ליקוטי מוהר"ן | תורה פ"ד | תפילה בכוח

ידוע שברסלב היא חסידות של תפילה. אמנם כל תנועת החסידות קשורה מאד לתפילה אבל לא היה כר' נחמן שיושיט לכל אדם ואדם באשר הוא את שרביט התפילה האישית והפרטית שלו. לא היה כמוהו ללמד אותנו איך להתפלל. אולם האמת היא שההדרכה של ר' נחמן לתפילה אותה נלמד היום היא הדרכה מפתיעה, שונה ממה שהיינו אולי מצפים. שונה מהדרכות קודמות המופיעות בחסידות שקדמה לר' נחמן.

אמנם התפילה איננה נושא שאפשר לדבר עליו מלמעלה בהתבוננות מן החוץ. התפילה הינה התרחשות שיש להיות בה, לחוש אותה מבפנים ולקחת בה חלק. ויתכן שלדבר עליה מבחוץ להתרחשות שלה זה כבר סוג של עיון תפילה שיכול להביא לידי כאב לב (ברכות לב). אעפ"כ כתלמידים רוצים אנו להבין את דברי רבינו ועוד יותר רוצים אנו ללמוד איך להתפלל.

דַּע, שֶׁעִקָּר הִתְחַבְּרוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הוּא עַל יְדֵי הַתְּפִילָּה. כִּי הַתְּפִילָּה הוּא שַׁעַר, שֶׁדֶּרֶך שָׁם נִכְנָסִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וּמִשָּׁם אִשְׁתְּמוֹדָעִין לֵהּ כִּי תְּפִילָּה הִיא מַלְכוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַאֲנִי תְפִילָּה" תְפִילָּה לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "נַפְתּוּלֵי אֱלהִים נִפְתַּלְתִּי", תַּרְגּוּמוֹ 'לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת' וּבִשְׁבִיל זֶה עַל פִּי רב כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל נוֹפְלִים לוֹ מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל גַּדְלוּת כִּי הַתְּפִילָּה, הַיְנוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת אֲנִי הִיא בַּגָּלוּת בְּתוֹך מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַאֲנִי בְּתוֹך הַגּוֹלָה" כְשֶׁהִיא רוֹצָה לָצֵאת אֲזַי מִתְאַחֶזֶת בָּהּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה הַיְנוּ גַּדְלוּת שֶׁגַּדְלוּת הִיא מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁרוֹצָה לְהִתְגַּדֵּל וְלִמְלך וְזֶה שֶׁמִּתְפַּלְּלִים בְּכחַּ זֶה נוֹתֵן כּחַ בַּתְּפִילָּה לְהִתְחַזֵּק כְּנֶגֶד מַלְכוּת הָרְשָׁעָה לָצֵאת מִגָּלוּתָא "תְּנוּ עז לֵאֱלהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ" כַּד הַגַּאֲוָה, הַיְנוּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה גּוֹבֶרֶת עַל יִשְׂרָאֵל הַתִּקּוּן לָזֶה שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ בְּכחַ וּתְחַזְּקוּ אֶת אֱלהִים, הַיְנוּ בְּחִינַת אֲנִי וְזֶה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלקֶיך, כִּי הוּא הַנּתֵן לְך כּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל פֵּרוּשׁ, שֶׁעַל יְדֵי הַכּחַ, תְּתַקֵּן אֶת אֵשֶׁת חַיִל, בְּחִינַת מַלְכוּת וְזֶה פֵּרוּשׁ: 'לְמִקְנֵי נִכְסִין' [הַיְנוּ תַּרְגּוּם שֶׁל לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמִקְנֵי נִכְסִין] פֵּרוּשׁ, כִּי הַמַּלְכוּת כַּד אִיהִי בְּגָלוּתָא אֲזַי אוֹמֶרֶת: "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" כִּי הִיא מְלֻבֶּשֶׁת בִּלְבוּשִׁין אֻכְמִין, בִּלְבוּשִׁין דִּקְלִפִּין וּמְכֻסָּה בָּהֶםִּ כי הִיא קֵן דִּילֵהּ וְכַד אָדָם מִתְפַּלֵּל בְּכחַ וּמוֹצִיא אוֹתָהּ מִגָּלוּתָא מִכִּסּוּיִין דִּילָהּ וְנַעֲשֵׂית קֵן לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא וְזֶה פֵּרוּשׁ. 'לְמִקְנֵי' לְשׁוֹן קֵן נִכְסִין. לְשׁוֹן כִּסּוּיִין וְעִקָּר כַּוָּנָתְך יִהְיֶה, שֶׁתְּתַקֵּן הַשְּׁכִינָה כְּדֵי לְזַוְּגָהּ עִם בַּעְלָהּ לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ הֲקָמַת הַבְּרִית רֶמֶז לְזִוּוּג כִּי מִתְּחִלָּה צָרִיך אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא, הַיְנוּ תִּקּוּן הַשְּׁכִינָה וּכְשֶׁהַשְּׁכִינָה מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשִׁין נְהִירִין. 'חִוַּר סֻמַק יָרק' בְּחִינַת אָבוֹת וְהִיא בְּחִינַת שְׁבוּעָה, בְּחִינַת שִׁבְעָה וְנַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ עַכְשָׁו נִשְׁבַּע לָאָבוֹת וְזֶה: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיך כַּיּוֹם הַזֶּה כַּיּוֹם הַזֶּה דַּיְקָא נִמְצָא עַל יְדֵי תְּפִילָּה בְּכחַ נִתְחַדֵּשׁ הַשְּׁבוּעָה לָאָבוֹת [לשון רבנו, זכרונו לברכה].

