תלמודו (ו') – יום אשר עמדת - המשך

  • הרב ברוך גיגי

א. קריאה בתורה – שמיעת תורה

בשיעור הקודם הזכרנו שיש שני מוקדים שמנציחים את מעמד הר סיני לדורותיו. המוקד הראשון, בו דנו בשיעור שעבר, היה מעמד ההקהל. בשיעור הנוכחי נדון במוקד השני, קריאת התורה בציבור.

כך כותב הרמב"ם:

"משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים. ואלו הן הימים שקורין בהם בתורה בציבור, בשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ובתעניות ובחנוכה ובפורים ובשני וחמישי שבכל שבוע ושבוע" (רמב"ם תפילה י"ב, א'-ב')

הרמב"ם מדגיש, שעיקר תקנת קריאת התורה בציבור נועדה בשביל שהציבור ישמע תורה בתדירות, כפי שמדגיש שתקנו את קריאת התורה כדי שלא יעברו שלושה ימים בלא שמיעת תורה. נראה, שהלשון של "שמיעה" לגבי התורה, מובאת כאן בלשונו של הרמב"ם בכוונה.

 

ב. העמידה בזמן קריאת התורה

הגמרא בראש פרק הקורא את המגילה (מגילה כא.) קובעת, על יסוד הפסוק "ואתה פה עמוד עמדי", שתי הלכות. ראשית, יש לעמוד בשעת קריאת התורה. בנוסף, גם בשעת תלמוד תורה יש לעמוד.

הצורך בעמידה מבקש לדמות ולהמשיך את המציאות בהר סיני, שם כל ישראל עמדו לקבל תורה. אנו משחזרים גם את ארבעים היום וארבעים הלילה שעשה משה בהר ללמוד תורה מפי הגבורה בעמידה, וכביכול גם הקדוש ברוך הוא בעמידה, כמבואר בסוגיה שם.

בסוגיה שם גם מתבאר, שלאחר שירדה חולשה לעולם החלו ללמוד תורה בישיבה. אולם, סיוג זה נאמר רק כלפי לימוד התורה ולא כלפי קריאת התורה, שנשארה עד ימינו בעמידה.

למרות שהשולחן ערוך (או"ח קמ"ו, ד') פסק שרק הקורא עומד ואילו הציבור יכולים לשבת, הרמ"א מביא את שיטת המהר"ם מרוטנבורג שגם הציבור יעמוד:

"ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם" (רמ"א אורח חיים קמ"ו, ד')

מדוע יש חובה לעמוד בזמן הקריאה? נימוק אפשרי הוא מפני כבוד התורה. ואכן, בדין זה כבר הסתפק הירושלמי (מגילה ד', א'), האם העמידה היא מפני כבוד התורה או כבוד הציבור.

אולם, בהמשך קישר הירושלמי את דין העמידה בקריאת התורה לנתינתה מסיני:

"כשם שניתנה באימה וביראה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה וביראה"  (ירושלמי מגילה ד', א')

גם לאחר הכרעה זו, עדיין יש להסתפק בכוונת הגמרא. ניתן להבין שצריך לנהוג כבוד בתורה כבשעת נתינתה. לחילופין, ייתכן שכוונתו להשוות שעת קריאתה לשעת נתינתה. כפי שנתינת התורה הייתה באימה ויראה, כך גם בשעת קריאתה.

בזוהר פרשת ויקהל נתבארו הדברים באר היטב:

"כד סליק ספר תורה לתמן כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא ויהון צייתין וירכון אודנייהו, ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא וכל שכן במלה אחרא אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא והא אוקמוה, דכתיב (נחמיה ח') וכפתחו עמדו כל העם (שם) ואזני כל העם אל ספר התורה... ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי וכלא צייתין ושתקין בגין דישמעון מלין מפומיה כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני, ומאן דקרי באורייתא להוי חד קאים עליה ושתיק דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי לא תרין דבורין, לשון קדש חד וחד הוא ולא תרין דבורין ואי תרין משתכחין בספר תורה גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעותא דיקר' דאוריי' אשתכח בס"ת ובעי חד קלא, מתרגם חד, ורזא דא קליפה ומוחא (רזא דעלמא דא ורזא דעלמא דאתי) כלא שתקין וחד קארי דכתיב (שמות כ) וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר איהו לעילא וכל עמא לתתא דכתיב (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר, וכתיב (שם) ומשה עלה אל הא-להים, וההוא דקארי באורייתא ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין וכי איהו שליחא דמאריה בסדורא דהני מלין למשמע לכל עמא דהא איהו קאים כדוגמא עלאה, בגין כך מאן דסליק למקרי באורייתא יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה ואי לאו לא יקרי באורייתא מנלן מההוא דבור, עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא מה כתיב (איוב כח) אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ולבתר ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו' " (זוהר פרשת ויקהל)[1]

