דילוג לתוכן העיקרי

תלמידי חכמים שבבבל שונאים זה את זה: מעלה או גנות?

המהר"ל בפרק יג יוצר הבחנה שבין ת"ח שבא"י לת"ח שבבבל. המהר"ל מבסס את דבריו על הבחנה המופיעה כבר בגמרא במקומות מסויימים. הגמרא בפסחים קיג ע"ב עוסקת במינים מסויימים שיש שנאה ביניהם ומונה את ת"ח שבבל כאחד ממינים אלו:

תנו רבנן: שלשה שונאין זה את זה, אלו הן: הכלבים, והתרנגולין, והחברין. ויש אומרים: אף הזונות. ויש אומרים: אף תלמידי חכמים שבבבל.

המהר"ל מבאר מהי סיבת השנאה הקיימת בכל אחד מן המינים ומתוך דברים אלו הוא פונה לבאר מהו ענינה של השינאה בין ת"ח שבבל ומדוע אין היא קיימת בין ת"ח שבא"י.

תחילה, הוא מבאר שכלבים נתפסים כבע"ח פחותים כפי שמשתמש דוד (שמוא"א כד, יד) בביטוי "כלב מת" כהשוואה ליצור בזוי ומושפל. לאור זאת, מבאר המהר"ל שלעוצם פחיתותם הרי שהם רחוקים מסדרי העולם הרגילים ומשום כך אין דבר שמאחד אותם אלא כל כלב חי כשלעצמו ואינו מתכלל בקבוצה רחבה יותר.

לאחר מכן, המהר"ל עובר להתייחס לתרנגולים אשר קרויים גבר או איש. המיוחד בכך, הוא שאיש הוא מיוחד בחשיבותו ובמעלתו ולכן אינו מתכלל בקבוצה אלא מבליט את אישיותו ועצמיותו. הוא חפץ להתגבר על האחר ולהבליט את שונותו.

אשר לחברים מבאר המהר"ל שסיבת השנאה ששרויה ביניהם היא אחרת. אין זה בגלל העדר גורם מאחד ולא בגלל רצון להתבלט אלא מפני רשעותם המעבירה אותם מן העולם ואיננה מאפשרת להם כלל ליצור בסיס חברתי משותף.

דעה מעניינת מזכירה את הזונות כשונאות זו את זו ומבאר המהר"ל שזה מפני שאין להם צורה קבועה אלא הן חומר הניתן להתעצב על ידי צורות רבות ומשום כך אין להם מקום משלהם ומחפשות להשתלט על מקום של אחרים.

לבסוף מגיע המהר"ל לבאר מדוע ת"ח שונאין זה את זה, וזאת משום שת"ח מוגדר כגבר הרוצה להתגבר על אחרים עד שיהיה אחד מעל כולם לכן הוא עומד איתן בדעתו. מתוך כך הוא מסביר מדוע התלמוד הבבלי אינו נוח מיושב ומסודר אלא מלא קושיות ותירוצים. אך המהר"ל כותב שאין זה פחיתות לתלמוד הבבלי אלא מעלה כיון שעל ידי כך נוצר הפלפול השכלי. מתוך היציאה מן הסדר מתבררות כל הנקודות האפשריות עד ליישוב מחודש ומלא. זאת, בשונה מתלמוד ארץ ישראל שהם אוהבים זה לזה והכל נלמד בנחת לפי אמיתת ההלכה ללא העלאת שאלות על נקודות קיצון ותירוצים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)