 

עצתו של ר' נחמן מפתיעה - תפילה בכח! לכאורה היינו מצפים מר' נחמן שאמון על ידינו כאיש שכולו לב ואותנטיות, שמדבר אפילו אל ה' כדבר איש אל רעהו, שידריך אותנו לדבר מהלב וברכות ולא בכוח. מה "כוחו" של הכוח ואיך בכלל תפילה יכולה להיות בכוח? יש לציין שאין זה המקום היחיד בו ר' נחמן מדבר על כוח כעצה. כך נפתח ליקוטי מוהר"ן בתורה א' בתפילה בכוח ונראה גם עצותיו על השמחה (ליקוטי מוהרן תנינא כ"ג) ועל המחשבות הזרות גם הן פונות אל הכוח. כך שהעניין של הכוח אצל ר' נחמן אינו מקרי, אלא עצה עקרונית בהשקפה שלו. איך אפשר להבין את העצה הזו? איך אמורים בדיוק להתפלל כך? ומה הקשר שלה לר' נחמן?

 

*

פותח ר' נחמן את התורה במלה "דע". כבר למדנו שהמלה הראשונה בכל תורה מרמזת לנו על ההמשך. כשר' נחמן פותח את התורה עם "דע", ויש כמה תורות כאלו, הוא מסמן לנו שאת התורה הזו לא מספיק להבין לסכם ולהסכים במחשבה, אלא זו תורה שצריך לדעת. לדעת עם הבשר, לדעת עם הגוף, עם כל מה שיש בך. לדעת זה לקנות את הדבר לחוש אותו, לקום וליפול איתו, להתנסות ולחוות אותו באופן בלתי אמצעי.

אם כך, מה צריך לדעת? "שעיקר הדבקות והתחברות עם ה' יתברך הוא ע"י התפילה". לכאורה אנו מופתעים וכי זה הכל?! זה כל מה שצריך לדעת?! מה מחדש לנו ר' נחמן פה? לכאורה אין פה שום חידוש. ממשיך ר' נחמן ואומר: "כי התפילה הוא שער, שדרך שם נכנסים לה' יתברך ומשם ישתמדעון ליה" – משם יודעים אותו – התפילה היא שער. ואנו שואלים, לאפוקי מאי? להוציא את מה? הרי ברור שהתפילה היא פתח ודרך לפנות אל השם יתברך ומה רוצה ר' נחמן להוציא מדעתנו ושוב מה החידוש בכך? ובכן ר' נחמן מסביר: "כי תפילה היא מלכות, כמו שכתוב ואני תפילה. ותפילה לשון התחברות, כמו שכתוב נפתולי אלקים נפתלתי, תרגמו לשון התחברות. ובשביל זה על פי רוב כשאדם מתפלל נופלים לו מחשבות של גדלות. כי התפילה היינו בחינת מלכות, בחינת אני, היא בגלות בתוך מלכות הרשעה, כמו שכתוב 'ואני בתוך הגולה'." ר' נחמן מלמד שהתפילה היא מלכות. מה היא המלכות? כבר למדנו שספירת המלכות היא בחינת 'אני'. מה זאת אומרת שהמלכות היא אני ומה משמעות הדבר? הרחבנו מספר פעמים בסוגיה זו בשיעורים קודמים ולכן נגיד את הדברים בקיצור. כידוע המלכות "לית לה מגרמא כלום" (ע' זוהר בראשית ק"מ עמ' א'), אין לה מעצמה כלום, המלכות היא דלה ועניה. התנועה הבסיסית שנדרשת מהמלך היא להיות בעמדה של ביטול. והשאלה כמובן היא מדוע? הציפייה ההגיונית הייתה יכולה להיות הפוכה לגמרי: היינו מצפים שהמלך יהיה עשיר, שכולם יהיו בטלים אליו ולא שהוא יהיה בטל, ואעפ"כ כך מגדירים את המלכות. הכיצד?

