דילוג לתוכן העיקרי

תלמודו | 18 | דע את א־לוהי אביך | ספר אהבה | 2

קובץ טקסט

א. אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה

בשיעור הקודם עצרנו באמצע ניתוח ספר אהבה ברמב"ם. כפי שראינו, החלק הראשון עוסק בנושאי היסוד של מסכת ברכות. מלבד קריאת שמע ותפילה, בהם עסקנו פעם שעברה, מסכת ברכות מתעסקת גם בברכות.

שורש ברכות הנהנין כולן, נעוץ בדיון הגמרא בתחילת הפרק השישי. לאחר דין ודברים בשאלת יסוד ברכות הנהנין, מגיעה הגמרא למסקנה הבאה:

"סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה"  (ברכות לה.)

ובהמשך נאמר:

"תנו רבנן אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל... אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה[1]"    (שם)

מעמדה של סברה זו, שלפי הגמרא היא המחייבת את האדם לברך קודם אכילתו, נידונה בפוסקים. חלק יסודי מדיונם הוא השאלה, האם הסברה הזו קובעת שהחיוב לברך ברכות הנהנין הוא מן התורה או לא.

הפני יהושע נטה לקבוע, שחיוב זה מן התורה הוא:

"משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולעניות דעתי לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוספות אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא איצטריך קרא"  (פני יהושע ברכות שם)

אמנם, הצל"ח שם חלק על הפני יהושע:

"ואומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות דף כ"ב (ע"א) מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבבא קמא דף מ"ו ע"ב מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו[2]. ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם, ואם כן יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח, אתמהה. אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין"  (צל"ח ברכות שם)

ונראה להסביר את הדברים מעט יותר. מצד הסברה המחייבת את הברכה, היה די שהאדם יברך פעם אחת בימי חייו. בפעם זו הוא יודה ל-ה' על טובו הגדול שמיטיב עימנו, ויקבל את רשותו ליהנות מכל הנאות העולם הזה. לכל הפחות, היה ניתן להסתפק בברכה אחת בתחילת היום, במסגרת ברכות השחר שתכלול את כל הנאות היום.

אולם, חכמים תיקנו לנו ברכה על כל הנאה בפני עצמה, ועניין זה כבר אינו סברה פשוטה. לכן, יש לומר שכל ברכות הנהנין הן מדרבנן, שרצו חכמים ליצור מסגרת של ברכות שיוצרת קשר קבוע בין האדם לבין הקדוש ברוך הוא.

זאת ועוד. לכאורה, חז"ל היו יכולים לפשט את הלכות ברכות, מבלי לסבך את הציבור הרחב בלימוד מקיף ויסודי של עניינים אלו. אפשר היה לתקן ברכה אחידה על כל הנאות העולם, כדוגמת ברכת "שהכל נהיה בדברו". מנגד, ניתן היה לתקן שהאדם יברך ברכה חופשית על כל הנאה שאדם נהנה, כדוגמת המובא בתוספתא הברכות:

"ראה את התאנים ואמ' ברוך שברא את התאנים הללו כמה נאין הן זו ברכתן"  (תוספתא ברכות ד', ה')

אולם, ההלכה הוכרעה כדברי רבי יוסי המובאים בהמשך התוספתא שם:

"רבי יוסי או' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה לא יצא"    (שם)

אם כן, שומה עלינו להבין את מגמת חז"ל בתקנם ריבוי ברכות על כל הנאה, תוך יצירת קטגוריות קבועות לברכות. דהיינו, חז"ל לא יצרו ברכות כוללנית מדי, כדי להדגיש את שבחו של מקום, ולא פרטנית וטרחנית מדי, כדי ליצור רגישות ומחשבה לכבוד המקום.

נראה, שחז"ל ביקשו לעצב את סדר היום של האדם מישראל, כך שיהיה מוקף בברכות. בדרך זו, האדם יפנה לקדוש ברוך הוא לכל אורך יומו: בקריאת שמע, בתפילה ובברכות הפרושות לאורך כל היום.

