ביטוי להיזכרותו של המשורר בפרספקטיבה ארוכת טווח של נצח כפי שמסתיים המזמור במילים "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכפי שגם נפתח "חסדי ה' לעולם אשירה", בהצהרת אמונים המאפשרת להכיל בתוכה גם את הדברים הקשים שנאמרים בין הפתיחה לבין הסיום. השבר מקבל המתקה בהיזכרו בשורשו העליון - אותו ריבוי אור שקרס, אך מצפה המאמין שכשיוכנו הכלים יתגלה אור זה. אמנם צריך סבלנות לאינסוף בכדי לחכות לאור אינסוף שיחלחל מטה, אך המשורר מוכן להמתנה זו. המזמור הינו אכן שיר של אותו עולם ע"ב, "משכיל לאיתן האזרחי", של אותו אדם שרוצה להשכיל ולהשיג את אותו עולם שהובטח לנו לעתיד לבוא. אדם זה צריך לדעת לעבור את עולם ס"ג, עולם השבירה והתוהו, לשאול את שאלותיו, את קושיותיו, לשטוח את מר ליבו, אך כל זאת מתוך בטחון באותו אור עליון שנשבר. לבכות, אך להיזכר באותה שמחה שמחמתה בא הבכי. אם יצליח במבחן זה, יזכה גם לומר "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"

*

אם ננסה לתרגם את דברנו גם לסיטואציה הקשה בה היה נמצא ר' נחמן בעצמו בעת שאמר את התורה הזו, עמידה מול המוות של קרוב ויקר, מצב בו וודאי יש לבכות, ניתן לומר שהשבר של העומד מול המוות הוא השבר של אשליית הנצח של החיים, של האינסופיות של הנשמה, היעלמותה של קרבת הנפש והיעלמותה של הפנימיות אל עבר הלא נודע. כך בתמצית גסה ניתן לגעת בקצה קצהו של שבר זה. בעדינות נוכל להוסיף את תובנתנו עד עתה ולומר שבשעות קשות אלה של שבר ואבדן יכול אדם להיזכר באותה נצחיות החיים שנשברה, באותה אינסופיות של הנשמה, באותה קרבת נפש שנעלמה ולא להרפות מהם על אף השבר. כבר בהיזכרות זו הופך השבר להיות לגעגוע לאותה אינסופיות שנעלמה, אך לא נכנע לה. אכן אין לנו כלים להשיג נצחיותה של הנשמה, אך דווקא השבר הגדול מדגיש את קוטן השגתנו  ונותן מקום לחוסר הבנה זה ומתוך כך מאפשר לצפות לה אל מעבר לאופק. הגעגוע לא מתעמעם, להיפך הוא עז יותר כאשר הוא מודע למקורו שאבד, אך מקבל הוא גם כיוון קדימה, כגעגוע לעתיד, לא רק אל משהו שהיה, אלא גם כגעגוע אל משהו שישוב לכשיוכנו הכלים לכך, בתחיית המתים. דווקא בצלו של המוות נהיה האדם יותר מודע לנצחיותה של הנשמה. הבכי על אובדנה לא פוסק, אך נמתק.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php