דילוג לתוכן העיקרי

תלמוד ומעשה

קובץ טקסט

תלמוד ומעשה

 

 

פתיחה

 

בסוף פרק ראשון, הגמרא אומרת על חזקיה כי הוא קיים את כל מה שכתוב בתורה. כדרך אגב, הגמרא שם מזכירה את המתח שקיים בין הלימוד ובין המעשה הדתי:

"והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה! לא קשיא - הא למיגמר, הא לאגמורי. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי, מאי דכתיב: 'אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור'? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר: אשריכם זורעי, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ואין מים אלא תורה..."      (יז.).

הגמרא מבחינה בין לימוד תורה לעצמו שעבורו המעשה גדול, ובין לימוד תורה לאחרים שאז הלימוד גדול (רש"י). בהמשך, הגמרא משבחת את המשלב עיסוק בתורה עם גמילות חסדים.

דברי הגמרא הללו כי גדול לימוד תורה המביא לידי מעשה, מבוססים על סוגיית הגמרא במסכת קידושין:

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה..." (מ:).

מסקנת הגמרא שם, מותירה אותנו בשאלה לגבי היחס בין תלמוד ומעשה, ובשאלה מי יותר משמעותי ומתי יש להעדיף כל אחד מהם. יש להעיר שדברי הגמרא בקידושין נאמרו על המשנה הקובעת שיש לשלב לימוד מקרא, משנה ודרך ארץ יחדיו. המשנה אינה מוותרת על לימוד דרך ארץ, ומחייבת את האדם לעסוק בו, והגמרא דנה ביחס בין לימוד התורה וערכים נוספים אך אינה קובעת שערך אחד דוחה לחלוטין את השאר.

הראשונים התעסקו ביחס שבין סוגיית הגמרא אצלנו, והסוגיה בקידושין[1]. בשיעור השבוע נעיין בקצרה בעקרונות הכלליים שעולים בראשונים בסוגיות אלו, נבחן דרכי פירוש שונות מהו המעשה שעומד כנגד התלמוד ונעיין בשאלה זו גם דרך סוגיות נוספות בש"ס.

מעשה מצווה ולימוד תורה

הפירוש המקובל למחלוקת התנאים לעיל הינה האם יש להעדיף לימוד תורה או עשיית מצווה. ניתן לנסח את השאלה בצורה החלטית: האם ללמוד מסכת סוכה בעיון או קיום מצוות ארבעת המינים. ברם, ניתן למתן את ניסוח השאלה ולא לעמת בין האפשרויות באופן חזיתי. ניתן להציע כדוגמה את הדלקת נרות בחנוכה בישיבה: האם תלמיד שלומד בבית המדרש צריך להפסיק את לימודו בדיוק בזמן שקיעת החמה (או צאת הכוכבים) וללכת לחדרו להדליק נרות, או שמא עדיף שימשיך ללמוד עד סיום הסדר ורק אז ידליק נרות בחדרו[2]? האם התלמוד דוחה את זמן עשיית המצווה, או שמא דווקא התלמיד שלומד בישיבה ראוי שיפסיק לקיים את המצווה דיומא ולאחר מכן ימשיך בלימודו.

כהבנה זו במחלוקת התנאים מובא בדברי המאירי בקידושין:

"תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו. וביאור דבר זה הוא שאם באה לידו מצוה ממצות שאין שעתן עוברת והוא צריך לתלמוד, ראוי להקדים את התלמוד למצוה ומכל מקום אם אינו צריך ללמוד אינו דוחה מצוה שלו בשביל ללמד אחרים..."

                                                               (ד"ה תלמוד ומעשה).

ברם, הסבר זה קצת קשה- האם הלומד תורה פטור מן המצוות? בענין זה נדון בפסקה הבאה, וכעת נזכיר את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה באבות על דברי בן עזאי ששכר מצוה מצוה. הרמב"ם מזכיר שמשה הזדרז בהקמת ערי המקלט בעבר הירדן למרות שהם לא קלטו עד שהבדילו גם ערים בארץ ישראל. מהעובדה שאפילו משה הזדרז בקיום מצוה שאינה מלאה ניתן ללמוד:

"ואם איש כמשה רבנו, משיג האמיתות, השלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצוות עשה לכל מעלותיו ושלימותו - מה ראוי לאשר נצטרעו נפשותיהם, ונתחזקה צרעתם ונושנה" (פ"ד,משנה ב).

