דילוג לתוכן העיקרי

תורה רסב | מעיין מבית השם

קובץ טקסט

דַּע, שֶׁעַל יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה נַעֲשֶׂה נְהָרוֹת, כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, אֲזַי מַתְחִיל לִנְבּעַ מַעְיָן בִּבְחִינַת (יוֹאֵל ד) : ''וּמַעְיָן מִבֵּית ה יֵצֵא'', שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי כד, ג) : ''בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת''. וְזֶה הַמַּעְיָן, בַּתְּחִלָּה הוּא צַר וְקָטָן וְאַחַר כָּך מִתְרַחֵב וּמִתְפַּשֵּׁט יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ נְהָרוֹת וְהַכּל בָּאִים לִשְׁתּוֹת מֵאֵלּוּ הַנְּהָרוֹת. עַל כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, הוּא צָרִיך לִבְכּוֹת מִקּדֶם, כִּי כְּשֶׁנַּעֲשִׂין נְהָרוֹת הַנַּ''ל וְהַכּל בָּאִים לִשְׁתּוֹת מֵהֶם, אֲזַי יָבוֹאוּ גַּם כֵּן קְלִפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, חַס וְשָׁלוֹם, לִשְׁתּוֹת גַּם כֵּן מִשָּׁם, עַל כֵּן צָרִיך לִבְכּוֹת מִקּדֶם וַאֲזַי עוֹשֶׂה עַל יְדֵי הַבְּכִי נְהָרוֹת, בִּבְחִינַת: ''מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ'' (אִיּוֹב כח, יא.ועַיֵּן רַשִׁ''י שָׁם), שֶׁעַל יְדֵי הַבְּכִי מְתַקֵּן נְהָרוֹת וּמִשָּׁם שׁוֹתִין דֵּי סִפּוּקָם כָּל הַקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא וְאַחַר כָּך כְּשֶׁעוֹשֶׂה נְהָרוֹת מֵחִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁמְּחַדֵּשׁ אַחַר כָּך אֲזַי יָכוֹל לְהַמְשִׁיכָם רַק לִמְקוֹמוֹת שֶׁצָּרִיך, שֶׁלּא יִשְׁתּוּ מִמֶּנּוּ זָרִים. וְעַל כֵּן חִבּוּר הַהֲלָכוֹת וְהַחִדּוּשִׁין נִקְרָא מַסֶּכֶת, זֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים ק''ב) ''וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי'', שֶׁצָּרִיך לִמְסֹך הַמַּשְׁקֶה בִּבְכִי, כִּי צָרִיך לִבְכּוֹת מִקּדֶם כַּנַּ''ל. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קלז, א) : ''עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ'', זֶה בְּחִינַת תַּלְמוּד בַּבְלִי שֶׁנַּעֲשֶׂה אֵצֶל הַיְשִׁיבוֹת שֶׁמֵּהֶם נַעֲשִׂין נְהָרוֹת כַּנַּ''ל גַּם בָּכִינוּ כִּי צָרִיך לִבְכּוֹת מִקּדֶם, בִּבְחִינַת: ''וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי'' כַּנַּ''ל.

