דילוג לתוכן העיקרי

תלמודו | 14 | תורה לשמה | 1

קובץ טקסט

 

א. העוסק בתורה לשמה – לשם קיומה

חז"ל הרבו להדגיש את הצורך בלימוד תורה לשמה במקומות רבים[1]. אולם, כיוון שמושג זה לא נתפרש ישירות בדבריהם, רבו הפירושים בדברי הראשונים והאחרונים למושג זה. מה משמעות הדרישה ללמוד תורה לשמה?

כשלב ראשון, נפסע בעקבי המשתמע מדברי חז"ל בהקשרים השונים, בהם מופיעה הדרישה ללימוד תורה לשמה.

 

בתחילת פרק קניין תורה במסכת אבות שנינו:

"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה" (אבות ו', א')

במסכת כלה רבתי התקשו בדבריו של רבי מאיר:

"ולרבי מאיר, אדתני כל העוסק בתורה לשמה, לית ליה הא דאמר רבי יוחנן, ויאמר ה' על עזבם את תורתי, לא על עבודה זרה ולא על גילוי עריות ושפיכות דמים, אמר הקדוש ברוך הוא לא הגליתי את ישראל אלא בשביל שעזבו את התורה, שנאמר ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, האותי עזבו למה, תורתי לא שמרו. מכאן אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות[2] אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"   (כלה רבתי ה', א')

והשיבו שם:

"כי קאמר רבי מאיר בשיטת ר' עקיבא, דתניא רבי עקיבא אומר כל הקורא שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, שנאמר ושמרתם מצותי ועשיתם אותם, לעשייה נתתים ולא לדבר אחר"           (שם)

לפי מסכת כלה, רבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבא המדגיש שעיקר תלמוד תורה צריך להיות מכוון לעשייה וקיום. הלומד "תורה לשמה" משמעו שלומד את התורה על מנת לקיים אותה.

בשיעורים הקודמים הבאנו את דברי הירושלמי בברכות (ב', א'), לפיהם הלומד "שלא על מנת לעשות" נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם. זוהי אותה הלשון של רבי עקיבא המובאת כאן, בקשר של הלומד שלא לשמה[3].

 

ב. רבי יהודה החסיד והדרישה ללמוד למעשה

הלומד לשמה, אם כן, מכוון את לימודו למימוש ולקיום בחיי המעשה. הגדיל לבטא את הדברים רבי יהודה החסיד בספר חסידים, שם כתב:

"אם חשב אדם ללמוד לשמה כיצד, יחשוב בלבו כשילמוד כל מה שאלמוד אקיים. הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים (איוב ל' ד') הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם ואם יקיים הרי הוא לשמה. וגם כשילמוד המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה לא ינצל מדינה של גיהנם ואם אינו צופה בנשים הרי לשמה. אבל אם פוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה וכן אם צופה בנשים הרי יענש גם על מה שלמד כבר דוגמת נביא שעבר על מה שנאמר לו או כגון אותו ששמע דברי הנביא ועבר על דבריו והכהו הארי כך הלומד ואינו מקיים"

                     (ספר חסידים [מרגליות] תתקמ"ד)

רבי יהודה החסיד לא מסתפק רק בדרישה ללימוד קיומי, הוא לא מוכן לקבל קיום ושמירה קפדנית על הלכות שבת והלכות ריבית בלבד. הוא דורש הפנמה משמעותית של כל תוכן אותו לומדים, ומימושו בעולם המעשה באופן מלא. אם המימוש לא נעשה כך, יש בזה פגיעה במהות הלימוד של תורה לשמה.

ההשוואה אותה יוצר ספר חסידים, בין לומד דברי חז"ל לבין הנביא המקבל נבואה ומתכחש לה, מתייחסת לדברי חז"ל כדבר ה' בפי חכמיו (המקבילים לדברי הנבואה[4]). ממילא, המתכחש להם כמתכחש לדבר ה' בתורתו.

דברים אלו מהדהדים ונוקבים עד התהום. חובת הלומד לשמה היא לקיים את התורה שלומד מתוך זיקה והתקשרות עם הדברים הנלמדים, וראייתם כאילו שומעם מפי הגבורה. זוהי המשמעות העמוקה של השוואת לימוד התורה לדברי הנבואה. אלו ואלו דברי א-להים חיים, והמתכחש להם כמסיר אזנו משמוע אל דברי ה'. המציית והמממש אותם, מידבק בא-להים חיים.

 

ג. תוספות: שלושת הדרגות בלימוד התורה

נקודה זו, אותה למדנו מדברי רבי יהודה החסיד, תודגש ותועצם בעקבות הדברים העולים מדברי התוספות, שהתמודדו עם מתח מסוים בין הסוגיה בברכות (יז:) לסוגיה בפסחים (נ:).