אם כן, וודאי כי אנו מחויבים להזדרז אחר קיום כל מצווה עם לימוד התורה. ואכן יש שהסבירו שהשאלה על היחס בין לימוד תורה וקיום המצוות הינה הנחיה חינוכית של האדם. כך למשל מבארים התוספות בקידושין בהסברם השני:

"וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד"[3].

יש כאן שאלה חינוכית על מה לשים את הדגש בשלבים שונים בחיי האדם. לא מדובר בהכרח בהתנגשות תמידית בין לימוד תורה וקיום מצוות. בשלב ראשון על האדם ללמוד על מנת שיוכל לקיים אך לאחר שכבר מילא את כריסו בש"ס ובפוסקים עליו לחזור ולשים דגש על המצוות המעשיות.

המאירי בפירושו לבבא-קמא, מוסיף נקודה נוספת: לימוד התורה מעצב את אישיותו של האדם כך שקיום המצוות שלו יעשה בצורה שונה:

"...אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד, שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע ענינה, ואם הוא מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אע"פ שרוצה ללמוד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל למוד אחרים"    (ד"ה מי שיש).

עקרון זה עולה גם במספר מקומות בדברי הרב סולובייצי'ק בספריו השונים. מדבריו עולה כי לימוד התורה משפיע על אישיות האדם והדרך שבה הוא בוחן את המציאות, ולכך יש השפעה על קיום המצוות. בעקבות כך יש חשיבות בלימוד התורה גם על מנת להגיע לדרך קיום מצוות יותר שלימה מתוך תודעה דתית עמוקה יותר.

העוסק בתורה פטור?

בסוגיה אחרת אנו מוצאים אפשרות שלימוד תורה אכן דוחה קיום מצוות מעשיות. ידוע הכלל של עוסק במצווה פטור מן המצווה (סוכה כו.; ברכות יא. ועוד), והראשונים דנו האם אנו מפעילים עקרון זה גם כלפי העוסק במצוות תלמוד תורה. דוגמה ליישום הכלל גם כלפי לימוד תורה ניתן למצוא בתשובת המהר"ח אור זרוע:

"וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם. כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים, שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא..." (סימן קפג).

מדברי המהר"ח אור זרוע משמע שאין הבדל בין המצוות המעשיות ולימוד תורה, ובשניהם חל הכלל של העוסק במצווה פטור מן המצווה[4]. כנגד כך, המאירי במסכת מועד קטן (ט.) כותב כי כלל זה לא נאמר כלפי מצוות תלמוד תורה. לדבריו, אם ניתן לקיים את המצווה על ידי אחרים, האדם אינו מצווה להפסיק את לימודו, אך אם המצווה אינה יכולה להעשות על ידי אחרים צריך להפסיק מלימודו ולעשותה. לכן כל מצווה שמוטלת על גופו של האדם (כמו נטילת לולב) האדם צריך להפסיק את לימודו ולקיימה.

מקור נוסף לדברי המאירי הינה הברייתא במסכת שמחות פרק יא לגבי מצוות לויית המת והכנסת כלה (הובא גם במסכת כתובות יז.). במספר מקומות בדברי תוספות משמע שאם מוטל על האדם חיוב אחר אין הוא בכלל מצווה בלימוד תורה. כך משמע לגבי זמן שבו האדם עוסק בדרך ארץ או בענייני פרנסה ויתכן שלא מוטל עליו כלל חיוב של לימוד תורה[5]. כך גם ניתן להסביר, שבזמן שמוטלת על האדם מצווה, אין עליו חיוב של מצוות תלמוד תורה (בדרך זו הסביר הרב עמיטל בשיעור כללי בנושא).

