תורת החלופות – השוואה לשיטת הספורנו (י)

  • הרב אוריאל עיטם

בשני השיעורים הקרובים נחדד את תורת החלופות של מניטו על ידי השוואה לפרשנים אחרים לפניו. בשיעור זה נעסוק במקורות מפירוש רבי עובדיה ספורנו, ובשיעור הבא במקורות מהשל"ה.

 

הידרדרות העולם בתחילת ספר בראשית

המקור שנפתח בו לקוח מהקדמתו של הספורנו לפירושו לתורה. זהו השער שדרכו מכניס אותנו הספורנו לדרך פרשנותו.

"וסיפר ראשונה כי הוא ית' ברא האדם בצלמו כדמותו למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם, ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פעל זולתו כראוי לו ית' המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו, שגרשו האל ית' משם לעבוד את האדמה ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פתו"   (הקדמת הספורנו לפירוש המקרא).

מטרת הבריאה לפי הספורנו היא שהאדם ידמה לבוראו בשלמות. הקב"ה הפקיד את המשימה הזאת בידיו של האדם, שיממש אותה על ידי הבחירה החופשית. בתחילה הקב"ה הניח את האדם בגן עדן, והספורנו מדגיש את מצבו של האדם אז – כל מחסורו ניתן לו והוא מתפרנס שלא בצער. מדוע חשוב לספורנו לציין עובדה זו? ראשית, המצב ההתחלתי של האדם מחדד את הבנת עונשו לאחר החטא – כדי להבין שהוא התקלקל ונגזר עליו לטרוח בעבודת האדמה, צריך להקדים ולומר שבהתחלה לא היה צורך בטרחה. אבל נראה שלאזכור המצב ההתחלתי יש גם משמעות מצד עצמו.

שינוי המצב שמתאר הספורנו מופיע, בניסוח דומה, כבר במשנה:

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער; והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי"   (קידושין ד', י"ד).

רבי שמעון בן אלעזר מתנסח בגוף ראשון, כאילו מדובר באירוע שחווה בעצמו, אך מסתבר – לפחות לפי הבנת הספורנו – כי הוא מדבר על כל המין האנושי. הספורנו שוזר במכוון את אמרתו של רבי שמעון בן אלעזר בדבריו. בדומה לרבי שמעון בן אלעזר, הוא מבהיר שהעולם שבו אנו חיים אינו לכתחילה. המצב המעוות, שבו אדם ממצה את כל משאבי חייו רק כדי לחיות, אינו המתכונת שבה נברא העולם. בתבנית המקורית של העולם, הוא לא היה צריך להתאמץ כל כך הרבה בשביל עצם החיים – אלא שמצבו השתנה בגלל חטאו. מה מוסיפים דברים אלו על הקריאה הפשוטה של הפסוקים? בקריאה פשוטה אפשר לראות מערכת רגילה של גמול, האדם חטא ובא על עונשו, אבל הספורנו מדגיש כי תוצאת החטא הייתה שינוי סדרי עולם. מהחטא ואילך, העולם הוא עולם של טרחה.

"וסיפר שנית כי בכל זאת לא אבה ה' השחיתו והיו פירות הארץ נאותים ומספיקים למזונו ולהחיותו קרוב לאלף שנים עד כי רבה רעת דורותיו ונגמר דינם להשחיתם את הארץ ובכן נשחת מן היסודות והמורכבים מהם מהצמחים ומבעלי חיים. ולא הספיק עוד מזון הפירות לחיי האדם כבראשונ'"   (הקדמת הספורנו לפירוש המקרא).

גם לאחר מהפכה זו בתבנית העולם, עדיין השפע הא-לוהי נשאר בו. השפע אמנם אינו מצוי מאליו, והוא דורש עבודה של האדם, אך כשלבסוף נהנים ממנו – זוכים לחיים ארוכים. לא חיי נצח כפי שהיה לפני החטא, אך עדיין תקופת חיים ארוכה של קרוב לאלף שנה. כל זאת הודות לחסד הא-לוהי. מצב זה השתנה אחרי המבול: לאחר חטא אדם הראשון הוא היה יכול להישאר בעולם של חיים ארוכים, אבל הוסיף לבחור בדרך השלילית ונפל עוד יותר. התוצאה לא הייתה רק מבול, אלא ירידה ברמת השפע הא-לוהי ומתוך כך בתוחלת החיים.

"וסיפר שלישית כי עם כל זאת חמל על שאריתם והתיר להם בשר כל בעל חי זולתם והארץ נתן לבני אדם בתת אימתם על כל חית הארץ. ועם זה היו ימי חייהם מגיעים לארבע מאות שנה ויותר מהמה עד אשר נוסדו יחד לקרוא כלם בשם איזה אל נכר נבחר אז אצלם ולתת צלמו במגדל אליו כולם ידרושו ולא יזכר שם האל ית' עוד ביניהם. ובכן הפיצם ולא חצו ימיהם כי תיכף התמעטו חיי האדם וחיו כמו מאתים שנה ומאז היו הלוך וחסור"   (שם).