כידוע "אין מלך בלא עם" ומשמעות הדבר היא שהמלך תלוי בעמו יותר מכפי שאנו משערים. בעצם הוא כשלעצמו אינו ("אין מלך") בלא עמו. הוא כשלעצמו דל ועני משום שאין לו קנין אמתי במלכותו שכולה באה לו מעמו המצוי מחוצה לו. חוסר השליטה של האדם בעולמו דומה למצבו העקרוני של המלך מול עמו. אולם מה בכל זאת יש למלך שאין לאף אחד אחר ושהופך אותו להיות מלך? ובכן, יש לו דבר אחד יקר ונדיר– יש לו את עצמו! ובמשחק לשון אפשר לומר שדווקא בגלל שהוא 'עני' הוא נדרש ונתבע להיות 'אני'. שכן בלא כל קנין חיצוני נשאר המלך עם קניינו הפנימי, הקניין של עצמו. עניותו מקלפת מעליו את השכבות החיצוניות וחושפת את הווית עצמו הפשוטה, את ה'אני' שלו. למלך יש את ה'אני' שלו, אותו בלבד. ואל יהא הדבר קל בעיננו כי רבים וטובים יש להם הרבה נכסים חיצוניים אך לא את עצמם ויותר מכך נאלצים הם למכור את ה'אני' שלהם על מנת לקבל נכסים חיצוניים אלו. המלך הוא מי שמוכן להיות עצמו ותו לא. עני ככל שיהא, יקבל האני את עצמו. הרבה צריך המלך לוותר על מנת לקבל את עצמו כפי שהוא, הרבה אמונה והרבה הישענות על בוראו. הווייתו של האדם נתונה לו לאדם כנתון פשוט אם רק יהיה מוכן לבטל את רצונותיו החיצונים מפני רצון ה',  אם יהיה מוכן לקבל את הווייתו כפי שהיא. הווייתו של האדם כרוכה ותלויה בקב"ה בעצם היותה. ואם מוכן הוא לקבל את מלכותו של ה' יתברך הרי שמקבל הוא תמורתה את מלכותו שלו. המלכות האמתית איננה שום קנין חיצוני אלא אותה מוכנות לקבל את מלכות ה' וממילא את עצמו ואת הווייתו ושם שם טמונה גם מלכותו שלו. רק כשיהיה מוכן להיות עצמו כפי שהוא, יתעורר אל ההנהגה הנתונה לו - ההנהגה קודם כל של עצמו. אם האני שלו יהיה תלוי בגורמים חיצוניים, אם לא יהיה מוכן להיות עני, אם יתנה את הווייתו בהצלחה, כבוד ועושר או אפילו יתנה אותה בהישגים רוחניים כאלו או אחרים, כבר יאבד את המצפן הפנימי הכנוס בעצם הווייתו. אם יתלה את הווייתו באיזשהו "יש" חיצוני ויסרב להישען על ה"אין", זאת אומרת על עצם היותו יאבד גם אותה, את ה'אני' שלו. 'אני' בהיפוך אותיות הינו 'אין' לרמז למלך על מה עליו להישען.

המלכות הינה אם כן קודם כל תכונה פנימית של האדם, של הנהגה פנימית, של יכולת הובלה עצמית בת חורין מכל תנאי חיצוני והיא נתונה לו לאדם אשר מוכן לקבל את מלכות ה' ולהתבטל אליה. קודם כל הנהג את עצמך אחר כך תנהיג אחרים. אם אכן יהיה בדברך אותו ניצוץ אלוקי אליו התבטלת, גם העם שבחוץ ירגיש זאת ויצטרף אל האמת הגנוזה בו. מלכות אמתית נאצלת לו למלך מלמעלה, אם בטל הוא לאמת שלמעלה לו, גם עמו יתבטל לאמת זו ומלכותו שלו תהיה נאצלת לו גם למטה. אך מלך שלא יהיה מסוגל להתבטל יגלה שגם עמו לא מתבטל אליו ואיננו מצטרף אל הנהגתו. בתחושה פנימית לא מוסברת חש העם שמלכותו חסרה את העיקר, שאפילו את עצמה איננה יודעת להנהיג וכיצד אם כן תנהיג את עמה? מלך שלא מוכן להתבטל גם לאמת הקשה הזו ולהכיר בחולשותיו יכול למצוא את עצמו במהרה משתמש בכוח להשליט את מלכותו. עריצות זו מכונה על ידי ר' נחמן בתורה שלנו "מלכות הרשעה". לפי דברנו, זו לא נוצרה אלא בגלל שהמלך העומד בראשה לא ידע להתבטל, לא ידע לקבל, לא מוכן היה להיות עצמו כפי שהוא ועל אף שהיא נראית חזקה כל כך, בעצם כל שלטונה מסתיר מאחורי הקלעים ובין המסדרונות חולשה גדולה.