על פי הזוהר, מעמד קריאת התורה בציבור משחזר את מעמד קבלת התורה מפי ה' בהר סיני. מדברים אלו הוא גוזר הקפדה יתירה בקריאת התורה ובהכנתה.

אפשר לומר, שזוהי גם שיטתו של המהר"ם מרוטנבורג לפיה גם הציבור צריכים לעמוד בשעת קריאת התורה. קריאת התורה היא כנתינתה מסיני, שם עמדו על העם בתחתית ההר לשמוע את דבר ה' באימה ברתת ובזיע.

 

ג. מעמד הר סיני, הקהל וקריאת התורה

לעניות דעתי, גם שיטת הרמב"ם, לפיה עיקר עניינה של קריאת התורה בציבור היא בהשמעת התורה, הולמים את מעמד הר סיני. כפי שאמר ה' למשה:

"יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת  בניהם ילמדון"  (דברים ד', י')

מעמד הר סיני נועד להשמיע את דברי ה' לעם. ממילא, גם מצוות קריאת התורה בציבור היא שיחזור ההשמעה הזו.

הדברים דומים למעמד הקהל, אלא שלא מדובר בהשמעה טקסית אחת לשבע שנים, אלא בהשמעה מתמדת.  שלא יעברו שלושה ימים בלא שמיעת תורה.

 

מהסוגיה במגילה (שם) נראה שישנה השוואה, לפחות מעיקר הדין, בין קריאת התורה בציבור לבין לימוד התורה הרגיל של האדם. כשם שקריאת התורה בציבור מייצגת את מעמד השמעת התורה לעם בהר סיני, כך לימוד התורה הרגיל שאדם לומד, מייצג את לימודו של משה לפני ה' בהר.

מפני החולשה שירדה לעולם אנו לומדים לעיתים בישיבה ולעיתים שלא בישיבה, אך ברור שגם לאחר שהותר ללמוד בישיבה, עדיין הלימוד צריך להיות באימה ברתת ובזיע[2]. ההבנה של הלומד שהוא ניצב בפני דבר ה', המשתלשל ממשה רבינו בהר בהעתקת השמועה עד אליו, צריכה ללוות אותו ולעצב את חווייתו בכל זמן שעוסק בתורה.

הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הרחיב בהסברת רעיון זה:

'קריאת התורה בציבור באה לא רק לשם לימוד, כי אם גם לשם סידור פגישה עם האלוקים, כמו שאירע לאבותינו בסיני. כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש, החייאת העמידה הפלאית בתחתית ההר הבוער באש. יש בקריאת התורה משום "ביום" מתן תורה ומשום חידוש החוויה הנוראה והנשגבה. חוזרת היא חוויית הגילוי ונשנית בכל פעם שמוציאים ספר תורה. כשעולים לתורה פותחים בדברי קדושה [ברכו את ה' המבורך]. מדוע לא יתחילו בברכה עצמה? יש בקריאת התורה משום גילוי שכינה, ובכל מקום ובכל זמן כשהאדם מרגיש נוכחותו של הקב"ה, חייב הוא לקדש את שמו של הקב"ה ולתת לו שבח והודאה; "אז ירננו כל עצי יער. לפני ה' כי בא כי בא לשפוט הארץ". חומרת המהר"ם מרוטנבורג לעמוד בקריאת התורה מיוסדת על אותו העיקרון. אם קריאת התורה היתה מהווה רק פעולה לימודית לא היינו זקוקים לעמידה. מימות רבן גמליאל הזקן אנו לומדים תורה בישיבה. העמידה היא תוצאת חוויית הגילוי"  (ובקשתם משם, איש ההלכה עמוד 226)

 

נראה לי, שההקהל והקריאה בתורה אינם שני דברים שונים המשחזרים את מעמד הר סיני. למעשה, מדובר בשני סוגי מעמד הקהל, שעיקרו בהשמעת התורה לעם. האחד מתבצע פעם בשבע שנים, בצורה חגיגית וטקסית על ידי התכנסות כללית של ישראל. השני מתבצע כמעט כל יום, כחלק מסדר היום השוטף, ומיועד לכל קהילה במקומה, לעם שבשדות – שלא יעברו עליהם שלושה ימים בלא תורה.