בענין זה מצאנו סתירה בפסיקת ההלכה ברמב"ם. בהלכות תלמוד תורה (פ"ג, הלכה ד) וכן בהלכות קריאת שמע (פ"ב, הלכה ה) ותפילה (פ"ו, הלכה ח) מצאנו שלא אומרים את הכלל כלפי מצוות לימוד תורה. ברם, בהלכות אישות (פט"ו, הלכה ב) כותב הרמב"ם לגבי האפשרות של דחיית מצוות פריה ורביה- "שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה".

בהסבר דברי הרמב"ם ישנם פירושים רבים, ונזכיר את דברי הרב רבינוביץ בפירושו 'יד פשוטה' על הלכות תלמוד תורה. הרב רבינוביץ טוען כי עקרונית כלל זה חל גם על לימוד תורה. אולם, לא בכל זמן בו האדם לומד, יש בכך קיום מצווה. כמקור לכך הוא מביא את דברי הירושלמי המזכיר את דעת רשב"י שתלמוד תורה דוחה את המצווה:

"ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב, ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם"                                                         (ברכות א,ב).

וכותב על כך הרב רבינוביץ:

"זאת אומרת, הלמד שלא לעשות אין כאן קיום מצוות תלמוד תורה כלל. ואיזהו הלומד שלא לעשות? כל מצוה שאינה יכולה להעשות בידי אחרים והיא מצוה עוברת- אם הוא לא יעשנה אין לך 'שלא לעשות' גדול מזה. מעתה במקרה כזה מופקעת ממנו מצוות תלמוד תורה לגמרי"[6].

מהו המעשה?

בתלמוד אנו מוצאים במספר רב של פעמים את שאלת היחס בין לימוד תורה וקיום מידות טובות[7]. אין מדובר על קיום מצוות מעשיות כמו תפילין, אלא על מעשה מצווה של גמילות חסדים. כך למשל במסכת שמחות וכתובות דנים בשאלת ביטול תורה לצורך גמילות חסדים (לווית המת והכנסת כלה). הגמרא בנדרים מספרת על ר' עקיבא:

"אמר להו: לא כך היה מעשה? בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה! א"ל: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים"   (מ.).

תלמידי רבי עקיבא לא רצו לעזוב את בית המדרש על מנת לבקר את החבר החולה. הם הניחו שהחבר מבין למה הם לא באים, שהרי ברורה לו החשיבות של לימוד תורה. בעקבות כך ר"ע יוצא ומכריז על החשיבות הגדולה שיש במעשה זה, ומודיע שמדובר על דיני נפשות ממש ויש ללכת ולבקר את החולה.

אותו ר"ע שסובר שתלמוד גדול על פני המעשה, מבין שיש מעשים שלא נכנסים בגדר זה. מעשי המידות כמו הכנסת כלה וביקור חולים דוחים את לימוד התורה ועל תלמיד הישיבה לשמוע את קולו של מי שבוכה וזקוק לו.

בגמא בעבודה זרה (יז) ר' חנינה בן תרדיון חושש לחלקו לעולם הבא ונאמר שם שמי שיש לו גם תורה וגם מעשים טובים וודאי שיזכה לעולם הבא. כך מובא גם בגמרא בסוטה שיש להלך אחר מידותיו של הקב"ה שגומל חסדים (מצוות והלכת בדרכיו), ודבר זה רמוז בעיקרה של התורה-

"דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא'"          (יד.).

יתכן, ושאלה דומה עולה גם ביחס שבין לימוד תורה והוראת ההלכה. חלק מהחכמים פחדו מהוראת ההלכה, היות ויש בכך ביטול של זמן של לימוד תורה. דוגמה לכך אנו מוצאים בגמרא נוספת במסכת נדרים:

"ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש. ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה. ר"ש לא טעים, אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו"

                                                               (סו:).

ר' יהודה בא להציל את אותה אישה[8], אך רשב"י לא היה מוכן לזוז ממקומו, שהרי לא עזב את לימוד גם לקיום מצוות. בעניין זה עולה גם עקרון של כבוד החכמים, אך גם ביטול הזמן למען קיום ההלכה עבור ההמון.

