תנופה

  • הרב משה טרגין

תנופה

בכמה מהקרבנות שהוקרבו בבית המקדש נדרש מעשה המכונה בשם "תנופה". בשלב מסוים של תהליך ההקרבה היה חלק מן הקרבן מורם ומוסט לצדדים באוויר. בין הקרבנות שבהם נדרשה תנופה היו המנחות, קרבן נזיר וקרבן סוטה. בכל אחד מקרבנות אלו הובאה סולת: המנחות - כל עצמן סולת; גם הסוטה, קרבנה היחיד הוא סולת; ואילו בקרבן נזיר באה הסולת כתוספת לקרבן הבהמה. בנוסף הייתה תנופה גם בקרבן השלמים - בכל הקרבת שלמים היו הכוהנים מניפים חזה ושוק שלהם. בשיעור זה נעסוק בהיבט מעניין במיוחד של תהליך התנופה - ריבוי המשתתפים במעשה ההנפה.

הגמרא מציינת בכמה מקומות כי אין התאמה בין התיאור בתורה של מעשה התנופה בקרבן שלמים לבין תיאור מעשה התנופה בקרבן סוטה ובקרבן נזיר. נראה כי בקרבן שלמים התנופה מתבצעת על ידי בעלי הקרבן, כפי שהתורה עצמה מצווה "ידיו תביאנה את אשי ה'" (ויקרא ז', ל). לעומת זאת, לגבי מנחת סוטה ומנחת נזיר התורה אומרת כי הכוהן לוקח את הקמח מידי הבעלים ומניפו בעצמו. הגמרא מיישבת את הסתירה על ידי שילוב שני התיאורים של התנופה והפיכתם לתמונה אחת. בשני הקרבנות (שלמים וסוטה) התנופה הייתה מתבצעת על ידי שני האנשים: הכוהן והבעלים. התורה מצווה לבצע את התנופה בשניים בכך שהיא מצווה פעם אחת על הכוהן לבצע את התנופה ומצווה זאת פעם נוספת על הבעלים. הגמרא מתארת זאת כך: "כוהן מניח ידיו תחת ידי בעלים ומניף" (מנחות סא ע"ב).

תירוץ הגמרא מיישב את הסתירה בין הפסוקים, אך הוא מעורר בעיה הלכתית שתוספות היו ערים לה. בדרך כלל צריכות מצוות להיעשות תוך מגע ישיר של האדם עם החפץ שבו נעשית המצווה. נטילת לולב, למשל, חייבת להיעשות באמצעות ידיו של האדם, מבלי שעצם כל שהוא יחצוץ בין ידי המבצע לבין הלולב. בדומה לכך, גם את התפילין יש לקשור על זרועו של המניח ללא חציצה. דין זה ידוע בשם "חציצה" - הפסק או הפרדה הגורמים לפסילת המצווה. אם כך, מדוע לא יחולו דיני חציצה גם בתנופה? מדוע לא תגרום כל חציצה בין ידי המניף לבין הקרבן לפסילת המעשה? מדוע אין ידי הבעלים מהוות חציצה בין ידי הכוהן לבין הקרבן?

תוספות מצטטים את הגמרא במסכת מנחות (צד) על מנת להוכיח כי דיני חציצה אכן שייכים גם לגבי תנופה. המשנה שם (צג ע"ב) אומרת כי שותפים שהביאו קרבן אינם מניפים אותו יחדיו, אלא ממנים שליח אחד שיבצע את התנופה בשבילם. הגמרא אינה מקבלת את הצעת המשנה ללא הסתייגות: היא מציעה כי כל השותפים יבצעו את התנופה יחדיו. ותשובתה היא, כי אם כל השותפים בקרבן יחזיקו את קערת הקמח יחד, ברור כי כמה מהם לא יוכלו לגעת ישירות בכלי, ותיווצר חציצה. ומכיוון שתנופה משותפת אינה אפשרית, הגמרא מעדיפה שהתנופה תתבצע על ידי שליח אחד, שאותו ימנו כל בני החבורה. מגמרא זו עולה בבירור כי דיני חציצה שייכים בתנופה. אם כך, יש להסביר מדוע הגמרא במסכת קידושין אומרת כי התנופה נעשית על ידי הבעלים והכוהן - הלוא יש חציצה בין ידי הכוהן לבין הקרבן המונף. שאלתם של התוספות נתמכת על ידי גמרא מפורשת!!!