 

ד. מחזור הקריאה בארץ ישראל – מעין הקהל

על הקשר בין מעמד הקהל הטקסי לבין "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי" של קריאת התורה בציבור בכל שעה ובכל מקום, ניתן ללמוד ממחזורי הקריאה של קריאת התורה בציבור.

שני מנהגים עיקריים היו נפוצים בישראל בקריאה זו, המנהג הבבלי והמנהג הארץ-ישראלי.

המנהג הבבלי, שהתקבל כיום בקהילות ישראל, הוא להשלים את קריאת התורה כולה פעם בשנה בקריאת "וזאת הברכה" בשמחת התורה (הוא יום שמיני עצרת בארץ ישראל, ויום טוב שני של שמיני עצרת בחוץ לארץ). את המחזור החדש מתחילים, בפרשת בראשית, בשבת שמיד לאחר החג.

 

מנהג ארץ ישראל הקדום, לעומת זאת, היה להשלים את קריאת התורה כולה בשלוש שנים. כך עולה מהגמרא במגילה:

"בני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין[3]"   (מגילה כט:)

בקריאת התורה בארץ ישראל היו קוראים סדרים, ולא פרשות שלמות, וכל שבת קראו סדר אחד.

קיימים חילוקי דעות משמעותיים בדבר מנהג ארץ ישראל. כך, בעוד שגמרא במגילה מדובר על מחזור של שלוש שנים, בספר "החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל" נאמר:

"אנשי מזרח (בבל) עושין שמחת תורה בכל שנה, ובני ארץ ישראל - לשלוש שנים ומחצה"  (ספר החילוקים סימן מ"ח)

בצורה מורחבת מופיע הדבר בדברי הים של שלמה:

"אנשי מזרח עושין שמחת תורה בכל שנה ושנה בחג הסוכות. ובכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, קורין בפרשה אחת. ובני ארץ ישראל אין עושין שמחת תורה אלא לשלוש שנים ומחצה, וביום שישלימו הפרשה שקורין בפלך זה אין קורין בזה"   (ים של שלמה סוף בבא קמא)

גם כאן מדובר על מחזור של שלוש שנים ומחצה. בנוסף, נראה שהיו מנהגים שונים ולא אחידים בין המחוזות השונים בארץ ישראל.

לפני מספר שנים הציע הפרופסור שלמה נאה (תרביץ ס"ז, תשנח), שסדרי קריאת התורה בארץ ישראל היו קבועים. לפי דעתו, העיקרון הקובע הוא שסיימו את קריאת התורה פעמיים בשבע שנים.

אם נאמץ את גישתו היסודית, שנראית לנו סבירה ביותר[4], נוכל להסביר על פי זה שמועד סיום הקריאה בפעם הראשונה במחזור לא היה קבוע, והיו בכך חילוקים שונים. זאת, מפני שהעניין המכריע הוא הפעם השנייה במחזור, שהייתה מכוונת כנראה למועד שנת השמיטה בחג הסוכות, כזכר למצוות הקהל. זוהי הסיבה לקיומן של חלוקות שונות של סדרים, המאפשרת גמישות שתוכל להתכוונן ולהתאים לסיום התורה במחזור השני - בשנת השמיטה בחג הסוכות, בזמן מצוות הקהל.

 

תקנת קריאת התורה בשבתות היא תקנת משה, כמובא בירושלמי במגילה:

'משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות"  (ירושלמי מגילה ד', א')

ומשם ברמב"ם בהלכות תפילה:

'משה רבנו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת"   (רמב"ם תפילה י"ב, א')

על פי מנהג ארץ ישראל, תקנה זו ביסודה מבקשת להקיף את התורה פעמיים בשבע שנים, כדי להתכנס לקראת מעמד הקהל. מעמד הקהל הוא המעמד הטקסי, המהווה מעין שיחזור של מעמד הר סיני.

