תלמודו (י"ז) – דע את א-לוהי אביך – בין המדע לאהבה – חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. מידיעת ה' לעבודתו

עד כה, מיקדנו את עיוננו במצוות קריאת שמע בחלק הראשון של הפרשה הראשונה (פרשת שמע). עסקנו במצוות ייחוד ה', אהבתו ותלמוד תורתו, שעל פי הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע הן המוקד של פרשה זו.

לאור קביעת חז"ל, לפיה קריאת שמע בנויה משלוש פרשיות, אנו מקבלים בהמשך קריאת שמע את מסגרת המצוות הבאות: ראשית מצוות תפילין ומזוזה (בשני הפסוקים האחרונים של הפרשה הראשונה), בסוף את מצוות ציצית (בפרשה השלישית), ובפרשה האמצעית כל המצוות כולן ("והיה אם שמוע תשמעו...").

לאחר שביססנו את אמונתנו וידיעתנו את הבורא, לאחר שהעמקנו ביחודו, אהבתו ותלמודו ובכך קיבלנו עלינו עול מלכות שמים, אנו פונים לקבל עלינו עול מצוות. מבנה זה של מערכת המצוות מחייב תשומת לב והעמקה.

על מנת להבין את המסגרת של מערכת המצוות המוצגת בפרשיות אלו, בה תפילין ומזוזה ניצבות מכאן וציצית משם וכל המצוות בתווך, יש צורך בעמידה יסודית על משמעותן הייחודית של מצוות המסגרת. אולם, תחילה עלינו לעמוד על המעבר מידיעת ה' לעבודתו במצוותיו.

הדברים מיוסדים על הנאמר בדברי הימים, בצוואת דוד לשלמה בנו בעת הפקידו אותו על בניית בית המקדש ל-ה':

"ואתה שלמה בני דע את א-להי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם  תעזבנו יזניחך לעד" (דברי הימים א' כ"ח, ט')

שני הספרים הפותחים את הי"ד החזקה של הרמב"ם הם התשתית והיסוד של עבודת ה': המדע והאהבה. ספר המדע עוסק בעיקרו בידיעת ה', כפי שנפרט להלן, שמתוכה יבוא האדם לעבודתו יתברך. עבודת ה' מתפשטת על כל תחומי החיים, הזמנים והמקומות, כפי שפירט הרמב"ם בי"ב הספרים של היד החזקה. ספר האהבה עוסק במימוש עקרונות ידיעת ה' בחיי המעשה, בהתפשטות השורשים של עבודת ה' לעולם העשיה.

 

ב. יסודות ספר המדע

נבאר דברינו.

ספר המדע כולל חמישה קבצי הלכות: הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים והלכות תשובה. תמציתו של ספר המדע הוא ידיעת ה' במימד הפילוסופי, ידיעה הכוללת התקשרות ודבקות.

 

כך, הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה, מפרט את השלבים השונים.

ראשית, יש לידע שיש שם מצוי, שהוא ממציא כל הנמצאים ומקיים אותם תדיר מכוחו, שהוא אחד ויחיד ואין שני, שאחדותו פשוטה ושאין לו גוף ולא דמות הגוף.

אולם, לדעת הרמב"ם אין להסתפק בשלב זה. ידיעות אלו הם שורשו של הפסוק הראשון, "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", אך האדם נדרש, בשלב הבא, להעמיק בידיעת ה' ולהתקשר עימו כפי יכולת האדם. ההתקשרות ל-ה' נעשית תוך מתח מתמיד בין שתי מצוות, האהבה והיראה, בהן דן הרמב"ם בפרק ב' בהלכות יסודי התורה.

האדם המתבונן במעשה ידיו ובבריאתו של הקדוש ברוך הוא, רואה את חכמתו הגדולה שאין לה שיעור ומתמלא רצון לאהוב ולהעמיק בידיעת ה'. באותה שעה עצמה פועלים כוחות נגדיים באדם, כשהוא אומר לעצמו "מה אנוש כי תזכרנו". זהו הרצוא ושוב של שאיפת הדבקות והאהבה, שאיפה הנמצאת בתנועה מתמדת.

כפי שכותב הרמב"ם בפרק הרביעי, לאחר שהוא מסייע בידינו להתבונן בברואי ה' הנפלאים:

"בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים..."

                                       (יסודי התורה ד', י"ב)

אהבה זו שאדם שואף אליה ועמל בה, מגיעה במעלתה העליונה אל דרגת הנבואה, המבטאת את ההתקשרות היותר עליונה שהאדם יכול להגיע אליה. כדברי הרמב"ם שם בהמשך:

"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר"                                     (שם ז', א')

הנביא נדרש לחכמות ולשלמות המידות. אם כן, בהלכות יסודי התורה הדגיש הרמב"ם את הצורך בהשגת החכמות והדעת של היצירה והבריאה, ואת עצמת חכמת הבורא בבריאתו.

