תפילה ושמונה עשרה – עבודה שבלב

  • הרב דוד ברופסקי
מדי יום, מחויב אדם לקיים את המצוות המוטלות עליו, ולהיזהר מלעבור על הדברים האסורים לו. חיובים אלה ואחריות זו מרכיבים את עבודת השם שלו. אך מעבר למערכת זו של חיובים ואיסורים, עומדת התפילה. נראה כי תפילה אינה רק מצווה, אלא אמצעי התקשורת הישיר ביותר בין אדם לאלוקיו. התפילה יוצרת מסגרת ויוצקת תוכן לקשר עם הקב"ה.
 
הגמרא (תענית ב ע"ב) מזהה את המקור למצווה זו ומתאר אותה כ"עבודה שבלב".
 
ומנא לן דבתפילה? – דתניא: 'לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם' [דברים י"א, יג], איזו היא עבודה שהיא בלב – הווי אומר זו תפילה.
 
מהגמרא עולה בבירור כי אמנם התורה לא הגדירה את פרטי מצוות התפילה, אך מדאורייתא אנו מצווים לעבוד את הקב"ה בלב, ועבודה שבלב היא תפילה.
 
הראשונים לעומת זאת, מפרשים את הגמרא באופנים שונים.
 
הרמב"ם, בספר המצוות (מצוות עשה ה) לדוגמה, מונה את התפילה כמצוות עשה. יתרה מזאת, הרמב"ם מסביר שכאשר התורה מצווה לעבוד את הקב"ה [שמות כ"ג, כה; דברים ו', ג; י"ג, ה], הכוונה היא לתפילה. הרמב"ם חוזר על קביעה זו בכותרת להלכות תפילה (פ"א ה"א), שם הוא כותב:
 
מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'ועבדתם את ה' אלוקיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה... ואין מניין התפילות מן התורה, ואין מִשְנֵה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.
 
אף על פי כן, נראה שמספר סוגיות אחרות סותרות את דברי הרמב"ם. לדוגמה, הגמרא (ברכות כא ע"א) מלמדת שלבעל קרי, לפי חלק מן הדעות, אסור להתפלל, שכן תפילה היא מצווה מדרבנן דווקא. בנוסף, בגמרא גם נפסק כי מי שמסופק אם התפלל או לא, לא צריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה, שוב בנימוק שתפילה היא מצווה מדרבנן. במקום אחר בגמרא (סוכה לח ע"א) אפילו נפסק שמי שהתחיל לאכול והגיע זמן תפילת מנחה, לא צריך להפסיק באמצע סעודתו כדי להתפלל, כי הרי תפילה היא מדרבנן.
 
לכאורה, מקורות אלה לא בהכרח סותרים את דברי הרמב"ם, לפיהם רק החיוב להתפלל הוא מדאורייתא אבל נוסח התפילות וזמניהן אינם מן התורה אלא מדרבנן. אולם הרמב"ן, בפירושו לספר המצוות, חולק על דעתו של הרמב"ם. על סמך המקורות שציינו ומקורות אחרים, פוסק הרמב"ן שהחיוב להתפלל הוא מדרבנן.
 
באשר לדרשה שהבאנו לעיל "איזו היא עבודה שהיא בלב – הווי אומר זו תפילה" (תענית ב ע"ב), הרמב"ן מסביר:
 
ומה שדרשו... 'זו תפילה' אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כעניין שכתוב 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם' [במדבר י', ט] ­– והיא מצווה על כל צרה וצרה שתבוא על הציבור לצעוק לפניו בתפילה.
 
לפי הרמב"ן, ואף לפי רש"י (ברכות כ ע"ב, ד"ה וחייבין), המצווה להתפלל מדי יום היא מצווה מדרבנן. אולם הרמב"ן מוסיף כי ישנה מצווה מדאורייתא להתפלל בעת צרה.
 
יש לציין כי הרמב"ם אף הוא סבור כי ישנה מצווה מדאורייתא להתפלל בעת צרה, ובהלכות תענית (פ"א הל' א-ב) הרמב"ם כותב כך:
 
מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
 
דיון זה משקף אולי מחלוקת רחבה יותר הנוגעת ליסוד טבעה של התפילה. ניתן אולי לומר שלפי הרמב"ן, בקשה ותחינה הן עיקר התפילה, ולכן מדאורייתא יש חיוב להתפלל רק במצבים שבהם אדם או קהילה נתקלים בצורך אמתי וחמור. הרמב"ם לעומת זאת, אולי רואה בתפילה מפגש יומיומי של אדם עם אלוקיו, והבקשות והתחינות הן רק פן אחד של חיבור זה לקב"ה.
 
הרב סולובייצ'יק (עבודה שבלב עמ' 46–49) מעלה סברה אחרת ומסביר שלמעשה אין כאן מחלוקת כלל. הרב סולובייצ'יק כותב כי הרמב"ם וגם הרמב"ן מאמינים כי תפילה היא התגובה הראויה למשבר, אולם בעוד הרמב"ן תוחם את החיוב להתפלל במקרה של צרה הבאה מבחוץ ומאיימת על הקהילה, הרמב"ם כולל גם משברים רוחניים ואישיים התוקפים את האדם הדתי בחייו הרגילים. יחד עם הצרה העלולה לבוא על הציבור והנדונה בהלכות תענית, הרמב"ם רואה בכל יום ובאתגרים שהוא מביא עמו, מעין "עת צרה" שעליה אנו מחויבים להתפלל.