 

כך מובא במדרש הגדול:

"מכאן אמרו: יום הקהל כיום שניתנה בו תורה'. במדרש שם מקבילים את שני הפסוקים שנאמרו במעמד הר סיני – הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד',י'), ובמעמד הקהל -  הקהל את העם.. למען ישמעו ולמען ילמדו..."  (מדרש הגדול פרשת וילך)

בקריאת התורה בשבת אנו מבקשים לעסוק בתכני התורה ובשינונה אצל העם. מעמד הקהל, לעומת זאת, משמש כטקס שעיקרו ברושם הגדול שהוא יוצר, רושם המבסס את היראה הגדולה במפגש עם דבר ה'.

לדברינו, יש בקריאת התורה עצמה שני מוקדים. ראשית, לימוד תורה והשלמתה במחזוריות קבועה. כדברי הגמרא בברכות (ח.), "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור". במקביל, ישנה חובת השמעת התורה לעם באוירה חצי-טקסית הכוללת עליה לתורה עם קריאה באזני העם. פעולה זו מסמלת את מסירת התורה מ-ה' לישראל, כמובא למעלה מדברי הזוהר.

התקופה של שבע שנים, בה לומדים וקוראים את התורה פעמיים, משמשת בעצם כמחזור חיים אחד. בתום שבע השנים, מתחילים מבראשית וכביכול מקבלים תורה מחדש במעמד ה"הקהל".

 

ה. מערכת גשמית ומערכת רוחנית

מערכת זו ומעמד זה מקבילים לחידוש הברית עם ה', בהקשר של מצוות התלויות בארץ. שש שנים האדם זורע את שדהו, ומפריש את תרומותיה ומעשרותיה של הארץ בשני המחזורים של ההפרשה[5]. בסיום מחזורים אלו ישנה מצוות וידוי מעשרות, המביאה אותנו אל השנה השביעית, שנה בה שבתון יהיה לארץ. כביכול, בשנה השביעית שבה הארץ ל-ה'.

במוצאי שביעית, במועד חג הסוכות, כורתים אנו ברית מחודשת על הארץ במעמד ההקהל. בעקבות ברית זו שב ה' ומעניק לנו את ארצו למחזור נוסף של "שש שנים תזרע", ובשנה השביעית שבתון.

הקשר בין המחזור החקלאי, הארצי והגשמי לבין מחזורי קריאת התורה ולימודה הוא בסיסי ביותר. במקומות רבים אנו משווים בין מזונותיו הגשמיים לבין מזונותיו הרוחניים של האדם. כך, בגמרא בברכות (כ.), ובירושלמי ברכות (ז', א') נערכות השוואות ברורות בין ברכת התורה וברכת המזון. בין שתי הברכות ישנה זיקה עמוקה, כמבואר בסוגיות הללו. לדעת רבים, ברכות התורה והמזון הן הברכות היחידות שאנו מצווים עליהן מן התורה.

פירוש הדברים הוא, שעיקר חיי האדם נטועים בחיי הגוף והנפש. הגוף ניזון מן הטוב ש-ה' מרעיף בעיניו הטובות הנטויות על ארץ ישראל תמיד, והנפש ניזונה מהשפע היורד אלינו בתורתו. שניהם יחד: התורה ותבואת הארץ, נותנים חיים לעם היושב בארץ ה' ועוסק בתורתו. "ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום" (דברים ד', ד').

חיבור זה שבין הגוף והנפש, בין תורה לארץ ישראל, מתוך זיקה עמוקה לשמיטת הארץ ולתורה שניתנה לבני האדם, מחבר את החיים הארציים לחיי הרוח.

חיבור זה ממומש במצוות הקהל, בה נצטווינו במוצאי שנת השבע. אז, אנו זוכים לחידוש הברית והזיקה שלנו עם הקדוש ברוך הוא, לקבלת תורה והארץ שוב, לקראת מחזור חדש של חיים.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

                                 

 

 

 

 

 