במסכת מנחות נאמר:

"תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך"   (מנחות מג:)

מסגרת הברכות וריבויים, נועדו לדעת רבי מאיר לממש את דברי הפסוק המובא בדבריו, שבסופו מדגיש את ערכן של היראה והאהבה בעבודת ה':

"ועתה ישראל מה ה' א-להיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י', י"ב)

זהו עיקר מגמתן של הברכות, הנכחת הקדוש ברוך הוא בעולמו של האדם באופן קבוע, כמאמר הכתוב:

"שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט"  (תהלים ט"ז, י"ח)

כדברי רבי צדוק הכהן בצדקת הצדיק:

"והיינו ברכות שכולן מתחילין בלשון נוכח שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות השם יתברך נוכח עיניו כאילו עומד עליו ומצוהו. והסיום לשון נסתר דמיד נעלם כמו שנאמר (דברים ל"ב י"א) על גוזליו ירחף נוגע ואינו נוגע כידוע"   (צדקת הצדיק ג')

 

ב. מסכת ברכות – השמש והירח והכוכבים

מסכת ברכות על כל חלקיה, קריאת שמע, תפילה וברכות, דוֹמָה, כך נראה, למאורות המאירים את עולמנו, השמש, הירח והכוכבים. גם האדם, שהוא עולם קטן, צריך להאיר היטב את חדרי לבבו באורו של ה', המאיר את מחשכי הלב במאורות ובכוכבים, בקריאת שמע, בתפילה ובברכות.

התפילה משולה לשמש, שבה האדם מדבר עם ה' ומרגיש את נוכחותו.

קריאת שמע משולה לירח, שבה אדם מדבר על ה' אבל לא לנכחו, כפי שעולה מדברי רש"י בברכות:

"אבל לתפלה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך" (רש"י ברכות כה. ד"ה אבל)

דבר זה דומה לירח, שאין לו אור עצמי אלא הוא מואר באור השמש. הברכות הם בבחינת ירח, שאין לו אור עצמי, והוא מואר באור השמש.

הברכות זרועות ככוכבים לאורך כל היום כולו, המאירים את חיינו באור פני מלך חיים.

 

ג. המצוות המקיפות את האדם

עתה, נעבור לעיין בחלק השני של ספר האהבה. חלק זה עוסק במצוות המקיפות את האדם ואת סביבתו. כך דרשו התנאים בסוגיית במסכת מנחות, פרק התכלת:

"רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם"     (מנחות מג:)

מערכת המצוות של תפלין, מזוזה וציצית, מחזקת את האדת ומגדילה את הסיכויים שלא יחטא.

כזכור, הבהרנו בתחילת מסענו זה, שעיקרם של "הדברים האלה" הצריכים להיקשר על היד ולהיות לטוטפות בין העיניים, וכן להיכתב על מזוזות בית ושערים, הם כל התורה כולה. אלא, שאנחנו מסתפקים מהן הפרשיות המייצגות אותה, הן בתפלין והן במזוזה. זהו הטעם להכללת הלכות ספר תורה יחד עם קובץ הלכות תפילין ומזוזה.

אלא, שעל פי הנ"ל לא נתבאר עדיין מקומן של הלכות מילה בספר האהבה. לצורך זה עלינו לעיין במדרש נוסף באותה סוגיה במנחות, שמתאר מצוות אלו בשני שלבים עיקריים: 

"ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך"   (מנחות מג:)

"ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני"    (שם)

השלב הראשון מבטא את השלמות שניתן להגיע אליה במצוות שה' מקיף אותנו בהן. ישנם שבעה דברים[3] המקיפים אותנו ומונעים אותנו מלהיכשל ומלחטוא. הציצית המקיפה אותנו מארבע רוחות, תפלין השולטים על כוחות החשיבה והעשייה בראש וביד, והמזוזה בפתח הבית מגינים עלינו.