המלכות אם כן הינה היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, להתבטל לבורא עולם ולמנהיגו. הקבלה העמוקה ביותר והראשונית ביותר הינה היכולת של האדם לקבל את עצמו. משם, כפי שהסברנו, צומחת ההנהגה הפנימית. אם יקבל את עצמו תהיה מלכותו הפנימית, ה'אני', בת חורין. אולם לא פחות מכך, המלכות הינה גם היכולת של האדם לקבל את המציאות החיצונית, מתוך אותה התבטלות לבוראה. אלא שכאן נבחן המלך ביכולתו להנהיג מתוך מציאות נתונה, מתוך התייחסות לאילוצים והיכולת לגשר בין הרצוי למצוי. כידוע קונפליקטים מעין אלו הינם קשים לכל מנהיג אבל מתברר שדווקא שם נבחנת מנהיגותו. שם גם המקום בו פונה האדם לבורא עולם בתפילה.

*

והנה אנחנו רואים שר' נחמן קושר את התפילה למלכות כמו שנאמר 'ואני תפילה'. ההרגשה הבסיסית של המתפלל היא חוסר השלטון שלו במציאות, ההבנה שמקופלת בעמידתו של המתפלל היא שאני לא מלך אלא ה' הוא המלך. עצם התפילה היא קבלת מלכותו של ה' והודאה על כך שלא אני הוא השולט במצב. ולפי דברנו מסתבר שכשאדם יודע ומכיר באמת הבסיסית הזו הרי שיש לו יותר נוכחות. כפי שהדגשנו, דווקא הביטול הוא המאפשר לו לאדם להישען על עצם היותו באשר הוא ולחלחל אל הווייתו הגולמית, הראשונית, אל ה'אני'. בעומקם של דברים אין סתירה בין ההוויה האלקית לזו של האדם, להיפך – דווקא בתפילה האני מתברר יותר. האדם מקבל הוויה ונעשה נוכח וממשי כאשר הוא בעמידה כלפי ה' יותר מאשר ביחס לכל דבר אחר במציאות. הווייתו של האדם מול ה' אינה נסתרת ומתגמדת או נעלמת כתוצאה מנוכחותו של ה' שהרי, אחרי ככלות הכל, גם ה' בכבודו ובעצמו הוא אין. גם ה' מלך מלכי המלכים הוא בטל ולאין ערוך הרבה יותר מן האדם. ככזה אין בהווייתו כרסום כהוא זה בהווייתו של האדם. אין עריצות במלכות ה' אלא כולה ביטול לאמת השמימית לצדק ולמוסר. גם ה' בביטולו איננו מוכחש חלילה. להיפך, הווייתו העצמית בת החורין מכל תנאי ואילוץ מעוררת בליבות נתיניו בני האדם, את הנהגתו מרחוק ומלכותו נאצלת אליהם לעורר בליבם את הרצון להצטרף ולהיעתר לרצון ה'. כשעומד האדם מול ה' בתפילה, מאמין הוא ביושר ובצדק האלוקי, אם כי בקשתו עמו והוא רוצה דבר, אין בתחנוניו לה' הכחשה של ה'אני' אלא להיפך המקום האחרון בו אפשר באמת להיות ולהאמין שיש אוזן קשבת לו עם חסרונותיו ומחדליו, מתוך הכרה שתהא התשובה אשר תהא, יצטרף הוא אליה ברצון ובאמונה. אין מפגש יותר עמוק מן המפגש של האדם עם אלוקיו בתפילה, שכן רק בו יכול האדם להרגיש חופשי להיות כפי שהוא, להיות 'אני'. "ואני תפילה".  

 

*

אולם אין הדברים כל כך פשוטים. אמנם מרגיש האדם משיכה גדולה אל עבר ה"אני" האלוקי. חש הוא בתוכו את יסודות האין שממנו צומחת אישיותו שלו, בדומה כביכול ל"אין" האלוקי. מרחוק קורא האלוקים לאדם להיות כמוהו, הוויה פשוטה ובת חורין, להיות 'אני'. אולם דווקא בשל כך מתברר גם המרחק העצום שרובץ ביניהם. לו היה מצפה כביכול האל שהאדם לא יהיה עצמו, ניחא, אולי היה נסגר הפער, אבל דווקא הצפייה של מפגש עמוק כל כך עם ה'אני' מדגיש גם את המרחק להגיע עדיו.