 

בהלכות דעות, מדגיש הרמב"ם את פיתוח המידות האנושיות. בדבריו שם הוא קובע ששורש העניין הוא בהידמות האדם לבוראו במידותיו:

"כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" (דעות א', ו')

עוד צריך אדם להיות זהיר בבריאות גופו, כדי שיוכל לעמוד במשימות המוטלות עליו:

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים"    (שם ד', א')

 

בספר המצוות (מצוות עשה ג'), ביאר הרמב"ם על פי הספרי, שהדרך הנוספת לאהבת ה' היא על ידי התבוננות בתורה ולימודה. בהלכות תלמוד תורה מפרט הרמב"ם חובה זו, כפי שביארנו בהרחבה בפרקים הקודמים, בדברנו על ערכה של מצוות תלמוד תורה.

 

כל הנאמר עד כה מבטא בתמצית את ידיעת ה' ואהבתו. מתוך כך, ברור האיסור לעבוד זולתו או להכיר בכל ישות שהיא חוץ ממנו יתברך. זהו הדיבר השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". דינים אלו מפורטים בהלכות עבודה זרה, על כל פרטיהן.

 

הלכות תשובה, החותמות את ספר המדע, מציגות את תהליך השיבה של החוטא אל ה'. בהיות האדם בעל בחירה אפשר שייכשל, אך באותה מידה פתוחות בפניו דרכי התשובה. משעה ששב, רצוי הוא לפניו יתברך. כדברי הרמב"ם:

"כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' א-להיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה הא-להים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות"        (תשובה ז', ז')

בסוף הלכות תשובה, מדגיש הרמב"ם את הגמול של העולם הבא שאין בו גופות ולא אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה:

"וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקדוש ברוך הוא מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל"

                                                    (שם ח', ב')

הפרק החותם את הלכות תשובה, הוא גם בבחינת פרק סיכום של כל ספר המדע. כך כותב הרמב"ם בהלכה החותמת את הפרק:

"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"         (שם י', ו')

סקירה זו של ספר המדע, ממחישה את תוכנו המרכזי של הספר בשאיפת האדם לידע את ה', לאהבו, להידבק בו ובדרכיו. זאת, כפי הכוח שיש באדם להשיג.

 

ג. יסודות ספר אהבה א' – קריאת שמע ותפילה

מתוך שאיפה זו, צריך האדם לעבוד את בוראו עבודה שלמה ותמה בלב טהור. מצוות ספר אהבה הן הבסיס לחיזוק ההתקשרות והדבקות השואבות מהידיעה והדעת של ספר המדע, ומוליכות את האדם אל מכלול עבודת ה' שבכל תחומי החיים והמצוות. לאור זאת, נסקור את מצוות ספר האהבה ונעמוד על ייחודן ועל משמעותן.

ספר האהבה כולל שישה קבצים: הלכות קרית שמע, הלכות תפלה וברכת כהנים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה.

נראה, שיש לחלק את הלכות ספר האהבה לשתי קבוצות, הממחישות את הרעיונות היסודיים העולים מספר זה:

  1. הלכות קרית שמע, הלכות תפלה וברכת כהנים, הלכות ברכות.
  2. הלכות תפלין ומזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות מילה.

 

הקבוצה הראשונה מגלמת את מסכת ברכות, הפותחת את הש"ס, במילים אחרות, קבוצה זו מבטאת את יסודות עבודת ה', כפי שכתב רבי צדוק הכהן בפתיחת צדקת הצדיק:

"ברכות לראש צדיק (משלי י', ו'). לכך מסכת ברכות ההתחלה מש"ס שעיקר הכל דע את א-להי אביך (דברי הימים א כ"ח, ט') ואחר כך עבדהו שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה ליחד כל מעשיו לה' כמו שנאמר (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ג' הלכה ג') וזהו על ידי הברכה וכמו שאמרו (ברכות מח.) השיעור בה קטן שיודע למי מברכין. מה שאין כן בשאר מצוות אין השיעור שידע למי מניחין תפילין וכיוצא. מבואר שהברכה עיקרה הידיעה למי מברכין שעל כך נוסדה" (צדקת הצדיק ב')

כאמור, הרמב"ם הלך בעקבות מסכת ברכות, הפותחת במצוות קריאת שמע (פרקים א'-ג'), עוברת למצוות תפילה (פרקים ד'-ה') וחותמת בענייני ברכות הנהנין, הריח והראיה (פרקים ו'-ט').