[1] תרגום: "בשעה שהספר תורה עולה לתיבה, אזי צריכים כל העם לסדר עצמם למטה באימה בפחד ברתת ובזיע, ולכוון ליבם כאילו עכשיו עומדים על הר סיני לקבל התורה, ויהיו מצייתים, וירכינו אוזניהם, ואין רשות לעם לפתוח פיהם ולדבר אפילו בדברי תורה וכל שכן בדברים אחרים אלא כולם באימה כמי שאין להם פה וכפי שהעמידוה על יסוד הפסוק הכתוב בנחמיה - וכפתחו עמדו כל העם (שם) ואזני כל העם אל ספר התורה. ואסור לקרוא בספר התורה אלא אחד לבדו, וכולם מקשיבים ושותקים, את הדברים כדי שישמעו את הדברים מפיו כאילו קיבלו אותה בשעה ההיא מהר סיני, ומי שקורא בתורה צריך שיהיה אחד עומד לצידו ושותק, שלא יישמע אלא דיבור אחד לבדו, ולא שני דיבורים, לשון קודש אחד, ואחד הוא ולא שני דיבורים, ואם שניים נמצאים בספר תורה, גורע הדבר בסוד האמונה, ונמצאת גריעות בכבוד התורה, וצריך קול אחד ומתרגם אחד... הכול שותקים ואחד קורא ככתוב וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמור, הוא [משה] למעלה וכל העם למטה ככתוב ויתייצבו בתחתית ההר, וכתוב ומשה עלה אל הא-להים, ומי שקורא בתורה ישים ליבו ורצונו לדברים האלה, וידע שהוא השליח של הקב"ה בסידור הדברים האלה להשמיעם לכל העם שהרי הוא עומד כדוגמת העליון [כמו ה'], ולפיכך מי שעולה לקרוא בתורה יסדר את הדברים האלה בתחילה בביתו, ואם לא הכין קריאתו לא יקרא בתורה . מניין לנו? מהדיבור ההוא , שהרי ה' [כביכול] לא השמיע התורה לעם הקדוש אלא כפי שכתוב: אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ורק לאחר מכן אמר לאדם הן יראה ה' היא חכמה".

[2] ככתוב בגמרא בעניין לימוד תורה של בעלי קרי (אף שגם זה הותר).

[3] תרגום: בני המערב (= ארץ ישראל) מסיימים את התורה בשלוש שנים.

[4] אנו מקבלים את גישתו העקרונית וסוללים בעקבותיה את הבנתנו הייחודית.

[5] נצטווינו בתורה להרים תרומה לכהן מראשית דגן תירוש ויצהר, ולהפריש מעשר ללויים, חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן ובמקדש. מעשר זה הוא מעשר ראשון. הלוויים נתחייבו אף הם להפריש מן המעשר תרומת ה' מעשר מן המעשר ולתיתו לכהן, והיא הנקראת בפינו תרומת מעשר. בנוסף, ציוותה התורה בפרשת ראה להפריש מעשר מן היבול, ולהעלותו למקום אשר יבחר ה' ולאוכלו שם  בשמחה ובטהרה, למען תלמד ליראה את ה' א-להיך כל הימים. מעשר זה הוא הנקרא מעשר שני. בשנה השלישית ציוותה התורה שם להוציא את כל המעשר ולתיתו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני.

כך נתקבלה ההלכה על פי מסורת חז"ל, שיש להפריש בשנה ראשונה ושנייה לשמיטה מעשר שני, ובשנה השלישית מעשר עני, וכן בשנה הרביעית והחמישית, יש להפריש מעשר שני, ובשנה השישית מעשר עני.

העולה מן הדברים הוא שיש לפנינו שני מחזורי הפרשה בכל שבע שנים: שלוש שנים ראשונות ושלוש שנים אחרונות, והשנה השביעית היא שנת שמיטה ושבתון לארץ. בכל מחזור שתי שנות מעשר שני, ושנת מעשר עני. עדות לכך אנו מוצאים בפסוקי התורה בדברים (כ"ו, פסוק י"ב והלאה), שם נצטוינו במצוות ביעור ווידוי מעשר. דהיינו, שיש חיוב בתום כל מחזור הפרשה, בתום השנה השלישית והשנה השישית, לבער את כל התרומות והמעשרות ולהביאם ליעדם (לכהן, ללוי, ולעני), ולהתוודות בפה על ביצוע כל המשימות כפי הציווי שנצטווינו.

כיוון שפירות השנה השלישית נאכלים גם לאחר האסיף, במשך החורף של השנה הרביעית, לפיכך קבעו חז"ל את מועדי הביעור בפסח של השנה הרביעית ושל השנה השביעית.