תלמודו | 15 | תורה לשמה | 2

פתיחה

בשיעור הקודם, עמדנו על פן אחד של לימוד תורה לשמה. כפי שראינו, דבר זה נועד לשם הקיום המעשי של תכני הלימוד. הבהרנו, שלא מדובר רק ברמת הידיעה הטכנית, מעין "והודעת להם... ואת המעשה אשר יעשון". אלא, מדובר גם על הזדהות נפשית עמוקה עם תלמוד תורה, ופיתוח זיקה עמוקה לתכניה ולמרחביה של תורה. מתוך הזדהות זו, מתעצבת האישיות השואפת לממש בחיי המעשה את התורה הנלמדת על  פרטיה המעשיים וערכיה הייחודיים.

זוהי משמעותו השלמה של הפסוק לעיל, המעמיק ומרחיב את המבט על מערכת התורה והמצוות:

"והזהרתה אתהם את החקים ואת התורת והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון"          (שמות י"ח, כ')

נקודת המבט מתפשטת הרחק מעבר למעשה הנדרש ברגע זה. עובד ה' רואה לנגד עיניו את "החוקים והתורות" כולם. האדם מבקש לדרוש את א-לוהים בכל ליבו ובכל נפשו, להתבונן ב"דרך"[1] שהוא סולל לעצמו במסילה העולה בית א-ל. מתוך כך, ניגש האדם אל "המעשה אשר יעשון".

בשיעור זה[2] נביט על תורה לשמה משתי זוויות נוספות, אותם נבקש לנתב לדרך מאוחדת.

 

א. תורה מאהבה – שיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה:

"אמרו חכמים הראשונים, שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא[3] תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה"                                 (תשובה י', ד'-ה')

המעלה של לימוד תורה, עשיית מצוות ועבודת ה' בכללותה, היא כאשר הם נעשים מאהבה. בדברי הרמב"ם, מוצבת דרך זו כנגד העובדים מיראת העונש לעוברי רצונו או מאהבת השכר לעושי רצונו. הרמב"ם מדגיש את חשיבות עבודת ה' ותלמוד תורה מתוך אהבת ה' והשאיפה לקרבה ולדבקות, ולא מתוך מחשבה על השכר והעונש.

אולם, הרמב"ם מחבר אהבה זו עם בקשת האמת הצרופה:

"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה"                                     (שם הלכה ב')

על פי עמדה זו, תלמוד תורה ועבודת ה' לשמה נובעים מידיעת האמת והכרתה. השורשים והיסודות מצויים בידיעת ה' - הכרת ההווייה, הבריאה והיצירה, הנהגת ה' בעולמו וכל מפעלות תמים דעים. זאת לצד ידיעת תורת ה' וחכמתו ולימודה.

ידיעה זו יוצרת חיבור ודבקות עם מקור האמת. כלשונו של הרמב"ם:

"אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג"                             (רמב"ם הלכות תשובה י', ו')

הרמב"ם כבר הדגיש יסודות אלה בהקדמתו לפרק חלק:

"... וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו, וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד, ויאמר מדוע לומד אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת, וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר עצמו אלא למען דבר אחר, והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה, ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם..."

                                        (הקדמה לפרק חלק)

ממילא ברור, שעובד ה', האוהב, הירא ואיש האמת, אינו מחפש שום תכלית חיצונית ללימודו או למצוות שעושה. כלשון ספר תהלים:

"אשרי האיש... בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה"  (תהלים א', א'-ב')

"הללויה אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד"          (תהלים קי"ב, א')

משאת נפשו של עובד ה' היא חפץ התורה וחפץ המצוות עצמן. תורה לשם תורה ומצוות לשם מצוות, ולא דבר אחר זולתן.