תוספות נותנים שני תירוצים לעניין, שכל אחד מהם בנוי על חילוק בין המקרה של שותפים שבו עוסקת המשנה במנחות לבין הגמרא בקידושין, העוסקת בהנפה של כוהן ובעלים. נתחיל בתשובה השנייה, העוסקת בהבדל הטכני שבין שני המקרים. תוספות מסבירים אחרת את דברי הגמרא "תחת ידי בעלים". הגמרא אינה מתכוונת לומר כי הכוהן מניח את ידיו תחת ידי הבעלים ונוגע בהן ישירות. כל כוונתה היא כי הכוהן הניח את ידיו במקום הנמוך מן המקום שבו הניחו הבעלים את ידיהם, ולמעשה לא היה כל מגע פיסי בין ידי הכוהן לידי הבעלים. המילה "תחת" מתפרשת במובן של "למטה מ-" ולא במובן של "מתחת" ממש. אם כך, לא הייתה שום חציצה, וגם הכוהן נגע בכלי עצמו.

למרות שתירוץ זה פותר את הסתירה, לא ברור כיצד הגיעו תוספות לחילוק זה; הגמרא בקידושין אינה מזכירה שום רמז שיכול להוביל אליו. שאלה משמעותית בהקשר זה היא מדוע הגמרא במנחות העוסקת בשותפים אינה מתייחסת לאפשרות זו. יישוב סתירה כרוך במציאת חילוק בין המקרים הנראים כסותרים. תוספות אכן מוצאים חילוק כזה, אך אין הם מסבירים מדוע החילוק שהוצע אינו מספק גם במקרה של שותפים.

התירוץ הראשון של תוספות מעלה הבחנה מהותית בין המקרים השונים. בשני המקרים העובדות דומות למדיי: בשניהם ישנו גורם החוצץ בתנופה. בשלמים ידי הבעלים חוצצות בין הכוהן ובין הקרבן, ובמנחת שותפים ידיו של אחד השותפים יכולה להפריע לידי חברו. ההבדל בין שני המקרים טמון בהבדל בין היחס שבין הכוהן ובעלי הקרבן לבין היחס שבין השותפים במנחה. במקרים מסוימים יכולים שני חפצים להיחשב כחפץ אחד מבחינה עקרונית, אף על פי שמבחינה פיסית הם חפצים נפרדים. דוגמא לכך ניתן למצוא בגמרא במסכת בכורות העוסקת בדין פטר חמור: על פי ההלכה בכור חמור צריך להיפדות בשה, שקרב במקומו למזבח. מה הדין אם נולדו תאומים - מי מהם נחשב הבכור? המשנה בבכורות (ט ע"א) אומרת כי להלכה רק אחד מהם הוא בכור ממש (אף על פי שלאדם נראה כי שניהם נולדו בבת אחת), ולכן רק שה אחד יוקרב. לדעת ר' יוסי הגלילי שני הוולדות קדושים בקדושת בכור משום ששניהם, לדעתו, יצאו בבת אחת, ולכן יש להקריב תמורתם שני שיים. מחלוקת רבנן ור' יוסי הגלילי סבה סביב השאלה האם שני הוולדות נחשבים כבכורות, או שמא רק אחד מהם נחשב לבכור.

הגמרא מקשה על דעת רבנן: מעמד בכור ניתן לוולד רק אם בשעת הלידה ישנו מגע בין הוולד לבין כל רחם אמו. ולד שנולד יחד עם תאום לא עמד, מן הסתם, בדרישה זו, שהרי התאום בוודאי חצץ בזמן כל שהוא בינו לבין רחם האם. אם כן, אף לא אחד מן הוולדות יכול להיחשב כבכור, משום שברור כי בשלב כלשהו של הלידה הייתה חציצה בין הבכור המיועד לבין רחם האם!! הגמרא קוראת לרבנן להגן על שיטתם מפני פסול החציצה.