מכאן גם מובן מה שאומר ר' נחמן ש"תפילה היא לשון התחברות כמו שכתוב 'נפתולי אלוקים נפתלתי'". מסתבר שהתחברות איננה משימה פשוטה. כבר רחל אמנו אומרת "נפתולי אלקים נפתלתי", 'כמה הייתי צריכה להתפתל כדי למצוא את החיבור שלי ליעקב'. ר' נתן בליקוטי הלכות (הל' תפילין ה', מג') מקשר את ה"תפילין" ל"התפתלות" של האדם בחתרו אל הקשר עם אלוקיו בעת ה"תפילה" אליו. כשם שקשר התפילין נוצר דווקא על ידי ההתפתלות של הרצועות זו בזו - רצועות ישרות ומקבילות לעולם לא תתחברנה - כך הקשר עם הקב"ה כרוך בהתפתלויות רבות שאינן רק המניעה מלהגיע אליו יתברך, אלא דווקא להיפך, הן עצמם הדרך להתקשרות אמתית אתו. כל מניעה הינה פתח לעוד מאמץ. המאמץ וההשתדלות בקשר איננו רק התגברות על מחדלי הקשר אלא המרחב של הקשר עצמו. אמנם מרחב זה עשוי מן המונעים את הקשר אבל דווקא שם נוצר מפגש מעמיק יותר של הרוצים בקשר זה. תוספת הכוח בקשר איננו אילוץ של הקשר אלא הצטרפות של חלקים קדומים יותר של הקשר אל תוכו - לא רק עצם הקשר אלא גם הרצון והכיסופים אליו והנאמנות לשני. ההשתדלות בקשר היא חשיפה של מידת ההתבטלות שלו אל זולתו. זאת אומרת עד כמה הקשר עם השני הינו גם הוא משהו סגור בתוך עצמו ובסופו של דבר גם הוא למעני, או שמא מרחב לצאת מגדרי עצמי.

עתה אנו יכולים להבין מהי ה"תפילה בכוח" עליה מדבר ר' נחמן. כוח אמנם צריך כשיש מניעות להתפלל, אבל דווקא המניעות הללו עצמן הינם "שער" למפגש מעמיק יותר. כשם ששער ופתח עשויים מריק ו"אין", כך המניעות חוצבות בנפשו של המתפלל את השליטה העצמית המאפשרת את ההתמסרות לאחר ולקשר עמו. אלא שלהתמסרות שכזו צריכה כוח, כוח לצאת מגדרי עצמי, כוח לחצוב, בחומות הסובבות את העצמי, שער.

תפילתו של ר' נחמן היא צעקה, היא קריאה. האדם קורא לקב"ה כמו מישהו שקורא לרעהו שנמצא מעבר לנהר וזורק לעברו את המילים אחת לאחת ועם כוח, כדי שישמע. אם פעם תשמעו ברסלבר צועק ביער, תוכלו להבין למה הכוונה. הברסלבר משליך את מילות התפילה למרחוק כמו מישהו שמשליך אבן אל מעבר לו כך קול הצעקה משליכה את עצמה ממנה והלאה בכוח רב – ב ר ו ך  א ת ה  ה' – לה' לשמי שמים, למרומים. המתפלל בכוח לא נשאר במקומו. הוא עובר בשער, הוא חוצה את גבולות עצמו. ואכן, כמה צריך להתפתל בשביל זה.

*

אולם קשה להיות נוכח בתפילה שכזו המתעופפת לה בין שני עולמות, המנסה לגשר על פערי אינסוף ושכל כולה יציאה מגדרי עצמי והשלכה אל עבר האחר. בתעופה הזו שמן הכאן לשם ומן האני אל עבר האחר, לא תמיד ברור להיכן הדברים הולכים ואל מי, שכן ה"נהר" החוצץ ביננו לבין הקב"ה רחב כל כך ולא תמיד יש בידנו כוח לזרוק את אותן 'אבני התפילה' אל עברו השני. בנוסף לכך גם ה'אני' לא בקלות נוכח במקום שהוא בעצמו זורק את עצמו אל מעבר לו. תפילה שכזו משולה להולך על חבל מתוח בין שני קצוות, קצה אחד הוא האני וקצה שני הוא הקב"ה והמתפלל מרגיש בתווך בין השניים, לא פה ולא פה ואף על פי כן תלוי ועומד על בסיס שניהם. כך יכול להיות שלפעמים אנחנו שוכחים את אחד הצדדים. או שהמחשבה מתעופפת לה ואז אין שם לא אני ולא ה'. או שהתפילה מרוכזת רק בעצמה וסביב האני וצרכיו, או אפילו אם התפילה מרוכזת  בריבונו של עולם ובלי אני, גם אז היא חסרה את המרכיב האישי, האינטימי, הפשוט שכל כך מאפיין את התפילה הברסלבית. אכן דק מאוד המקום אליו זרק אותנו ר' נחמן והוא תלוי על בלימה.