התוספות בפסחים מחלקים בין שתי רמות של לומד שלא לשמה:

"ואומר ר"י דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד על מנת לעשות אבל הכא מיירי... שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפילו הכי גדול עד שמים חסדו"

                            (פסחים נ: ד"ה וכאן בעושים)

הלומד שלא על מנת לעשות אלא מתכוון לקנטר על ידי לימודו, נוח לו שלא נברא. אולם, הלומד ואינו עושה את המצוות מתוך עצלות, אף על פי שאף הוא לומד שלא לשמה, מכל מקום שכרו גדול. כמובן, אין שכרו כשכרו של הלומד לשמה שגדול מעל שמים חסדו[5].

דברי התוספות הללו חושפים אותנו ליסוד משמעותי לגבי תורה לשמה. לא רק שאלת היעד, קיום מצוות או אי קיומן, עומדת לנגד עינינו. ההסבר של התוספות מדגיש את החשיבות הגדולה שיש ליסודות הפועלים בנבכי נפשו של האדם, הגורמים לאי מימוש הלימוד בחיי המעשה.

הלומד תורה ומזדהה עמוקות עם מושא לימודו, אדם המפנים שהוא עוסק בתורת ה' המנחה אותו כיצד לבנות חיים של עבודת ה' בפן קיומי, ירצה וישאף לקיים את מה שלמד. לעומת זאת, ככל שההזדהות תהיה חלקית ושטחית יותר, כן תקטן שאיפת המימוש המעשי והמימוש בפועל. האדם יתעצל מלקיים מצוות קשות ותובעניות, יקפיד פחות על פרטי המצוות ודקדוקיהן, תוך הסתפקות בעיקרון הכללי. גם איכות ביצוע המצוות תקטן, הכוונה הנלווית לעשייה תדלדל, וחדוות היצירה והשמחה במעשה המצווה תחלש.

במקום שאין הזדהות כלל אלא אדרבה, יש אפילו ניכור חס וחלילה, עלולה גם להתפתח מגמת קנטור וזלזול.

 

כאמור, יסוד דברי התוספות הם העימות בין הסוגיה בברכות לסוגיה בפסחים. כך נאמר בגמרא בברכות:

"מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא"       (ברכות יז.)

הלומד בעל המניעים השליליים, עלול לנצל את הידע הנרכש כדי לקנטר ולבעט. כפי שרבא רגיל לומר, לומד שעולמו הפנימי מבקש להזדהות עם התורה והחכמה שהוא לומד, יש לו את הבסיס האיתן לכל לימוד. נקודת המבחן של אותו בסיס, היא בתוצאה המעשית של קיום המצוות.

אם כן, מדברי התוספות עולים שלוש דרגות:

  1. הלומד מהזדהות – על מנת לעשות. הדרגה הראשונה היא אדם הלומד על מנת לעשות, מתוך הזדהות מלאה עם דבר ה' ועם מצוותיו. אדם זה, המבקש לרדת לשורשם של דברי תורה, פרטיהם ודקדוקיהם, זוכה לחיבור ולדבקות. הוא זוכה לעלות ולהתעלות למדרגה המוזכרת בסוגיית פסחים (שם), "גדול מעל שמים חסדך", ונוחל נחלה בלי מצרים, הפורצת אל מעל השמיים, מעל למחיצה העליונה.
  2. הלומד בהזדהות חלקית – עצלנות. הדרגה האמצעית היא הלומד בהזדהות חלקית, ובעקבות כך מתעצל בקיום חלק מן המצוות. לאדם זה אין שאיפת מימוש מלאה, אך עדיין ניתן לקוות שההזדהות החלקית תתרחב, תעמיק, תתפשט ותכבוש את ליבו בכל תחומי העשייה. כדברי רב יהודה בשם רב בגמרא בפסחים (שם), "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". אדם זה זוכה, לעת עתה, למדרגה הארצית החשובה של "גדול עד שמים חסדך", בתקווה לפרוץ מחסום זה.
  3. הלומד ללא הזדהות – לא על מנת לעשות. הדרגה הנמוכה היא הלומד שלא על מנת לעשות כלל, שאין בו שמץ הזדהות. אדם זה הוא מלא חשיבות עצמית, המבעט בכל מה שאינו חלק ממנו. על אדם זה נאמר ש"נוח לו שלא נברא משנברא", משום שאינו מודע לשליחותו בעולם.

 

בברכות, הציעו התוספות פתרון אחר ליחס בין הסוגיות:

"ויש לומר דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו"

                        (ברכות יז. תוספות ד"ה העושה)

אף, לשיטה זו, המעלה העליונה היא של הלומד בהזדהות מלאה, אדם המבטל עצמו ואישיותו לרצון ה', לתורתו ולמצוותיו. גם כאן, ניצב בקצה השני אדם שכל הווייתו היא עמדתו האישית ללא שום מחויבות לצו או הנחיה.