בחזון הגאולה מתאר הנביא יואל "ומעין מבית השם יצא" (שם ד). ר' נחמן כדרכו מחפש את הרלוונטיות של פסוק זה עבורנו, כאן ועכשיו, ומנסה לזהות מהו בית השם כיום, כרגע. על כך עונה ר' נחמן: "שהוא השכל, כמו שכתוב: "בחכמה יבנה בית" (משלי כד)." אכן, מאז חורבן הבית העולם הדתי שלנו התפוגג מן המציאות המוחשית, והתרומם אל עולם ההפשטה. כשגילוי ה' היה מוחשי, על ידי נביאי ה' ועל ידי נסים גלויים, התורה הייתה יכולה להיכתב על ידי תיאור המציאות עצמה. המציאות עצמה הייתה תורה, גילוי של הופעת ה' בעולם. אולם משחרב בית המקדש ונפסקה הנבואה, והמציאות עצמה נראית כשוממה מגלוי ה', התכנס העולם הדתי בשכל, בכלי ההפשטה המתבוננים על המציאות ומעמיקים בה. מעתה גילוי ה' לא יהיה בתוך המציאות אלא בעצם העובדה שיש מציאות, ובהבנה שרק יד בורא עליון יכולה הייתה לברוא עולם כל כך מורכב, חכם ויפה.לתובנה זו יגיע המתבונן במציאות על ידי כלי שכלו, כך שהגלוי האלוקי יישאר בעולם המופשט ובתודעתו של האדם המאמין בלבד. כך גם מסתכל המאמין על מאורעות ההיסטוריה ומבין מהם את ה"מהלך האלוקי", אך גם זה יישאר אך בעולם המופשט ובתודעה. המעמיק יותר אף יחקור את ההיסטוריה האישית שלו וגם ממנה יוכל לדלות תובנות, וגם אם יהיו תובנות אלו לעיתים יומימיות ו'מעשיות' –עדיין, מקום המפגש עם האלוקי יישאר בהפשטה. שם ביתו של הקב"ה לאחר שחרב הבית.

הפסוק מכנה את השכל בשם "חכמה", מושג המוכר לנו כאחת מספירות המוחין – חב"ד = חכמה בינה ודעת. "החכמה מאין תימצא" (איוב כח, יב). החכמה באה לציין את אותו איזור עלום במציאות שממנו בוקעת המציאות מ"אין" בכל רגע. החכמה באה להצביע על הפלא הגדול של עצם המציאות. פלא שתמיד יישאר ב"אין", אך נוכחותו ה"איננה" תמיד תהיה מורגשת. אכן, רק כלי השכל וההפשטה יכולים לשלוח את זרועותיהם המופשטות לעולם מופשט זה ולהתמצא בו. כך השכל מסיק את מסקנותיו בהתהלכו בעולם "אין" זה כבתוך שלו, ללא ממשות וללא קרקע.

דווקא היות החכמה נעלמת ושרויה בעולם ה"אין", היא המגוננת על השכינה בימי גלותה. כביכול התבצרה היא בעולם ההפשטה כדי להיות מוגנת מרעות העולם, מן האנשים שבגדו באמונה כשזו התהלכה בינינו בתוך המציאות הגשמית. שמה היא מסביבה קירות מסוג אחר כדי להגן על עצמה. לא עוד פרוכת וקירות ההיכל, אלא קירות ה"אין" של המציאות וההסתרה. מעתה, מי שרוצה להיכנס אל "בית השם" יעשה זאת בשכלו, במעוף חכמתו ויזכה להיכנס לשם רק עם תודעתו, עם ראשו. את לבו ידיו ורגליו ישאיר בחוץ!

אך עדיין אין זה דבר של מה בכך. "ראשית חכמה יראת השם" (תהלים קיא, י). דווקא הריחוק שבחכמה הוא המעורר יראת שמים בלבו של המאמין. ההכרה שה' יתברך, בריחוקו, מתבונן במציאות באשר היא ללא הרף, ומצפה מן האדם לעשות לבדו, ללא נביאים וללא נסים, את רצון ה'. דווקא היותה של האמונה כה מופשטת, מאפשר לה לחדור לעומק לבו של האדם ולאבריו. להניעו מבפנים, במטרה לעשות מעצמו את דבר ה'. אז בידוע שיש לו את המפתחות לבית ה', כפי שמכנה הגמרא את מידת היראה (שבת לא ע"ב). אך עדיין–"בית השם" זה נשאר בעולם ההפשטה בלבד.

אמנם עולם הפשטה זה איננו רק פרי של החורבן. הוא היה שם כל הזמן עוד בעמוד הבית על תילו. ריחוקו של ה' מן העולם מובנה. פלא "ראשית" המגע בין הבורא לבריאה היה שם כל הזמן, גם בהיות הבית. הקירות והפרוכת, גם הם הורו ריחוק לעולה אליהם לרגל, ובכל זאת, באין בית ריחוק זה בולט יותר ונעדר את צד הקירבה שהיה לצידו בהיות הבית על תילו.