על כך משבח נעים זמירות ישראל:

"שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך"  (תהלים קי"טט, קס"ד)

ומיד אחר כך:

"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"  (שם קס"ה)

אולם, נראה מחז"ל שדוד לא הסתפק בזה. זאת, משום שיש רגעים בחיים שהגנה זו אינה מספקת. ברית המילה הייחודית, שהיא חותם האדון בעבדיו[4], היא ההגנה הפנימית המשלימה את מערך ההגנה כולו. ברית בל תינתק זו שומרת על האדם גם ברגעים בהם ההגנה הרגילה לא מועילה, דווקא באיברי התאווה והיצירה.

אמנם, מי לנו גדול מדוד, שלמרות כל ההגנות הללו, נכשל בחטא הברית, באיבר התאווה. לא בא הדבר אלא ללמדנו, שכל ההגנות אינן מבטיחות חסינות מלאה. ההגנות תלויות באדם עצמו ובדרך שהוא מעצב ושולט במהלך חייו. כדברי חז"ל בגמרא בברכות:

"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה"   (ברכות לג:)

מערכת ההגנה המדוברת באה לסייע בידי האדם המבקש לעשות רצון בוראו, ולהגיע למדרגות של "לאהבה וליראה את שמך".

אך אחרי ככלול הכול, אין הדבר תלוי אלא באדם, ברצונו ובשליטתו. הוא היסוד החשוב של הבחירה שניתנה בידי האדם ככתוב בדברים:

'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית וברכך ה' אלהיך בארץ... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך"    (דברים ל', ט"ו-י"ט)

אף שהדבר נתון בידי אדם, שולח ה' עזר ותרופה לעמוד במשימה, וכמאמרם ז"ל בקידושין:

'ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו"  (קידושין ל:)

הוא שאמר דוד בתהלים, בהמשך ישיר לשני הפסוקים דלעיל:

"'שברתי לישועתך ה' ומצותיך עשיתי" (תהלים קי"ט, קס"ו)

זהו הפסוק שנהגו ישראל לומר בשעת הברית. כפי שכתוב בספר דרך פקודיך במצוות מילה, גם לאחר הקריאה של המוהל לאליהו מלאך הברית שיעמוד על ימינו ויסמכהו, צריך להתמיד בתקוות הישועה. התקווה לישועה אינה מתמקדת רק במעשה הברית עצמו, אלא בישועה שנותן ה', שיוכל האדם לעמוד ולהתמודד עם אתגרי פגם הברית.

בתשובות כתב סופר כתב לבאר את הפנייה לסיוע מאת ה' בדבר שניתן לאחריות האדם:

"נראה לי על פי שאמרו ז"ל יצרו של אדם מתגבר ומתחדש ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר אינו יכול לו, וכל אחד צריך סעד וסמך מאת ה', ודוד אמר שברתי לישועתך ה' ומצותיך עשיתי כוונתו הגם שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים בכל זאת שברתי לישועתך ה' ומצותיך כשעשיתי מצותיך שברתי לישועתך דבלאו הכי אי אפשר, והוא צריך שיכין עצמו לכך בכל מיני הכנות ולעשות כל האפשר בהרחקות וגדרים ולהיות זריז במצות ואז עוזר ה' לו לכבוש יצרו כשמתגבר עליו וצרך לבקש עזר מאת ה' וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש... צריך האדם לבקש דבר ה' ואז יוכל לדרוש ולשאול מה' שיראה בצערו ויעזרהו לעשות רצונך א-להי חפצתי וכו' והיינו אחת שאלתו שנאמר בו חוץ מן כל דברים ששאלתי אותה אבקש שצריך אני לבקש כמחפש אחר מטמונים ומהו שבתי בבית ה' וכו' ולהיות כן גם האדם הוא בבחינת נקיבה כי תש כחו לעשות רצון בוראו אם לא שיופיע ה' עליו אורו ויערה עליו רוח קדשו" (כתב סופר או"ח ל"ד)

 

ד. סיכום ספר אהבה

לסיכום, מצוות ספר האהבה מבקשות להקיף את האדם במערכת רחבה של פעולות המעמידות את האדם לפני ה', ובונות את אהבת ה' והדבקות בו יתברך בכל מהלך היום. הריטואל המצווָתי היומיומי של קריאת שמע, תפילה וברכות, בונה מפגש קבוע עם ה'. כפי שנאמר במשלי:

"ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום"    (משלי ד', י"ח)

במקביל, החלק האחר של ספר האהבה עוטף את האדם במעטפת של זיקה לה' מהיבטים שונים, על ידי המילה, הציצית, התפילין והמזוזה.