מצוות קריאת שמע צריכה להתבצע "בשכבך ובקומך". האדם פותח וחותם את יומו בקבלת עול מלכות שמיים. קריאת שמע נהפכת למסגרת חייו. למעשה, קריאת שמע פותחת וחותמת את ימי חייו של כל יהודי עלי אדמות. קריאת שמע פותחת את חייו של האדם, בקריאת שמע שנוהגים לקרוא ליד מיטת התינוק הנולד. קריאת שמע גם חותמת את חייו, בקריאת שמע שהאדם או הסובבים את מיטתו קוראים בשעת יציאת נשמה.

קריאת שמע היא המצווה הראשונה שהאדם מתחייב ומקיים, כמצווה ועושה, עת הוא מקבל עליו עול מצוות, כדברי רבי צדוק:

"מצוה ראשונה שנתחייב האדם כשנעשה האדם בן שלוש עשרה שנה הוא קריאת שמע של ערבית שהוא הראשית"  (צדקת הצדיק ד')

מצוות תפילה היא מצוות עבודה שבלב, שלוש פעמים ביום. מצווה זו מיוסדת על הפסוק בתהלים:

"אני אל א-להים אקרא וה' יושיעני ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי"  

                                        (תהלים נ"ה, י"ז-י"ח)

כך מופיעים הדברים גם בירושלמי במסכת ברכות:

"כתיב (דברים י"א, י"ג) לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וכי יש עבודה בלב ואיזו זו תפילה וכן הוא אומר (דניאל ו', י"ז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך... יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת פירש בדניאל (שם י"א) וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו'... יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה כבר פירש דוד (תהילים נ"ה, י"ח) ערב ובוקר וצהרים וגו' "              (ברכות ד', א')

טעמים רבים ניתנו לצורך להתפלל שלוש תפילות ביום. נראה, שעיקר העניין נעוץ בטבעו של עולם. ישנן שלושה זמנים היוצרים את מעגל החיים האנושי, ערב, בוקר וצהרים. הם הנזכרים בדברי דוד המלך בתהלים, כדברי הירושלמי בברכות:

"ומאיכן למדו ג' תפילות רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' א-להי וא-להי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' א-להי וא-להי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' א-להי וא-להי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה"        (ירושלמי שם)

אף זיקת התפילות לאבות, מביעה נקודה זו. כל אחד מן האבות מייצג "זמן" שונה ומציאות שונה, בה האדם פונה ל-ה'. אברהם מייצג את ההתחדשות והפריצה של שחרית, יצחק מייצג את ההתמדה וההמשכיות של הצהריים, של מנחה, ויעקב מייצג את השקיעה, והמשבר, את הערב הוא תפילת ערבית.

בולטים הדברים מאוד, בנוסח הירושלמי שם:

"רבי יהושע בן לוי אמר תפילות מאבות למדום[1] תפילת השחר מאברהם אבינו (בראשית י"ט, כ"ז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר (תהלים ק"ו, ל') ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דאת אמר (תהלים ק"ב, א') תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב מיעקב אבינו (בראשית כ"ח, י"א) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפילה כמה דתימר (ירמי' כ"ז, י"ח) יפגעו נא בה' צבאות ואומר (שם ז', ט"ז) אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי"                   (ירושלמי שם)

התפילה, אם כן, מקיפה את תנאי היום המשתנים, בהם האדם פונה לא-להיו. בפניה זו, מבקש האדם לעבדו בכל עת ובכל מצב.

את המשך הדברים נראה, בעזרת ה', בשבוע הבא.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] נוסח זה של הירושלמי מדגיש את העובדה שהאבות היו המקור ללימוד לבנים, בדבר הצורך להתפלל במצבי החיים השונים. הנוסח הבבלי, המדגיש את העובדה שהאבות תיקנו  את התפילות, ניתן להבנה בדרכים שונות. אם מדובר בתקנה, במובן המקובל בחז"ל (דהיינו שתיקנו לנו את החובה להתפלל), אזי יש לראות בדבריהם יסוד החיוב. אולם, אם נבין את מושג התקנה כקביעה של האבות שיש מקום לתפילה במצבי שחרית ומנחה וערבית, יהיו הדברים תואמים את העולה מן הירושלמי, וכך מסתבר יותר.

יש להוכיח כיוון זה משיטת הרמב"ם. הרמב"ם קבע בראש הלכות תפילה, שעד ימי עזרא לא הייתה קיימת חובת ג' תפילות ביום, אף על פי שהוא מזכיר בהלכות מלכים שכל אחד מן האבות התפלל תפילה מיוחדת – שחרית מנחה וערבית. ונראים הדברים, אם כן, שלא ראה בתפילת האבות תקנה המחייבת לדורות, אלא מעשה תפילה שלהם, שיכול לשמש סימן לתפילותיהם של בנים.