כך כתב השל"ה בהסבר שיטת הרמב"ם:

"והעולה מדבריו שם, כי הוא ז"ל יראה כי העובד האמיתי הוא אשר לא יכוין בעבודתו לשום תכלית, זולת עצמות המצוה, ועשיית צורתה, ושזה הוא הנקרא עובד מאהבה בדברי רבותינו ז"ל"

               (מאמר שלישי ורביעי, הגהה לאות קיג)

 

ב. לשם התורה – שיטת רבי חיים מוולוז'ין

הגר"ח מוולוז'ין טבע הגדרה יסודית משלו בשאלת תורה לשמה. לכאורה, גישה זו נראית רחוקה כרחוק מזרח ממערב מן המתווה שהצענו בשיטת הרמב"ם. אולם לדעתנו יש לה זיקה עם הדברים שראינו בשיטת הרמב"ם. בכל אופן, הוא מחלק במידה מסוימת בין עניין לשמה בלימוד התורה, לבין לשמה בקיום מצוות, דבר המבליט את מהות תורה לשמה בהשקפתו.

נעיין תחילה בדבריו, ולאחר מכן ננסה להגדיר את יסודות שיטתו.

בשער הרביעי בספרו "נפש החיים", כותב הגר"ח מוולוז'ין כך:

"אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אלעזר ברבי צדוק (נדרים נא.) עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז"ל, עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עד כאן לשונו. דקדק לבאר שינוי לשונו דרבי אלעזר ברבי צדוק, שבעשיה אמר "לשם פעלן" ובדבור אמר "לשמן". לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'. וכוונתו ז"ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים. זהו 'לשם פעלן' כי "כל פעל ה' למענהו" ואמרו רבותינו ז"ל "לקילוסו". ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל. והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל, כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' על נכון בעז"ה, עם כל זה מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשי' בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר 'ודבר בהן' רוצה לומר הדבור בעניני המצות והלכותיהן יהיה לשמן, פירוש לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול[4], וזהו שמסיים הש"ס גבי רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח כו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש כו'. שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה. שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש. היינו להוסיף בה לקח ופלפול. וזהו אוהבי" (נפש החיים, שער ד', פרק ג')

הגר"ח עומד על החלוקה בין מעשה המצוות לבין לימוד התורה.

על המצוות נאמר "עשה דברים לשם פעלן", לשמו של הקדוש ברוך הוא. מעשה מצוה שלם צריך לנבוע מתוך שאיפת דבקות בבורא יתעלה, כדי שיתקלס הבורא ממעשה המצווה ויושפע על ידי זה שפע רב בכל העולמות.

בעניין תלמוד תורה, מדגיש הגר"ח שעיקרו לימוד לצורך ההבנה השכלית, לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול - אך פה מסתייג מרעיון הדבקות[5]. הגר"ח מכיר היטב בחשיבות הדבקות בעבודת ה' בכללותה, בודאי כשמדובר בקיום מצוות. אך, בנוגע למצוות תלמוד תורה, הוא דורש מן הלומד להשקיע את כל כוחותיו באתגר האינטלקטואלי, לידע ולהבין את דבר ה' אלינו בתורתו.

קשה לקבל שכוונת הגר"ח היא שלומד התורה חייב להתנתק לגמרי מרעיון הדבקות בשעה שהוא עוסק בתורה. קשה לומר שהאדם השואף לדבקות בתפילתו ובמעשה המצוות, במכלול עבודת ה' הרחבה, יידרש לתת גט כריתות לכל בניין העולם הרוחני שעמל עליו בתפילותיו, בקיום מצוותיו ובהשתדלותו בכל מסכת חייו, בשעה שישב ללמוד תורה. לא נראה שהאדם אכן צריך להתמסר רק לפן השכלי כדי שיוכל להבין את התורה ולהוסיף בה לקח ופלפול, ולהתעלם מעבודת ה' המקיפה את חייו.

מסתבר יותר לומר, שהגר"ח רואה לנגד עיניו את לומד התורה, כאיש עובד ה' שאהבת ה' בוערת בו ובנשמתו. מתוך אהבה זו, רוצה הוא להשכיל ולהבין.