כך גם עולה השאלה כלפי עיסוק בצרכי ציבור, הגורר ביטול זמן של לימוד תורה. בעניין זה אנו מוצאים צדדים לכאן ולכאן, ובדברי הגמרא במגילה עולה הבעיה בעיסוק בצרכי ציבור:

"'מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו' - לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה..."            (טז:).

נראה כי בהרבה משאלות אלו אין כללים, וודאי שהעיסוק בדברים נוספים גורר מיעוט זמן הלימוד, אך לעיתים דבר זה נצרך ואף הכרחי והלימוד אינו שלם בלעדיו.

הוראה מתלמוד וממעשה

ממו"ר הרב יעקב מדן שמעתי הסבר שונה למחלוקת ר' טרפון ור"ע, האם תלמוד גדול או מעשה גדול[9]. בספרי לספר דברים אנו מוצאים מחלוקת בין תנאים אלו בנוגע לשאלה האם כהנים בעלי מומים רשאים לתקוע בחצוצרות:

"הכהנים, בין תמימים בין בעלי מומים דברי ר' טרפון, ר' עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים, נאמר כאן 'כהנים' ונאמר להלן 'כהנים', מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומין, אף כהנים האמורים כאן תמימים ולא בעלי מומין. א"ל רבי טרפון עד מתי מגבב ומביא עלינו, עקיבא איני יכול לסבול אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא שהיה חגר ברגלו אחת שהיה עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו הין רבי שמא בהקהל ראית שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל? א"ל העבודה שלא בידיתה אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא, טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו"   (פסקה עה).

ר"ע דורש מהפסוקים שבעלי מומים פסולים בתקיעה בחצוצרות. ברם, לר' טרפון ישנה ראיה חזקה שכהנים בעלי מומים תוקעים בחצוצרות- דודו שהיה חגר ברגלו תקע בחצוצרה. בעקבות כך ר"ט תוקף בחריפות את ר"ע, ברם, למסקנה ר"ע שלמד מהפסוקים צדק, והראה שיש לבחון בדיוק איך אירע המעשה ואין ללמוד ממעשה זה הלכה כללית. במקרה זה ר"ט סבר שהמעשה עיקר בהוראת ההלכה, ור"ע סבר שהעיון התלמודי עיקר בפסיקת ההלכה. בסיום כולם הודו לר"ע ואמרו כי התלמוד מביא לידי הבנה נכונה של המעשה.

שאלה זו הנוגעת לדרך פסיקת ההלכה, עומדת במחלוקת במהלך כל הדורות. בתחילת תקופת הגאונים הר"י מיגאש הורה שיש לפסוק הלכה לאור תשובות הגאונים ולא לפי סוגיות הגמרא:

"שאלה מה יאמר אדוננו באיש שלא קרא מעולם הלכה עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים... ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו ואינו מבין הצדק מהם מבלתי הצדק אם יוכל להורות בענין אחד או בנדון אחד ויפסוק הדין בו...

תשובה: דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי' אחד משני דברים אלו רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו..."               (סי' קיד).

דברים דומים כתב בימינו הרב עובדיה יוסף בהקדמתו לשו" יביע אומר:

"וראיתי לנכון להעיר כאן ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב כמה מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אע"פ שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון ["אור תורה"] להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים. וישנם טועים וחושבים שדבריהם הלכה למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו... ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים".

בדרך שונה כתבו הרמב"ם (תשובות הרמב"ם סימן ריז) והרא"ש (סנהדרין ד,ו) כי ראוי להורות מתוך עיון בתלמוד, ולא לאור פסיקות קודמות. דברים כעין אלו כותב המהר"ל מפראג בנתיב התורה:

"כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו בחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו... והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך"                             (פרק טו)[10].

גם בספרות השו"ת בימינו אנו מוצאים את הגישות השונות: יש אחרונים שתשובותיהם קצרות ובנויות בעיקר מעיון בגמרות ובראשונים, ויש פוסקים שסומכים יתדותיהם בפסיקות קודמות.