בתווך, לפי התוספות בברכות, ניצב הלומד הרוצה לקיים את צו ה', אך לא זכה עדיין להגיע למעלת הביטול והדבקות לרצון ה'. מדובר באדם הלומד על מנת שיכבדוהו הרואים בשעת לימודו וקיום מצוותיו. לאיש שזה מצבו יש תקווה, ועליו נאמר ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", וש"מאור שבה מחזירו למוטב". אור התורה יאיר לו את האמת הצרופה, ויבין ששקר ינחל הכבוד המדומה, ויתכבד בכבוד קונו.

שילוב זה של שאיפת הקיום של מצוות ה' כמגמת הלימוד ("הלומד על מנת לעשות"), עם הצורך העמוק בהזדהות נפשית שמניעה את עשיית האדם, מציבה את הלימוד במרכז. הלימוד הוא היוצר והמעמיק את הזיקה הנפשית ואת החוויה, המוקרנות בסופו של תהליך לקיום המצוות לפרטיהן ולדקדוקיהן בחיי המעשה.

ד. תכני הלימוד

מהמגמה המשולבת שהצגנו, נגזרים תכני לימוד בעלי מטרה כפולה. הלימוד צריך לכלול שני מרכיבי יסוד: לימוד של הלכה למעשה, ולימוד המעמיק את תחושת ההזדהות והזיקה הנפשית.

האדם צריך ללמוד סוגיות ונושאים בהם יש עיסוק בשאלות של הלכה למעשה. אולם, במקביל צריך האדם להעמיק בתכנים המגבירים את ההזדהות והזיקה הנפשית, וממילא הם יכולים להכיל את כל המרחב של דבר ה'.

נראה, אם כן, שדרך של שילוב סוגיות העוסקות בנושאים קיומיים ומעשיים, לצד סוגיות המבטאות את דבר ה' הגדול בכל מרחבי התורה ומכמניה (כגון בקדשים וטהרות), יגדילו, ירחיבו ויעמיקו את דבר ה' וייצרו הזדהות רחבה ומקיפה.

בכך, תתפתח אישיות שפורשת את כנפיה על דבר ה' בכללותו, ושאיפתה העזה היא מילוי דרישות ה' ומצוותיו בכל מרחבי הזמן והמקום. הרוח החיה הפועמת באישיות זו, מכוח תורה גדולה ורחבה שזורמת בחיוניות בעורקיה, מכוונת לממש את רצון ה' ומצוותיו בכל לב ובכל נפש. "כל עצמותי תאמרנה", כל עצמותי תעשינה, ו"כל הנשמה תהלל".

לאור זאת, אין לצמצם את הלימוד רק לעניינים מעשיים. המרחב הנדרש לאדם כדי לפתח זיקה עמוקה לדבר ה', ממנו תתפתח השאיפה העזה למימוש של קיום המצוות בעולם המעשה, דורש פריסה רחבה ועמוקה של הלימוד.

הגר"ע  יוסף זצ"ל כותב, בהקדמתו לחלק הראשון של יביע אומר, דברים חריפים בעניין זה:

"ומכללן של דברים יש ללמוד כי חובה קדושה מצד גדולי ישראל וראשי הישיבות די בכל אתר ואתר, להדריך את לומדי הישיבות, בהדרכה מתאימה והשגחה יתרה על סדר לימודיהם, ולכלכל דבריהם במשפט ולחנכם בנתיבות ההוראה, ובארחות העיון הישר, להבין ולהורות, לשעה ולדורות. שעל זה אמרו (קדושין מ:): גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ולעסוק בהלכות הנדרשות מידי כל רב בישראל. ומה מאד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברה הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה (שבת י.), ולאיש אשר אלה לו קרוב לודאי כי גם כשיצטרך לפסוק דין יטה דרך כרמים ללכת באורחות עקלקלות... ודעת לנבון נקל שתכלית הלימוד ועיקרו הוא בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, להלכה ולמעשה. וכמו שכתבו חז"ל (קידושין מ:) תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכן עיקר הלימוד צריך להיות בעניני אורח חיים ויורה דעה הנוהגים למעשה גם בזמן הזה, כדי שידע לקיים המצות כהלכתן, וגם להמנע מלהכשל באיסורי תורה ואיסורים דרבנן. ולא כמו שנוהגים מקצת תלמידי חכמים בישיבות מסויימות שעוסקים בכל זמנם בפלפול בסדר קדשים וטהרות שאינם נוהגים כלל בזמן הזה, אלא הלכתא למשיחא, שהיא בבחינת דרוש לקבל שכר (כמבואר בזבחים מה), ואילו בענינים הנוהגים בזמן הזה אין להם חלק ונחלה, ואינם בקיאים אפילו בהלכות שבת ובהלכות תפלה וברכות, גם בענינים הנוהגים באופן תמידי, ופעמים רבות שנכשלים גם בדברים הידועים אפילו לבעלי בתים הקובעים עתים לתורה באורח חיים ויורה דעה"