יחדיו, מצוות הדיבור היומיומיות (קריאת שמע, תפילה וברכות) מכריזות:

"גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו"   (תהלים ל"ד, ד')

יחדיו, המצוות המלוות את האדם בכל אשר יפנה (מילה, ציצית, תפלין ומזוזה), מגלות את כבוד ה' ואומרות:

"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר"   (ישעיהו מ', ה').

שני החלקים של ספר האהבה, בונים יחדיו אישיות המספרת את כבוד הא-ל.כך, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת, מכריזים בקריאה נאמנה:

"יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהלים י"ט, י')

דברים אלו נעשים מתוך תפילה ותקווה, שפעולתן של מצוות אלו בנפשו של האדם פנימה יתמידו את רצון האדם בדבקות. כדברי דוד בתפילתו בסוף ימיו, בצוואתו לקראת בניין בית המקדש:

"ה' א-להי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך"  (דברי הימים א' כ"ט, י"ח)

וכך כותב רבי צדוק הכהן:

"כשמתחיל האדם לכנוס לתורה ועבודה שבלב אז השם יתברך מאיר לו מאוד כמו שנאמר (תהלים קי"ט, ק"ל) פתח דברך וגו' וכל המחשבות ורצונות לתורה ועבודה נקרא דברך שהשם יתברך מדבר עם האדם ואלו המחשבות נעשים מזה. ובפתיחה יאיר מאוד שזה מבין פתיים... ולההתחלת הבנה צריך אור גדול ואחר כך מסתלק... והעצה לזה תפילה כידוע דהתחלה הוא מדריגת אברהם אבינו ע"ה והוא פתח דברך והסוף שחוזר להאיר הוא דוד המלך ע"ה ומשיח והוא דרגא דתפילה כמו שנאמר (שם ק"ט, ד') ואני תפילה ולכך דוד המלך ע"ה בעת בנין בית המקדש שהיה גם כן פתח דברך באור גדול והתנדבו בלב שלם פתח בתפילה (דברי הימים – א' כ"ט, י"ח) שמרה זאת לעולם ליצר וגו' שלא יסתלק ויגנז... ולכן אנו אומרים אחר התפילה פסוק זה כי על ידי התפילה נכנסים מוחין ומחשבות ורצונות וחשקות חדשות בלב האדם... ומבקשים שלא יגנז"    (צדקת הצדיק קמ"ג)

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 
 

[1] והשווה ללשון הירושלמי ריש פרק כיצד מברכין:

"כתיב (תהילים כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצות אמר רבי אבוה כתיב (דברים כ"ב, ט') פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם העולם כולו ומלואו עשוי ככרם ומהו פדיונו ברכה. ר' יחזקיה רבי ירמיה רבי אבון בשם ר"ש בן לקיש (תהלים ט"ז, ב') אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת"                         (ירושלמי ברכות א', א')

[2] יסוד חילוקו שבדיני ממונות או בדיני ראיות התלויים בסברה, פשיטא שיש כוח דאורייתא לסברה לפעול, אבל בדינים  שבין אדם למקום, אין מקום לסברה כדי ליצור מצוות, ורק אם נצטווינו בפירוש, הרי זו מצווה.

[3] תפילין של יד, ותפלין של ראש, מזוזת הבית, וציצית על ארבע כנפותיה.

[4] כך כתב הספורנו:

"לאות ברית. זכרון תמידי ללכת בדרכיו, בהיותו כחותם האדון בעבדו" (בראשית י"ז, י"א)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)