ישנה חשיבות גדולה לפסיקת ההלכה על פי המעשה היות ובדרך זו נוצר הקשר הרציף בין הפסיקה בדורות השונים. המסורת בנויה על הכרת המעשה והעברתו מדור לדור[11]. פסיקה לאור הלימוד והפלפול יוצרת אפשרות של חדשנות מחד, אך טומנת בחובה אפשרות לניתוק מהעבר, ולכן לרוב יעדיפו שראש הבית דין יהיה אדם המשמר את המסורת כדי שלא יווצר נתק בין הדורות. דוגמה לדבר מצינו במינויו של הלל לנשיא:

"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון"                                                       (פסחים סו.).

הלל הזקן עלה מבבל וחידש דרך חדשה בלימוד תורה ובפלפולו מחדש הלכה. אך עדיין הלל מראה את כוחו גם לאור שמירת המסורת, ולאור ראיית המעשה הוא נזכר במסורת ששמע ופוסק לאור כך את ההלכה. השילוב בין החדשנות ובלימוד ובין שמירת מסורת הפסיקה היא המאפשרת את שמירת שושלת ההלכה ויוצרת איזון ראוי בהוראת ההלכה.

 

 

 

 

 

[1]   מספר שיעורים בבית המדרש הוירטואלי עסקו ביחס שבין הסוגיות, וכן ביחס שבין לימוד תורה ומעשה המצוות. ראה:

 http://www.etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/dafyomyomi/2008-11-17.php, http://www.etzion.org.il/vbm/archive/8-chaimi/10mhalacha.php, http://www.etzion.org.il/vbm/archive/metho61/09tora.php, http://www.etzion.org.il/vbm/update_views.php?num=5938&file=/vbm/archive/13-kid29/37kid29.doc.

[2]   בהנחה שתלמיד זה אינו חושש לשיטת הרמב"ם, ומבין שהמצווה מתקיימת לכתחילה בימינו גם בזמן מאוחר יותר.

[3]   וראה גם ביתר אריכות בדברי ר' ישעיה בשיטה מקובצת בבא קמא יז,א.

[4]   יש לציין שבסימן קסא מובאת דעת האור זרוע שחולק, וסובר שרק בזמן ההליכה הם טרודים ופטורים אך- "...התלמידים שכבר באו לבית רבם תו לא טרידי ואפשר להם לקיים את שניהם". אך יש לשים לב שהטעם נובע מכך שאפשר לקיים את שניהם (עקרון כללי בדין העוסק במצווה) ולא היות ומדובר על מצוות תלמוד תורה.

[5]   תוספות ישנים יומא פה,ב ד"ה תשובה; תוספות מסכת מנחות דף צט וכך מבין הרב אלחנן וסרמן בקובץ הערות.

[6]   הרב עובדיה יוסף מתבטא בחריפות נגד תלמוד תורה שאינו מוביל למעשה במספר מקומות. כך לדוגמה בהקדמתו לשו"ת יביע אומר ח"א או"ח:

"ומה מאד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברה הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה..."               (אות ו).

     בניגוד לכך, עומדת גישתו המפורסמת של ר' חיים מוולוזין שיש משמעות ללימוד התורה כהתחברות לה' וללא קשר לידע. וראה באריכות לגבי שיטתו של הרב ליכטנשטיין ששונה מדברינו בגוף השיעור כפי שמובא במאמרו של הרב חיים נבון- "תלמוד תורה בתורתו של הרב אהרון ליכטנשטיין", אקדמות יז. תודתי לעורך היקר על ההפניה.

[7]   לסיכום המקורות בנושאים אלו ראה בספרו של פרופ' א.א. אורבך, 'חז"ל פרקי אמונות ודעות עמודים 535-553.

[8]   וראה גם לגבי ר' מאיר בירושלמי סוטה פ"א ה"ד.

[9]   ניתן לשמוע את ההסבר בסיום שנעשה למסכת הוריות לקראת סוף השיעור שמופיע באתר קש"ת.

[10] וראה בעניין זה במאמרי- 'שגגת תלמוד עולה זדון', דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון גליון 943.

[11] הדמות הבולטת בתנאים הפוסקת לאור המעשה הוא רבי אליעזר הגדול שאמרו עליו שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. דרכו בפסיקת ההלכה שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו ושימר את ההלכה הקדומה, ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)