גם לאחר השלב השני, מדור המבול ואילך, החסד הא-לוהי השאיר את האדם בחיים. כמו במקרים הקודמים, הספורנו מציין כי הייתה אפשרות של השמדת האנושות, אלא שבחמלת ה' היא ממשיכה להתקיים. כנגד הירידה באיכות המזון, הותר לאדם בשר כדי לחזק את גופו. ושוב בני האדם הוסיפו לחטוא, בנו את מגדל בבל, ובעקבותיו תוחלת החיים ירדה עוד יותר.

אנו רואים כי בדומה למניטו, הספורנו מייחס משמעות רבה לבחירת האדם, לא רק בהקשר של הגמול האישי אלא גם בהיבט ההיסטורי הרחב. גם הוא קורא את התורה כשרשרת של הכרעות אנושיות. בכל צומת בהיסטוריה האנושית, בחירתו של האדם ברע משנה סדרי עולם. לו היה בוחר בטוב, היה מידרדר פחות וייתכן שאף היה מצליח לעלות בחזרה.

 

מעבר מבחירה מוחלטת לברית

אחרי שלוש נפילות – של אדם הראשון, דור המבול ודור הפלגה, כלומר אחרי שלוש הזדמנויות שלא נוצלו, השתנתה התוכנית:

"ובכן סיפר כי בסור תקות תשובת המין האנושי בכללו כאשר כונן להשחית כל תקון א-להי פעמים שלש, הפליא ה' חסיד לו מכל המין ובחר באברהם וזרעו להשיג בם התכלית המכוון אצלו מני שום אדם עלי ארץ כאשר התבאר. והחוט המשולש באברהם נינו ונכדו, אשר מלא כבודו את כל הארץ בקראם בשמו, מצא חן בעיניו לכרות להם ברית להיות להם לא-להים ולזרעם אחריהם לחיי עולם, ולתת מקום לזרעם כאשר יהיו לגוי מספיק לקבוץ מדיני ובו יהיו לאחדים בידו לעבדו שכם אחד.

"ומרב שלמות שלשה אלה היו פעולותיהם המסופרות בתורה מספיקות להורות לדורות עקרי הקורות, עם איזה עזר למציאותם כענין תנועת המטה במופתי מצרים, וכענין ירה ויור בענין אלישע"   (שם).

לשון הספורנו לקוחה מספר איוב, "כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר" (איוב ל"ג, כ"ט). אחרי שלוש פעמים נוצרת מעין חזקה. הקב"ה אינו פועל שוב באותו כיוון שלא הצליח, אלא משנה את הכיוון – ועכשיו מתרחש דבר שלכאורה מנוגד ליסוד הבחירה: כריתת ברית. הקב"ה כורת ברית עם האבות, ובזאת נוצר מצב בלתי תלוי בבחירה. הבחירה בעם ישראל אינה מותנית במעשיו, והיא תישאר גם אם יחטאו, כפי שמתבטא למשל בפרשת בחוקותי – גם לאחר שבני ישראל יחטאו, ייענשו ויגלו, בכל זאת ברית ה' עם האבות לא תופר.

עם זאת, התמונה עדיין לא השתנתה לחלוטין. יש עדיין מרחב בחירה, אלא שעתה הוא מצומצם ועוד על תשתית בלתי הפיכה. בסופו של דבר, הספורנו ממשיך עם יסוד הבחירה, גם בעולם שאחרי הברית. בדרך זו הוא הולך בפירוש הספרים שמתארים את מסע בני ישראל במדבר. בתוך מרחב הבחירה המוגבל יש עדיין עליות וירידות, שכולן בעקבות הבחירה החופשית. וגם במרחב זה ממשיך הספורנו ומרבה להזכיר את חסדי ה'. דוגמה לזה היא חטא העגל: גם בחטא העגל עם ישראל מקלקל והקב"ה בחסדו מתקן, ואף שוכן בתוך בני ישראל.

מה הציר המרכזי של העלילה לפי הספורנו? האדם חוטא, והחסד הא-לוהי מאזן אותו ומציל את המצב. האבות הם יוצאי הדופן בעלילה, מעשיהם מתוקנים והם זוכים לברית עם הקב"ה. בזה שונה הספורנו ממניטו: אצל מניטו הציר המרכזי הוא פעולת האדם. הקב"ה נתן לאדם מרחב של בחירה, ודרכו העולם מתנהל ואפילו מתקדם. אמנם לא בכל רגע הוא מתקדם, אבל הוא גם לא זקוק כל הזמן לקביים. העולם אינו עומד רק על חסדי ה', אלא בעיקר על הבחירה.