'תמימות' בספירת העומר

  • הרב משה טרגין

'תמימות' בספירת העומר

כאשר התורה, בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, טו-טז), מפרטת את מצוות ספירת העומר, היא מציינת גם את מספר הימים וגם את מספר השבועות שיש למנות:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה; עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' ".

ביחס לספירת השבועות התורה מוסיפה מגדיר מיוחד: שבע השבתות - כלומר, השבועות - צריכות להיות "תמימות". הראשונים נחלקו באשר לתפקידו של הביטוי "תמימות" ולהלכות שנלמדות ממנו.

'תמימות' בתחילת הספירה

היישום הבסיסי ביותר של 'תמימות' מופיע בדרשה בתורת כהנים (אמור פרק י"ב, ו), הקובעת שהספירה מתחילה בלילה ולא בבוקר:

" 'מיום הביאכם תספרו', יכול יקצור ביום ויספור ביום ויביא ביום? תלמוד לומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה', אימתי הם תמימות - בזמן שמתחיל בערב. יכול יקצור בלילה ויספור בלילה ויביא בלילה? תלמוד לומר 'מיום הביאכם', אין הבאה אלא ביום; הא כיצד - קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום".

הפעולה של קצירת העומר הייתה בלילה, ואילו הקרבת מנחת העומר התקיימה ביום שלאחריו. המדרש קובע שהספירה צריכה גם היא להתחיל בלילה, כדי שמניין הימים לקראת חג השבועות יהיה שלם - 'תמימות'. אם הספירה תתחיל רק ביום, המניין לא יהיה שלם. המדרש הזה קובע שרק הלילה של ט"ז בניסן הוא הזמן המתאים להתחלת ספירת העומר. כמה מן הגאונים והראשונים הוסיפו הלכות נוספות, המבוססות על הרחבה של עיקרון ה'תמימות'.

השמטת יום מן הספירה

ההלכה הידועה ביותר, ככל הנראה, שמבוססת על 'תמימות' צוינה לראשונה על ידי הבה"ג. התוספות במסכת מגילה (כ: ד"ה כל הלילה) ובמסכת מנחות (סו. ד"ה זכר למקדש) מצטטים את פסק הבה"ג שלפיו אם אדם שכח לספור ביום מסוים, הוא איננו יכול להמשיך ולקיים את ספירת העומר כהלכתה:

"ובה"ג כתב דהיכא דאינשי (= שכח) לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה, וכן הלכה; אבל אם שכח לילה ויום - לא ימנה עוד בברכה, דבעינן 'תמימות' וליכא".

מאחר שהתורה דורשת שלמות ותמימות של הספירה, ספירה שחסר בה יום אחד איננה מהווה קיום של המצווה. השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תפ"ט סעיף ח) פוסק כשיטת הבה"ג, ולכן אנו מחמירים שמי ששכח לספור יום שלם איננו ממשיך את ספירת העומר בברכה. לפי שיטת הבה"ג, המונח "תמימות" מתייחס לספירת העומר כולה, וקובע שהיא צריכה להיות מלאה וללא הפסקות במהלכה.

כמה ראשונים (ראה ברי"ץ אבן גיאת, ספר שערי שמחה, הלכות חדש וספירת העומר) מביאים את דעת רס"ג, שאימץ הבנה מצומצמת יותר של הביטוי "תמימות". על בסיס הדרשה בתורת כהנים פוסק רס"ג שאם אדם לא ספר ביום הראשון הוא איננו יכול להמשיך לספור את ספירת העומר עם ברכה, מאחר שהפסיד את יסוד ה'תמימות' שבספירה. לפי חלק מהציטוטים של ההלכה של רס"ג, אפילו מי ששכח לספור רק בלילה הראשון איננו רשאי להמשיך את הספירה - גם אם נזכר וספר ביום:

"ואמר מר רב סעדיה, שכח ולא בירך על ספירת העומר בכל לילות שבין פסח לעצרת - מברך בלילה שלאחריו, חוץ ממי שלא בירך לילה הראשון, שאין מברך בשאר לילות כלל, דבעינן תמימות וליכא".

לפי נקודת המבט הזו, הסוברת שהספירה חייבת להתחיל בלילה, החידוש של התורת כהנים היה בקביעה שכדי להשיג 'תמימות' חייבים להתחיל לספור מן הלילה הראשון. מבחינה זאת, רס"ג רק חשף את התפיסה המונחת ביסוד דברי התורת כהנים.

ההלכה שקבעה את נקודת ההתחלה של ספירת העומר בלילה מצביעה על כך ש'תמימות' איננה רק הנהגה טובה; 'תמימות' הוא גורם מעכב, ואם הוא נעדר - הספירה לא התקיימה כהלכתה. לעומת זאת, המאירי במסכת מגילה (כ: ד"ה כל הלילה) סובר שכל דין ה'תמימות' הוא לכתחילה בלבד ואינו מעכב:

"ויש מפרשין שכל שלילה ראשונה מונה מבערב לא יצאו מכלל תמימות, ומכל מקום עיקר מצות ספירה [מלכתחילה] - בלילה".