                            (יביע אומר חלק א', הקדמה)

גישה זו, המצמצמת את לימודו של אדם רק לעניינים מעשיים, אכן ממצה את מגמת הלומד על מנת לעשות בצורה הישירה. אולם, דרך זו אינה מתחשבת ביסוד שהעמדנו בדברינו (על פי דברי רבא בברכות), לפיו יש צורך בפיתוח הזיקה והמידות הנאותות, על מנת להיות מן הלומדים והעושים. בשביל למלא מגמה זו, נדרשת תורה גדולה ורחבה יותר.

 

בפתח דברינו הזכרנו את הביטוי "נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו", האמור ביחס ללומד שלא על מנת לעשות. כזכור, ביטוי זה מופיע בירושלמי ברכות, ובדברי רבי עקיבא בכלה רבתי. למרות הביטוי הזהה, נקודת המוצא כמו גם המסר אותו הם מבקשים לאלפנו, שונים הם.

הירושלמי עוסק ברבי שמעון בר יוחאי, שלא רצה להפסיק את לימודו לצורך קיום מצוות תפילה וקריאת שמע. על כך מתרעם הירושלמי, שתלמוד תורה חייב להגיע גם למימוש וקיום בעולם המעשה, ואינו יכול להישאר בעולם הדבקות.[6] הזיקה הנפשית המלאה שחש רבי שמעון, בעוסקו בתורת ה' בעוצמה הייחודית שאין לה אח ורע בין לומדי התורה, צריכה להתממש בחיים הארציים[7].

רבי עקיבא, מנגד, מדבר על אדם שלומד תורה שלא על מנת לעשות אלא על מנת לקנטר, כפי שנתבארו הדברים בדרכם של בעלי התוספות.

המכנה המשותף לשני המבטים הוא, שתורה שנשארת בשמיים ואינה מתממשת בארץ[8], וכן תורה שעשאוה קרדום לחפור בה ולנגח בה עמלי תורה, ראוי לנושאיה של תורה זו שלא יתקיימו, ושלא ייבראו לכתחילה. רק תורה המחברת את האדם לדבר ה' ומזככת אותו, ויחד עם זה מורידה אותו למימוש וקיום בעולם המעשי הארצי, היא התורה לשמה. בתורה זו יש זיכוך הגוף ומימוש האידיאה בעולם המעשה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] אין בכוונתנו להקיף נושא נכבד זה במסגרת זו. נקדיש לו מבט חלקי בו נדגיש יסודות מסוימים הנראים לנו חשובים בעבודת ה' שבתלמוד תורה. עבודה מקיפה בנושא מצוייה בספרו החשוב של הרב ד"ר נחם לאם, "תורה לשמה", ועוד.

[2] כאן מודגש הביטוי "תורה ומצוות". בשלב זה אנו דנים בלימוד תורה לשמה. על קיום מצוות שלא לשמה, עיין להלן.

[3] בסוף השיעור, נדון במשמעותו של שיתוף הלשון הזה.

[4] יסוד מתן תורה נעוץ בנבואת משה ונבואת העם, והמשכו היונק ממנו בחכמת חכמי התורה לדורותיהם.

[5] עיין בגמרא פסחים שם.

[6] בנוגע לנקודה זו, ושמעתי פעם בשם אחד מגדולי החסידות (איני זוכר מיהו( על הפסוק בפרשת תצוה, בעניינו של הכהן הגדול שנכנס אל הקודש במעילו שיש בשוליו פעמון זהב ורימון. בפסוק נאמר "ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות". לפי דבריו, אמנם הכניסה אל הקודש פנימה היא דבר חשוב מאין כמוהו, אבל הצלילים הנשמעים מזכירים לכהן הגדול את הצורך ביציאה מן הקודש אל המישור הארצי. שם נמצאת שליחותו האמיתית של האדם. אם יישאר בקודש הוא ימות, לכן הדגיש הכתוב, "ובצאתו ולא ימות".

[7] עיין ירושלמי שם שהסביר שרבי שמעון בר יוחאי אכן מימש את לימודו בחיי המעשה, ועמדתו הייתה ייחודית לקריאת שמע בלבד מפני שזה שינון וזה שינון, ואין מבטלין שינון מפני שינון.

[8] וכמאמרו של הרבי מקאצק על הפסוק ואנשי קדש תהיון לי, שהקדוש ברוך הוא רוצה שנהיה אנשים קדושים, מלאכים הוא ברא מספיק בשמיים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)