וכך מתאר הנביא יואל את הבית בימי הגאולה:"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח). תיאור "עסיסי" זה מגלה לנו עד כמה הגאולה תצא מחביונה בין קירות הבית ו"תשקה" את המציאות כולה. באותו אופן עצמו, מורה לנו ר' נחמן דרך לגאולה פרטית כאן ועכשיו. חידוש התורה יהיה אותו מקום בו ה"חכמה" המופשטת בה התכנסה התודעה הדתית שלנו, תצא מחביונה ורק אז היא תיקרא תורה. כפי שמדגיש ר' נחמן שהתורה לא נשארת ב"בית השם", אלא יוצאת כמעיין ממנו. התורה איננה החכמה לבדה, אלא יציאתה של חכמה זו אל הגילוי, להשקות ולהפרות את המציאות השוממת. "ראשית החכמה" הוא ב"אין", אך המשכה יהיה ש"אין" זה יהפוך ל"מעין". גם המעין נובע ממקורות נעלמים בתוך בטן האדמה ודווקא בשל כך מימיו זכים וצלולים. כך גם ה"אין" והריחוק של החכמה מולידים יראת שמים המזככת את התורה היוצאת ממנה, ומוציאה אותה אל הגילוי. כך האל"ף הנעלמת הופכת לאות עי"ן הדומה לה מאוד אך מוסיפה לה דגש מיוחד ומוציאה אותה אל הגילוי הנראה לעין.

חידושי התורה יהיו, אם כן, כל אותם מסקנות המתגבשות לידי מעשה ויורדות אל המציאות, להשקות אותה מן התובנות המופשטות שמקורן ביראת שמים של האדם. בתחילה טיפות זעירות של מסקנות מצומצמות ופעוטות ערך, שלכאורה לא יביאו את האדם עד לכדי שינוי באורחות חייו. אך אט אט, אם יתמיד האדם וירגיש את הרוויה שטיפות אלה מעניקות לחייו, וכיצד הן מפריחות את השממה של המציאות נטולת האלוקים, זרם המים יגבר ויהפוך לנהרות הולכים וגואים המפריכים את השממה ומגלים את ה' יותר ויותר במציאות הממשית, וזו תהיה גאולת והפרטית של האדם. לזה יקרא ר' נחמן חידוש תורה אמיתי. או במילותיו של ר' נחמן "חידושים דאורייתא שיש בהם ממש". דהיינו, שיורדים אל הממשות של המציאות ומפריחים בה את השממה.

אך עם המימוש של התורה מגיעה גם הסכנה. אם יצאה השכינה ממרומי ההפשטה המוגנת, אם יצאה מקירות ביתה אל החוץ, הרי שבקלות יכולה היא שוב להיפגע. כך, כשם שבזמן הבית היו נביאי שקר ואנשים אשר פסחו על שני הסעיפים ועבדו את האלילים לצד עבודת ה', גם כאן, בעולם הגאולה הפרטית, יכול אדם בשם ה' ובשם יראת השמים שלו, להוליך את עצמו שולל, אפילו מבלי לדעת. לומר תורה בשמו של הקב"ה, ובעצם מניעות אותו התחרות, התאווה, הקנאה והכבוד. האם אפשר לסמוך על האדם מבלי נביאים? האם אפשר "להפריט" את התורה בשם הגאולה הפרטית של האדם? הלא אין מי שלא ירצה להתהדר בשם ה', כשזה "עומד בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול"!

