תפילה אל מול הזכוכית בעזרת הנשים שבישיבה

משה כהן, בגליון דף קשר הקודם , העיר תשומת לבנו לבעיה אפשרית במצב הקיים בעזרת הנשים שבישיבה, בה הנשים מתפללות כנגד הזכוכית. עיקר טענתו, שבשעות הלילה משתקפת דמות המתפללת בזכוכית, והלא פסק המשנה ברורה:

"אסור להתפלל כנגד מראה דמחזי כמשתחוה לבבואה שלו" (סי' צ', ס"ק עא(

אמנם, לעניות דעתי, אין כאן מקום לחשוש, וזאת משתי סיבות:

א. מקור האיסור להתפלל כנגד מראה הוא בדברי הרדב"ז:

"אמרו ז"ל אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו ושמעתי בטעמו של דבר שלא יאמרו משתחוה הוא לרבו... ומזה הטעם בעצמו אנו אוסרים להתפלל כנגד המראה שלא יאמרו משתחוה הוא לבבואה שלו." (חלק ד' סימן ק"ז(

הבית יוסף (בסימן צ') מביא מהמהר"י אבוהב, שהביא מספר המאורות, שכאשר מדובר במקומות קבועים בבית הכנסת, מותר להתפלל מאחרי רבו. וכן פסק להלכה המשנה ברורה:

"שהכל יודעין שמקום זה מיוחד לרב וזה לתלמיד ולית ביה משום יוהרא או כמשתחוה לו" (סימן צ' ס"ק עו(

כלומר, לא שייך הטעם של 'שמא יאמרו'[1] ואין סיבה לחלק לגבי תפילה מול מראה, וכל הרוצה לחלק יֵאמר לו המוציא מחבירו עליו הראיה[2].

ב. כפי שנכתב לעיל, יסוד האיסור להתפלל מול מראה הוא שנראה כמתפלל לעצמו. נראה פשוט, שדבר זה נכון רק לגבי המתפלל מול מראה, אך לא לגבי המתפלל מול חפץ משקף שאינו מיועד להיות מראה. שכן המתפלל מול חפץ המשקף במקרה אינו נראה כמי שרוצה לכתחילה להתפלל לעצמו. וכן כתב בפירוש בעל שבט הלוי, שנשאל לגבי חזן המשתחוה אל מול אותיות שם הוי' העשויות ממתכת מלוטשת ומשקפות את החזן:

"הרדב"ז והפוסקים מדברים במראה ממש שנעשה לראות הצורה בתוכ' וכל הסתכלות על המראה במחשבה זאת משא"כ נדון זה שהאותיות נעשו לשם קדושת שויתי וכו' וזה מטרתם לא זוהר וליטוש המראה וא"כ לא יבא לידי חשד שמשתחוה לבבואה שלו כי הכל יודעים שמשתחוה לעומת שם הוי' ב"ה וז"פ לענ"ד עכ"פ דרך לימוד זכות"[3] (חלק ט' סימן כא)

דברים דומים לדברי שבט הלוי הובאו גם בילקוט יוסף (סימן צ' ס"ק מא, וסימן ק"נ ס"ק יא).

לעניות דעתי, היתרים אלו מרווחים דיים, ככל הנוגע לבעיה של נראה כמשתחווה להשתקפותו. ברצוני להעלות שיקול נוסף, המתייחס לבעיה השניה אותה העלו הפוסקים לגבי המתפלל כנגד מראה, והוא בעיית הכוונה. נראה לי כי שיקול זה מטיל אור נוסף גם על הדיון כולו.

אמת, עלול לקרות מפעם לפעם, שאשה לא תאמץ את דבריו הנכונים של ר' משה כהן, ותתפלל כנגד הזכוכית בלא לעצום עיניה, ונמצאת כוונתה מתבלבלת.

לעניות דעתי, אף אם נחשוש מבלבול והסח הדעת, רוב הרווח שווה את מיעוט הנזק האפשרי. כידוע, בימים הנוראים, בהם המקום בעזרת הנשים דחוק, והנשים עומדות צפופות, רב הביקוש דווקא למקומות שמול הזכוכית. זאת, על אף החשש שמא מחמת ההשתקפות תבולבל הכוונה. הסיבה לכך ברורה, לעניות דעתי. הנשים היושבות בסמוך למחיצה יכולות לראות את התפילה בבית המדרש ולהרגיש חלק מתפילת הציבור. על אף החשש שמא בשעות מסוימות תסיח לרגע ההשתקפות את דעתה של המתפללת, הרי שהרווח הכולל לתפילה כולה רב ומשמעותי בהרבה, רווח אשר יופסד על ידי התקנת וילונות או טפטים.

ויקויים בכולנו 'והאמת והשלום אהבו', ויתקיימו תפילות נשותינו בפני שומע תפילה, וכדברי עלי:

"ויען עלי ויאמר לכי לשלום וא-לוהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" (שמואל א' א', יז(

לתגובתו החוזרת של משה כהן בגיליון זה

[1] וידוקדק, דאין כאן היתר בדיעבד, אלא שאין כלל סיבה לאסור במקום קבוע, כיון שאינו נראה כמתפלל לרבו.

[2]אמנם, לגבי תפילה מאחרי רבו כתבו הפוסקים שלכתחילה טוב להחמיר אף במקום קבוע. אך סיבת הדבר הוא שבתפילה מאחרי רבו יש בעיה נוספת, והיא שמצער אותו שלא יוכל לפסוע ג' פסיעות, וכפי שביאר הגר"א בדברי הרמ"א (צ', כד).

[3] ייתכן שיש ראיה כנגד חילוק זה ממסכת חולין (מא:). המשנה שם אומרת כי אסור לשחוט לתוך הים, אך מותר לשחוט לתוך שלולית. הגמרא מסבירה כי לתוך הים אסור לשחוט שכן נראה כשוחט לשרו של ים, אך לתוך שלולית מותר שכן לא שייך שם שרו של ים. מקשה הגמרא והלא נראה כשוחט לבבואתו, ומתרצת שבמים עכורים עסקינן. ואולי יש לומר שמים כן נחשבים כדבר שדרך בני אדם להביט בהם על מנת לראות את עצמם, ולפחות בימי הגמרא. וצ"ע