"ובשביל זה על פי רוב כשאדם מתפלל נופלים לו מחשבות של גדלות". נדמה שכוונת ר' נחמן פשוט לגאווה, שאדם מתגאה על תפילתו הטובה. ואם כי אנחנו לא כל כך מכירים את הבעיה הזו כי אנחנו לא כל כך יודעים להתפלל וגם לא כל כך מעריכים את התפילה, כך שגם איננו מתגאים עליה. אבל עדיין נראה שהבעיה עליה מדבר ר' נחמן מתגלגלת אלינו באופן שונה ובלבוש אחר אבל שורשה נעוץ גם הוא באותו מקום: התפילה כפי שתיארנו אותה כשער, כחבל דק הנשען על ההוויה באשר היא, על המוכנות להיות אני, להיות בטל, כפי שאני, הינה מקום חמקמק. בקלות יתפתה האדם לרגע קטן להסתכל על עצמו ולחשוב 'איך אני נראה'. התפילה כפי שתיארנו אותה היא מקום כל כך פנימי ותלוי על בלימה עד שאך טבעי הוא שיחפש האדם מקום משען מבחוץ יציב יותר. אלא שברגע שהאדם מסתכל על עצמו – הוא נופל!  הוא כבר יצא מאותו משען דק התלוי בין שמים וארץ בו נשען האדם בו זמנית על עצמו ועל אלוקיו, משען האמונה, ומשנלקח זה ממנו- נפל! 'אל תראוני שאני שחרחורת' (שיר השירים א', ו') מצטט ר' נחמן שכך אומרת הנשמה כשהיא בגלות והנה אנו רואים שחשוב לה איך היא נראית. בכך מסרה את מלכותה לסובבים אותה ואבדה את המלכות ועמה את התפילה.

כך כשאדם מדבר עם חברו באופן טבעי יהיה דבורו קולח דווקא כאשר יהיה בטל לחברו בדברו עמו. אולם אם אך ינסה להסתכל על עצמו ולהתבונן על עצמו מבחוץ הרי שמיד דבורו ייקטע ויאבד את המעוף שלו מפאת ההסתכלות הרפלקטיבית המחפשת את נקודת המשען שלה בחוץ ולא בפנים. באופן דומה גם הגאווה היא אותו מקום בו מסתכל האדם על עצמו מבחוץ ומשבח את עצמו משם. יכולים להיות הדברים עליהם מתבונן האדם דברים אמתיים, ובכל זאת התענוג שמקבל האדם מן ההישענות החיצונית עליהם, נחשבת כגאווה. 'גדלות' היא אם כן אותו מקום בו מסרב האדם להיות "אין", מסרב להיות "קטן" כביכול בעיני עצמו, מסרב להיות בטל, ולפי נקודת הראות של המלכות בעצם מסרב להיות עצמו כפי שהוא, מסרב להיות 'עני', מסרב להיות 'אני'. ובתפילה דבר זה יכול לקרות בתחושת סיפוק עצמי מופרזת מן התפילה הטובה. או כפי שקורה לנו יותר, התנתקות מרצף התפילה הדורש מאתנו ביטול שאיננו מסוגלים לו. התנתקות זו יכולה להביא להתבוננות רפלקטיבית גם על התפילה עצמה , התבוננות בוחנת ואולי אפילו ביקורתית. 'איך התפילה שלי נראית' כמו גם 'למה לא התקבלה תפילתי' שניהם גם יחד התבוננות מבחוץ, שהתפילה איננה יכולה לשאת ומבחינתה הם נפילה. וצריך הרבה כוח בכדי להישמר מכך.

 

*

נמשיך בתורה: "וזה שמתפללים בכח, בזה נותן כח בתפילה להתחזק כנגד מלכות הרשעה לצאת מגלותא. וזה 'תנו עז לאלקים על ישראל גאוותו'. כַּד הגאווה, (כאשר הגאווה), היינו מלכות הרשעה, גוברת על ישראל, והתיקון לזה שתתפללו בכח ותחזקו את אלקים, היינו בחינת אני".