 

בהמשכו של שער ד', מדגיש הגר"ח את חשיבות היראה והאהבה כתשתית ללימוד. לדבריו, היראה היא תנאי לקיומו של הלימוד, כדבריו שם:

"אמנם ודאי דאי אפשר לומר שאין צריך לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה. שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה... וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בשבת (דף לא.) אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתך כו' אמונת זה סדר זרעים כו'. חשיב שם בזה הפסוק כל הש"ס ומסיים ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. דימה הכתוב את התורה לרב תבואות והיראה לאוצר המחזיק בו המון תבואות ומשתמרים בתוכו. שיראת ה' היא האוצר לחכמת התורה הקדושה שעל ידה תתקיים אצל האדם. ואם לא הכין לו האדם תחלה אוצר היראה -- הרי רב תבואות התורה כמונח על פי השדה למרמס רגל השור והחמור חס ושלום שאינה מתקיימת אצלו כלל"

                                  (נפש החיים שם, פרק ד')

יתר על כן, היראה המקיימת חכמתו של אדם בידו מזכה אותו בשפע ברכה מן ה' יתברך. ברכה זו מעצימה את חכמתו ובינתו בתורה, כפי שמודגש בהמשך:

"ולפי ערך גודל אוצר היראה אשר הכין לו האדם. כן על זה הערך יוכל ליכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר יחזיק אוצרו... כן הוא יתברך שמו ידו פתוחה כביכול להשפיע תמיד לכל איש מעם סגולתו רב חכמה ובינה יתירה. ושתתקיים אצלם ויקשרם על לוח לבם. להשתעשע אתם בבואם לעולם המנוחה ותלמודם בידם. אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם. שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה. כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו הכל לפי גודל אוצרו" (שם פרק ה')

מעל לכל, מדגיש הגר"ח את הצורך באהבה ובדבקות כדי להתקדש בלימוד התורה. כך הוא כותב בפרק שלאחר מכן:

"לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא יתברך שמו. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. על כל פנים זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעומקא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקדוש ברוך הוא. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול. כי הוא יתברך ורצונו חד כמו שכתוב בזוהר... כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפילו מה שהתלמיד קטן שואל מרבו -- הכל יצא מפיו יתברך למשה בסיני... וכמפורש בתורה הקדושה במשנה תורה לאהבה את ה' א-להיך כו' ופירשוהו רבותינו ז"ל בנדרים (דף סב.) דקאי על עסק התורה עיין שם וסיפא דקרא ולדבקה בו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום טוב לי תורת פיך כו'. אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתברך. ולכן כל התורה קדושתה שוה בלי שום חילוק ושינוי כלל חס ושלום"     (שם פרק ו')

נראה, אם כן, שאין כוונת הגר"ח לשלול דבקות ואהבה בלימוד התורה. גם לשיטתו אין לראות בתורה רק חכמה תבונית כאחת החכמות שיש לעמול להבין אותה בכלי השכל גרידא.

אדרבה, עולמו הרוחני של האדם מישראל צריך להיות מלא באהבה ויראה ומלא בדבקות בבורא יתברך. מתוך כך, ניגש הוא ללמוד את דבר ה', את חכמתו ואת תורתו. אהבת ה' הבוערת בו, מנחה אותו ומובילה אותו במסילה המבקשת להבין את דבר ה' על בוריו, וזהו הלימוד לשם השכלה והבנה של דבר ה'.

מתוך ההכרה באמיתות ובעליונות התורה על כל החכמות, ומתוך ההבנה שכל עניין ועניין שבתורה הוא דבר ה' היוצא מפיו, נדרש האדם להשקיע את כל כוחותיו להבין ולהשכיל. אין זה רק לימוד תורה לשם תורה, להוספת לקח ופלפול. זהו לימוד תורת ה'. כל הבנה והשכלה, כל תוספת לקח ופלפול בו, הם עצמם תורת ה' ודבר ה' בפיו של הלומד.

זוהי הסיבה שלשם לימוד שכלי ותבוני זה יש צורך בהתקדשות ובהיטהרות, באהבה וביראה, בהכרה שזו האמת. ברצון לעסוק באמת מפני שהיא אמת, מבקש הלומד להבין ולגלות וליצור את דבר ה', להגדיל תורה ולהאדירה.

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו עורך: אורי יעקב בירן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*