רש"י מציין כי שאלת הגמרא מוסבת דווקא על שיטת רבנן, הטוענים כי רק ולד אחד התקדש בקדושת בכור. לדעת ר' יוסי הגלילי, ששני הוולדות נחשבים כבכורות, השאלה כלל אינה מתעוררת. רש"י מסביר כי לדעת ר' יוסי הגלילי שני הוולדות נחשבים כגוף אחד מכיוון ששניהם בכורות, וממילא אין כל חציצה בין הוולדות לבין רחם אמם. חציצה מוגדרת כהפרדה בין שני חפצים הנגרמת על ידי גורם חיצוני למערכת הנידונה (כמו חולצה החוצצת בין התפילין ובין הזרוע). אם החפץ החוצץ הוא חלק אינטגרלי מן המערכת הנידונה אין הוא מהווה חציצה, כשם שהחלק הניטל של הלולב אינו מהווה חציצה בפני החלק של הלולב שאינו ניטל. רש"י אומר, בעצם, כי קודם שדנים בחציצה יש לשאול מה מידת הקשר בין הפריטים הנידונים.

כעת נחזור לדון בתנופת הכוהן והבעלים. התורה דורשת כי התנופה תיעשה על ידי שני אלו - הכוהן והבעלים. השניים מהווים אם כן חוליה מהותית בביצוע התנופה - אין היא יכולה להתבצע בלעדי שניהם. אם כך, ניתן לומר כי הם אינם נחשבים כשניים לעניין תנופה: הכוהן והבעלים מהווים יחידה אחת, וממילא אין דין חציצה בתנופה. המצב שונה לגמרי בקרבן השותפים:בקרבן זה השותפים אינם חוליה הכרחית בתנופה, שהרי אותו הקרבן יכול להיקרב ביחיד ולהיות מונף ביחיד. לכן ידיהם של השותפים אינן נתפשות כיחידה אחת, ויד שתפסיק בין חברתה לבין הכלי תיחשב כחציצה. בקיצור: אין להשוות בין היחס שבין הכוהן והבעלים לבין היחס שבין השותפים לבין עצמם (הסבר מלא לעניין זה ניתן למצוא בדברי הקהילות יעקב למסכת קידושין).

אפשרות שלישית ליישוב הקושיה מופיעה בדברי רש"י במסכת מנחות. תשובה זו מושתתת על יחסי החשיבות שבין תנופת הכוהן לבין תנופת הבעלים. רש"י מסביר שאין חוששים לחציצה בתנופת הכוהן מכיוון שחשיבותה משנית. נראה כי רש"י "מדרג" את חשיבות התנופות, ומעניק לתנופת הכוהן משקל נמוך יותר ממשקלה של תנופת הבעלים, ודירוג זה מאפשר חציצה בתנופת הכוהן. אך ההסבר המובא ברש"י דורש ליבון והרחבה: אם תנופתו של הכוהן נצרכת בתהליך ההקרבה, מדוע היא כשרה אף בחציצה? ואם נאמר כי תנופתו של הכוהן אינה חשובה דייה עד כדי כך שהתורה מאפשרת לה להיעשות בחציצה, מדוע בכלל יש לעשותה?

ייתכן שנוכל ליישב תמיהות אלו באמצעות חילוק שהעלה ר' חיים הלוי סולובייצ'יק בין שני היבטים שונים הקיימים בכל עבודה הנעשית על ידי הכוהן. ההיבט הראשון והבולט בעבודת הכוהן הוא היותו מבצע העבודה. הוא מקריב את הקרבן, זורק את הדם ומעביר חפצים ממקום למקום. ברור כי הוא המבצע של המעשה, הבעלים עליו. נוסף לכך, לעתים קרובות הוא משמש גם כמקום - המקום שבו על החפץ להימצא בשעת ביצוע העבודה. אם העבודה אינה נעשית בכלי הנכון היא נפסלת, משום שלא נעשתה במקומה. ולפעמים המקום של חפץ מסוים או של כלי מסוים הוא בתוך ידו של הכוהן. ר' חיים מחלק אפוא בין הכוהן כמבצע העבודה לבין הכוהן כמקום העבודה (ראה דבריו של ר' חיים לגבי חילוק מעניין בעניין עבודה ביד שמאל במקום עבודה ביד ימין, העדיפה עליה בדרך כלל).