'תנו עוז לאלקים על ישראל גאוותו', דורש ר' נחמן: כאשר לישראל יש גאווה, אזי "תנו עוז לאלוקים"- תחזקו את אלוקים שהוא בחינת אני. ולכאורה תימא, מה פשר ההשוואה בין אלוקים לבחינת אדם? ובכלל איך מחזק האדם הקטן את האלוקים ונותן לו עוז? האין פה היפוך תפקידים? היפוך זה בולט גם בהמשך כאשר דורש ר' נחמן: "וזה 'וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל', פירוש: שע"י הכח תתקן את אשת-חיל בחינת מלכות", לכאורה ר' נחמן הפך את פירוש הפסוק. משמעותו הפשוטה של הפסוק: 'אל תשכח שהכוח שלך הוא מאת ה' '. ואילו ר' נחמן מסביר ממש את ההיפך: אתה, האדם, על ידי תפילתך בכוח תיתן כוח ותתקן את האשת חיל.

נראה שר' נחמן רומז לנו ששתי פרשנויות הפסוק הינן אמת ושתיהן עניין אחד. לפי דברינו לעיל כשם שאין סתירה בין קיומו של האני לקיומו של האחר ושניהם מזינים זה את זה ככל שמצליחים הם להתבטל זה לזה, כך ועוד יותר, אומר לנו ר' נחמן, קורה כאשר האדם עומד מול ה'. ביטולו של האדם לה' נותן לו לאדם הרבה כוח להיות, להיות 'אני', וכל כוחו של האדם להיות הינו מה' והוא הנותן לו כוח לעשות חיל- כך פשוטו של הפסוק. אבל כמה קשה כך להיות בטל לה', וכמה קל ליפול מאותו חבל דק המקשר בין המתפלל לאלוקיו, כמה פיתוי יש לו לאדם למצוא משען חיצוני ברגעים דקים אלו של תפילה?! כאן ברגעי נפילה אלו בא אלינו ר' נחמן עם אותו פסוק וקורא בו קריאה חדשה, הפוכה- ברגעים אלו, גם אתה האדם צריך לחזק כביכול את האלוקים שאתה עומד מולו, לצעוק אליו בקול גדול, על מנת להיזכר בו ,להינתק מעצמך - וראה זה פלא, דווקא מתוך כך תקבל כוח לחזור ולהיות עצמך, להיות 'אני' ויהיה לך כוח לעמוד מול ה'. ומהיכן כוח זה? "וזכרת כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" וחזר הפסוק לפשוטו וחוזר חלילה. כך כשאדם פונה לה' וצועק אל ה' וקורא לו מרחוק, אם יראה שהוא נופל לגאווה ומתבונן בראי התמידי המפתה אותנו להתבונן בדברים מבחוץ, או אז מה יעשה הברסלבר? יצעק עוד יותר! יצעק בכוח לה' להיזכר בפני מי הוא עומד. אז כשייזכר בה' יבין שהוא הנותן לי כוח לחיות ולהיות. כך ככל שאני מרוכז בעצמי – אני נופל, אני הופך להיות מלך, רודן, שתלטן, אפילו על התפילה. מתי אני אני באמת? כשאני בטל לה'.

*

שם אלקים כידוע הוא השם שבו ברא את העולם. שם זה קרוי בלשון רבים, כיוון  שכשהקב"ה ברא את עולמו – "הפריט" את כוחו, נתן מכוחו לעולם והעניק ישות למציאות. שם אלוקים אפשר אם כן את קיומו של ריבוי במציאות. אולם ברגע שהקב"ה נתן למציאות את המנדט שלה להיות, הוא נתן לה גם את המנדט לבחור ובתוך כך לחטוא וליפול. ובהמשך לדברינו לעיל, ברגע שנתן הקב"ה לעולם ולאדם מלכות, זאת אומרת יכולת הנהגה עצמית ובחירה, אפשר למלכות זו להיות מלכות דקדושה – אם בחרה להתבטל לבוראה, או לחילופין להתבצר במלכותה העצמית ולהיות מלכות הרשעה. יותר מזה, משעה שהפריט האלוקים את כוחו איפשר שיהיו בעולם "אלוהים אחרים", הלא המה אותם כוחות שנתן האלוקים להיות עצמאיים והם מדברים בשמו של האלוקים אך לא בטלים אליו. והנה ביותר מרגיש האדם את "ההפרטה" הזו של האלוקות בעולם בתוך עצמו, בתוך ה'אני' שלו עד שכמעט יכול האדם להרגיש עצמו כאלוקים ממש או כמו שמנסח זאת ר' נחמן בקצרה אך בחריפות "אלוקים היינו בחינת אני" והדברים קדומים ושורשיים עוד מימי חטא האדם הראשון אשר גם שם התפתה להיות "כאלוקים יודעי טוב ורע". כבר אז אמר האדם 'אני אמלוך' ופגם במלכות ה'. הייתה זו עצת הנחש לומר לו לאדם שיש סתירה בין קיומו של האלוקים לבין קיומו של האדם ושהתחרות ביניהם מוכרחת המציאות היא. שכח האדם מי הוא שנתן לו כוח לעשות חיל.