המצב הרצוי הוא שהספירה תהיה בלילה, אך אם אדם לא ספר בלילה, הוא רשאי להשלים את הספירה ביום הבא אחריו.

הבה"ג, שהבאנו את שיטתו לעיל, למעשה הרחיב את הסברה של רס"ג, בקבעו שלא רק העדר ספירת היום הראשון פוגם בתמימות הספירה, אלא כל יום שהושמט גורם לליקוי בתמימות.

'תמימות' בכל יום בפני עצמו

התוספות (מגילה כ: ד"ה כל הלילה) פנו לכיוון שונה מרס"ג והבה"ג והציעו תפקיד אחר לביטוי "תמימות". לדעתם, אם אדם לא ספר בלילה, הוא איננו רשאי לספור בברכה ביום שלאחריו, משום שאז הספירה איננה נחשבת 'תמימה':

"אומר ר"ת, שאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום... דאין לברך ביום, משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב 'תמימות', ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה".

כשם שבתורת כהנים נדרשה החובה להתחיל את הספירה בלילה הראשון כדי להשיג 'תמימות' של כל חמישים ימי הספירה, כך מחייבים התוספות לספור בכל יום ויום מחמישים ימי הספירה בלילה דווקא, כדי שהספירה הספציפית של אותו יום תהיה 'תמימה'. גם כאן, השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תפ"ט סעיף ז) מאמץ את השיטה הזו להלכה, ולכן מי ששכח לספור בלילה איננו מברך כאשר הוא משלים את הספירה בבוקר יום המחרת.

מדברי התוספות עולה הרחבה משמעותית של הבנת הביטוי "תמימות". לפי הדרשה בתורת כהנים, ואפילו לפי הפרשנות המרחיבה של הבה"ג, המונח הזה עוסק באופייה של הספירה כולה, כיחידה אחת; אולם לפי התוספות הוא דן בנפרד בכל אחד ואחד מחמישים ימי הספירה.

'תמימות' במניין הימים ובמניין השבועות

הבנה נוספת של "תמימות" מובאת בשם רב האי גאון. גם אם אנו מאמצים את גישתו של הבה"ג שלפיה הספירה כולה חייבת להתאפיין ב'תמימות', ניתן לומר שמי ששכח לספור בלילה אחד איננו פוגם לגמרי את תהליך הספירה. זאת מאחר שספירת העומר מורכבת משני מניינים נפרדים: מניין הימים ומניין השבועות; כך ניסח זאת אביי במסכת מנחות (סו.):

"אמר אביי: מצוה למימני יומי, ומצוה למימני שבועי (גם כשבית המקדש אינו קיים)".

כפי שכבר ציינו, הפסוק מחייב "תמימות" רק במניין השבועות ("שבע שבתות תמימֹת"). לפי דעת רב האי גאון, גם אם נפגמה התמימות של ספירת הימים, ניתן לשמר אותה בספירת השבועות. אפילו אם אדם שכח לספור יום אחד, הוא יכול להמשיך בספירה, ובלבד שהיום אותו שכח איננו יום החותם שבוע של ספירה (היום השביעי, הארבעה עשר וכן הלאה). למעשה קיימות שתי גרסאות של דעת רב האי גאון: הרי"ץ אבן גיאת (שהוזכר לעיל) מביא בשמו שהתמימות יכולה להתקיים גם בספירת הימים בפני עצמה וגם בספירת השבועות בפני עצמה:

"ונשאל מרב האי... והשיב... מכדי תרי קראי אינון, כל חד וחד באפי נפשיה לחודיה קאים, 'תספרו חמשים יום' ו'שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ' (דברים ט"ז, ט)... והאי מאן דטעה יום אחד ולא מנה - אשכחן ליה רווחא למימר לית לה תמימות...".

לעומת זאת, בשיבולי הלקט (סימן רל"ד) מובא שדרישת התמימות קיימת רק בספירת השבועות, ואיננה שייכת בכלל לספירת הימים:

"ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי, מאן דאישתלי ולא בירך בלילה ראשון מברך בליל שני ואמר 'דאיתמל הוה חד בעומרא ויומא דין תרין בעומרא', ואי משום תמימות - בשבועי הוא דאיתמר".

כך או כך עולה שאדם יכול לקיים את התמימות של ספירת העומר על ידי השלמת הספירה החסרה לפני סיום אותו שבוע. גם השיטה הזו רואה את חובת ה'תמימות' כנוגעת לספירה כולה כיחידה אחת, וגם לפיה מדובר בהלכה מעכבת ולא רק בדין לכתחילה.