הקליפות והסיטרא אחרא מרגישים את שממון המציאות יותר מכל, שהרי הם עצמם תוצאה של שממון זה. התאווה, הקנאה והכבוד, צרות העין, הבטלה והשעמום, כל אלו ואחרים, באים לו לאדם על בסיס ריקנות פנימית עמוקה. ריקנות שמקורה ב"אין" של המציאות, הסותמת את המציאות במעטה של אין-פשר, ללא כיוון או תכלית. ללא יכולת להוציא מ"אין" זה "מעין" מים. משעה שכבר מישהו מוציא מים שכאלה, ישתמשו בהם הקליפות והסיטרא אחרא לצורך עצמם. הם יתבלו את התאוה, הקנאה והכבוד, צרות העין וכו' בדבר ה', אך בעצם יישארו בעינם. ה'עיסוק בעצמי', המאפיין אותם יותר מכל, לא יאפשר להם להביט החוצה ביראת שמים ולזהות את דבר ה' האמיתי, וודאי שלא להסיק ממנו מסקנות. אפילו על עצמם אין הם מסוגלים להביט בריחוק על מנת לבדוק, לבקר ולתקן את מעשיהם. פועלים הם באופן חייתי וייצרי על מנת להפעיל את האדם ללא מבט מבחוץ, ללא ביקורת, לא של אדם אחר ואף לא של הקב"ה בעצמו. את צימאונם ירוו היצרים במימוש תאוותם שוב ושוב, בחזרה על אותם דפוסים נטולי התבוננות עצמית בהם למדו לשרוד בעולם הנראה בעיניהם כנטול השגחה וללא בית.

כל מה שבא ר' נחמן לעולם הוא כדי להילחם את אותם מלחמות אפילות עם הקליפות והסיטרא אחרא. על פי רוב הצד של הקדושה מלמד אותנו לדחות אותם – להתאפק, להשתדל. אך דא עקא, ככל שדוחים את הקליפות והסיטרא אחרא, הם מתעצמים יותר ויותר. צימאונם מחריף, והשימוש בדפוסי ההישרדות המוכר להם, גובר אף הוא. ר' נחמן רוצה להרוות את צמאונם כדי להשקיט את השפעתם על האדם על מנת שיוכל לחדש תורה, על מנת שיוכל להתבונן בנקיות בחייו ולעשות בהם שינוי של "ממש". ר' נחמן לא עוסק כרגע בתיקון חיובי, אלא בנטרול השפעתו של הסטרא אחרא. אך איך עושים זאת?

ר' נחמן, רופא הנפשות המכיר את נבכי הנפש, מלמד אותנו – על ידי הבכי! הבכי גם הוא מזרים נהרות. גם הוא נובע מן ה"אין" של המציאות, אך הוא מבכה עליו. "אין" כסף, "אין" הצלחה, "אין" חברים, "אין" סיפוק, ועוד ועוד. כל אלו שהביאו את האדם לנהוג ביצריות, בגלל חוסר האונים שלו מולם. אך אם האדם יביא לידי ביטוי אין אונים זה על ידי בכי, הוא יפסיק לברוח ממנו באופן לא מודע באמצעות אותן קליפות וסטרא אחרא. בכי טוב מרגיע את הנפש מסערתה, גם אם לא נמצא פתרון למצוקתה. הבכי נוגע במקום שהאדם בורח ממנו יותר מכל – בחוסר האונים האנושי. עתה, משבא לידי גילוי, אין הוא צריך עוד לכסות אותו בקליפות ולטשטש את קיומו. ביטויו של ה"אין אונים" מגלה את ה"אין" (אונים) שבתשתית המציאות והופך אותה למעין המשקיט את צימאונן של הקליפות.

ר' נחמן מביא לנו פתרון, אך הוא יודע שאין פתרון זה פשוט כלל וכלל. בכי הנובע מעומק חוסר האונים של הנפש, איננו ניתן לזיוף או לחיקוי. כל מניפולציה למען בכי זה היא סוג של שליטה ה"פוגמת" בחוסר האונים ולא מולידה את הבכי. נראה שר' נחמן מבקש מאתנו לרדת לתוך עומק נבכי נפשנו, לאותו "מעין" נסתר, ולגעת באומץ במקום הכי לא נשלט בחיינו על מנת לחלץ מאתנו בכי מטלטל הנובע מתהומות האין של המציאות. בכי המצטער על החסר ועל ה"איננו". צער זה מנקה מעל ה"אין" את כל הקליפות שעל ידן נסינו לסתום את החור שהוא פוער בחיינו, שבאמצעותן נסינו לטשטש את מציאותו. משעה שיש מקום לאין יוכל האדם, אם יזכה, גם למעין מים חיים שיצאו ממנו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)