תמורה דף כו – תפוס לשון ראשון

המשנה בדף כה עמוד ב מביאה מחלוקת בין ר' מאיר ור' יוסי ביחס לאדם שהוציא מפיו שתי אמירות רצופות שאינן עולות בקנה אחד: הוא ביקש להפוך בהמת חולין לתמורת עולה ולתמורת שלמים כאחד. ר' יוסי מסביר שיש לבדוק את כוונתו: אם מלכתחילה התכוון להחיל שתי קדושות – ניתן לאפשר לו לעשות זאת, ולפצל את קדושתה של הבהמה. ברם, אם הוא התכוון לאמירתו הראשונה, אלא שלאחר מכן שינה את דעתו וחזר בו – החזרה אינה מתקבלת, ורק הקדושה הראשונה שביקש להחיל חלה בפועל.

ר' מאיר חולק על ר' יוסי ותמיד תופס לשון ראשון. את דבריו ניתן לפרש בשתי דרכים:

א. ר' מאיר מפרש את דבריו של אותו אדם באופן שונה מר' יוסי. כאמור, ר' יוסי מתלבט לגבי כוונת הדובר, ואילו ר' מאיר משוכנע בכוונתו של הדובר ו"תופס לשון ראשון". אין ספק כי דבריו הראשונים של המקדיש הם העיקריים מבחינתו, ואליהם התכוון, ועל כן הם חלים להלכה.

ב. ר' מאיר איננו חולק על האומדנא בפירוש הדברים, אלא על ההלכה הנובעת מן הפרשנות. לדעת ר' מאיר האמירה הראשונה היא אבסולוטית, בלי כל קשר לכוונה שעמדה ביסודה, ולכן אין כל אפשרות לשנותה. אמנם, ייתכן שאותו אדם אכן התכוון מלכתחילה להחיל את שתי הקדושות, אך ההלכה אינה מאפשרת לעשות זאת: דיבור מושלם יוצר קדושה מושלמת, אף אם איננה עולה בקנה אחד עם כוונתו של המקדיש.

בעיוננו למנחות דף פא הרחבנו בביאור הדרך השנייה, הקשורה לעמדה כללית יותר של בית שמאי (הסבורים אף הם "תפוס לשון ראשון") בענייני הפלאה. הסברנו שעמדה זו של בית שמאי מבטאת את הטוטאליות שבמילים: לאחר שהוחלה קדושה מכוח הדיבור, היא איננה ניתנת לשינוי כלל וכלל.

נפקא-מינה אפשרית בין שתי הדרכים בהסבר דברי ר' מאיר קשורה ליישום מחלוקת התנאים בהקשרים הלכתיים שונים. הסברה שמציעה הדרך השנייה, לפיה יש לתפוס לשון ראשון בלי קשר לכוונת המקדיש, רלוונטית ביחס לקדשים בלבד. בעולם הקדשים הדיבור קריטי, והחלות שהוא יוצר אינה ניתנת לביטול, ולכן מסתבר שהדיבור הראשון יכריע באופן בלעדי. עם זאת, בש"ס מצאנו סוגיות אחדות הבוחנות את שאלת "תפוס לשון ראשון" גם בהקשרים ממוניים. בהקשרים אלו כוונת האדם קריטית, ולכן הסברה שמציעה הדרך הראשונה רלוונטית יותר. לפי הדרך הראשונה יש לערוך אומדנא לכוונת כל אחד מן המתדיינים, לקבוע מה היתה דעתם מלכתחילה ולהכריע האם לתפוס לשון ראשון או אחרון.

ואמנם, להלכה מצאנו הבחנה בין התחומים. בכל הנוגע לדיני קדשים קיבל הרמב"ם את דברי ר' יוסי, וקבע שיש לאמוד את כוונת הדובר, ועל פי האומדנא להחליט האם לתפוס לשון ראשון או לשון שניהם. לעומת זאת, בדיני ממונות הסיקו הרמב"ם ושאר הראשונים מן הסוגיה בבבא בתרא דף קה כי קיים ספק האם תופסים לשון ראשון או אחרון, ויש לנהוג, בהקשרים אלה, כדין כל ספק בדיני ממונות.