אולם גם שם בגלות שומע ר' נחמן את הנשמה אומרת "אל תראוני שאני שחרחורת". "כי המלכות כד היא בגלותא אזי היא אומרת 'אל תראוני שאני שחרחורת' ". למען האמת, כפי שכבר הערנו, עוד ברגע שהתחילה היא לבחון את עצמה דרך עיני אחרים כבר נפלה לגלות. ובכל זאת מקשיב לה רבינו גם כשהיא שם בגלות ומזכיר לכולנו: "כציפור נודדת מן קינה, כן איש נודד". זאת אומרת כשם שהציפור תשוב תמיד לקינה לאן שלא תנדוד, כך האדם, גם בגלותו תמיד מחפש הוא את קינו, את הקניין האמיתי שלו, הוא הוא הקן שלו, את הזיווג שלו. גם כשעסוק האדם להרבות לו קניינים לרוב, "למקני נכסין", בעצם הוא מחפש את הקניין האמתי שאבד לו. כל הנכסים כולם אינם אלא  כיסויים לחסרון האמתי החבוי בקרבו - החיסרון של עצמו והחיסרון של אלוקיו. ושני חסרונות אלו אינם אלא אחד, שהרי כבר למדנו שרק משעה שיש לאדם את עצמו והיה מוכן לקנות אותו, זאת אומרת לשלם על קניינו את מחיר העניות, רק אז יכול היה להיוודע גם למה שמעבר לו. כל עוד עטוף האדם בקנייני ה"יש", עטוף הוא בקליפות המסתירות ממנו את זולתו. אולם משעה שזכה ל"קניין" של עצמו ,זכה גם ל"קן" עם מה שמעבר לו, עם אלוקיו.

אבל דע לך, פותח ר' נחמן את תורתו בפועל זה דווקא, שגם אם יהיה האדם עטוף בקליפות לרוב, רודף אחרי קניינים חיצוניים, רחוק מן ה'אני' ה'עני' שלו, עמוק עמוק בתוך הגלות, גם שם אין האדם מחפש אלא את הקן שלו., אליו הוא תמיד שואף לחזור אך איננו יודע כיצד. "אל תראוני שאני שחרחורת", אומרת השכינה בגלותה ובעוד היא מדברת אל הראי שלה, בכל זאת גם שם אין היא מחפשת אלא הטוהר הלבן שאבד לה, אלא שמחפשת היא אותו בחוץ.

אם אמנם כך הם פני הדברים הרי שאנו מבינים שמלכות דקדושה ומלכות הרשעה מחפשות שתיהן את אותו הדבר אלא שבאופנים שונים ובמקומות שונים. מלכות דקדושה מחפשת בפנים ומתוך אמונה ומלכות הרשעה מחפשת בחוץ ובכוח. אך שתיהן מחפשות את אותו חיבור דק ועמוק בין ה'אני' לבין אלוקיו. ממילא מובנת עתה עצתו של ר' נחמן –תפילה בכוח. זה כל מה שחסר למלכות הרשעה. לו הייתה יודעת שאפשר לקרוא לה' גם מבעד לקליפות, הייתה מוצאת את מבוקשה- "אל תראוני שאני שחרחורת" – גם שם. כביכול יכלה היא למצוא את אלוקיה גם בראי. אם תצעק אליו ישמע ה' את קולה מאחורי הראי ומעבר לו. שהרי גם היא מה היא מחפשת בראי אם לא את עצמה (ככל אדם המסתכל בראי...) ואת אלוקיה (בחפשה בראי את השלמות שאין בעולם כפי שהוא). ר' נחמן יורד עמנו לעומק הקליפות ומבשר לנו, גם משם אפשר להתפלל - אלא שצריך לצעוק ובכוח. יש לחצוב "שער" מבעד לחומות ה'אני' שאיננו יודע להיות 'אין'. ר' נחמן בעינו הטובה יודע שגם כש"אני בתוך הגולה" מחפש אני את ה', אלא שאינני יודע לצעוק אליו. בא ר' נחמן ונותן לנו "כוח" לעשות זאת.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php