אחד ההבדלים שמעלה ר' חיים בין שני ההיבטים בעבודת הכוהן נוגע לעניין חציצה. אם הכוהן משמש כמקום העבודה יש להניח כי יידרש מגע ישיר בין ידו של הכוהן לבין החפץ. אם ישנה חציצה, נוכל לומר כי סוף סוף החפץ אכן לא היה ביד הכוהן, במקומו הנכון. לעומת זאת, על מנת להחשיב את הכוהן כמבצע הפעולה איננו זקוקים למגע ישיר בינו ובין החפץ הנידון, וניתן להסתפק בהיותו המוציא לפועל של המעשה. מעשה שנעשה על ידי הכוהן נחשב למעשה הכוהן גם ללא מגע ישיר. חילוקו של ר' חיים בין הכוהן כמבצע המעשה לבין הכוהן כמקום העבודה משמעותי ביותר לעניין חציצה בעבודות שנעשו במקדש.

כעת נחזור לדירוג שהציג רש"י לגבי חשיבות תנופת הכוהן אל מול חשיבות תנופת הבעלים. רש"י סבר כי חציצה בתנופת הכוהן אינה פוסלת את הקרבן מאחר שתנופת הכוהן משנית בחשיבותה ביחס לתנופת הבעלים. עמדה זו הייתה קשה בעינינו, שהרי רש"י סבר כי תנופת הכוהן נצרכת, למרות שהוא היה מוכן לשאת את העובדה כי היא נעשית בחציצה. ייתכן שרש"י סבר כי לשתי התנופות תפקידים שונים. אפשר שהגמרא דורשת השתתפות כפולה בתנופה בשל העובדה שלכל אחד מן המשתתפים יש תפקיד שונה: הכוהן נחשב כמבצע התנופה, ואילו הבעלים נחשב כמקום התנופה. אם כך, יקל עלינו להבין מדוע חציצה פוסלת בתנופת בעלים ולא בתנופת כוהן. כפי שהסברנו בשם ר' חיים לעיל, חציצה מהווה בעיה רק ביחס למקומה של העבודה. לכן צריך הבעלים, המהווה את מקום התנופה, ליצור מגע ישיר עם הקרבן. הכוהן, לעומת זאת, נחשב כמבצע הפעולה, ולכן אין צורך במגע בינו לבין הקרבן - די בכך שהוא אכן יבצע את הפעולה.

נקודות מתודיות:

1. יישוב סתירה כרוך, בדרך כלל, בחילוק בין שני המקרים. החילוק יכול להיעשות בשתי דרכים. לפעמים המציאות שונה - המקרים אינם דומים עובדתית. בתירוצם השני מאמצים תוספות כיוון זה. אך לפעמים הסתירה נפתרת על ידי הבחנה בין שתי ההלכות, השונות במהותן. ישנו גורם מהותי הגוזר את ההבדל בין שני המקרים.

2. בכל פעם שמתייחסים לשני חפצים כאל חפץ אחד יש לשאול שתי שאלות: א. מהי דרגת האינטגרציה ביניהם - האם אנו מתייחסים לכוהן ולמקריב כאל יחידה אחת או כאל שני אנשים שונים הפועלים על קרבן אחד? נראה כי בעניין זה מטפלים תוספות, והוא מבואר בהרחבה בקהילות יעקב.

ב. גם אם נאמר כי הם נחשבים כשני אישים נפרדים - האם אחד מהם חשוב יותר, ואם כן - מי מהם? שאלה זו העסיקה כנראה את רש"י במסכת מנחות.