חיוב נשים בתפילה

הדיון שתיארנו לעיל אינו תאורטי בלבד, אלא יש לו השלכות מעשיות משמעותיות הנוגעות לחיוב נשים בתפילה. הגמרא (ברכות כ ע"א) אומרת:
 
נשים... פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון... וחייבין בתפילה דרחמי נינהו. – מהו דתימא: הואיל וכתיב בה 'ערב ובוקר וצהריים' [תהילים נ"ה, יח] כמצוות עשה שהזמן גרמא דמי – קמשמע לן.
 
בגמרא נאמר בפירוש שנשים חייבות בתפילה, על אף שהיא נחשבת מצוות עשה שהזמן גרמא. אולם ניתן עדיין לשאול האם הכוונה היא לכל התפילות? לפי פרשנותו של הרמב"ן למצוות התפילה, לפיה החיוב היחיד בתפילה הוא המצווה מדרבנן להתפלל שמונה עשרה, הגמרא בוודאי מתייחסת לשמונה עשרה! אם כן, ללא ספק המסקנה היא כי נשים חייבות בתפילת שמונה עשרה.
 
חלק מן הפוסקים (ראה ערוך השולחן סימן קו סעיף ז; פרי מגדים אשל אברהם סימן פט ס"ק א) מסיקים על סמך גמרא זו כי המצווה להתפלל שלוש תפילות ביום מוטלת על אנשים ונשים כאחד. פוסקים אחרים (ראה שולחן ערוך הרב סימן קו סעיף ב; משנה ברורה סימן קו ס"ק ד) סבורים כי מכיוון שחרית ומנחה הן תפילות חובה, נשים מחויבות בהן כגברים. ערבית לעומת זאת, היא תפילת רשות (ברכות כו ע"א), אך במרוצת הדורות גברים קיבלו מצווה זו על עצמם כחובה גמורה. מכיוון שנשים לא קיבלו עליהן את תפילת ערבית, הן מחויבות להתפלל רק שחרית ומנחה.
 
הרי"ף, וככל הנראה גם הרמב"ם, החזיקו בנוסח אחר של הגמרא שהבאנו לעיל. הרי"ף (ברכות יא ע"ב) כותב שנשים חייבות בתפילה שכן אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"א) פוסק אף הוא כי נשים חייבות בתפילה ושאין זו מצוות עשה שהזמן גרמא. כיצד ניתן להבין קביעה זו לפיה התפילות, שלכל אחת מהן זמן מוגדר במהלך היום, אינן מצוות שהזמן גרמן?
 
הפרי מגדים (בהקדמה להלכות תפילה) והכפות תמרים (סוכה לח ע"ב) מסבירים שמדאורייתא נשים מחויבות להתפלל פעם ביום, משום שתפילה היא מצוות עשה שאין הזמן גרמא, וחכמים לא הבחינו בין המצווה מן התורה ובין המצווה מדרבנן משום ד"רחמי ניניהו".
 
פוסקים אחרים (ראה מגן אברהם סימן קו ס"ק ב) סוברים שדברי הרי"ף והרמב"ם מתייחסים למצווה מדאורייתא להתפלל פעם אחת מדי יום, מצווה שבה נשים מחויבות. במצווה מדרבנן להתפלל תפילת שמונה עשרה, נשים אינן חייבות. המגן אברהם מסביר אם כן, כי דברים אלה של הרמב"ם הם הבסיס למנהגן של רוב הנשים בזמנו לא להתפלל שמונה עשרה אלא לומר בקשה אישית קצרה אחרי נטילת ידיים של שחרית. המגן אברהם כותב כי אולי הרמב"ם סבר שנשים אינן מחויבות כלל בתפילת שמונה עשרה.
 
חשוב להוסיף כי הרמב"ם עצמו, בפירוש המשניות (קידושין פ"א מ"ז), מביא את התפילה כדוגמה למצוות עשה שהזמן גרמא ושבה נשים בכל זאת חייבות, כקריאת מגילה, נרות חנוכה ונרות שבת. מכאן שלדעת הרמב"ם נשים חייבות להתפלל שמונה עשרה לפחות פעמיים ביום.
 
מרבית הפוסקים אכן סוברים כי נשים חייבות להתפלל שמונה עשרה לפחות פעמיים ביום, אולם חלק מן האחרונים מקלים במקרה של נשים העסוקות בגידול ילדיהן. החפץ חיים לדוגמה, כפי שמספר בנו ר' אריה לייב (ראה שיחות החפץ חיים חלק א סעיף כז), הנחה את אשתו שלא להתפלל שמונה עשרה כל עוד היא מטופלת בילדים קטנים. כמו כן, החזון איש סובר כי בנוסף להסתמכות על דעתו של המגן אברהם שהובאה לעיל, ניתן לפטור נשים מתפילה כל עוד הן מטופלות בילדים גם משום שאין הן פנויות להתפלל בכוונה הראויה (ראה שו"ת מחזה אליהו סימן יט יד). ישנם אף פוסקים שסברו כי אישה המטפלת בילדיה הקטנים דומה למי שמטפל בחולה ופטור מתפילה. בדומה לדעה זו, יש הסוברים כי אישה המטפלת בילדיה כבר ממילא עוסקת במצווה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה.
 
על כל פנים, במידת האפשר, כדאי שנשים תשדלנה להתפלל לפחות שחרית ומנחה.

מי יסד את התפילות?

חכמים נחלקו באשר למקור יסודן של שלוש התפילות היומיות. הגמרא (ברכות כו ע"ב) אומרת:
 
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תיקנום... תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית – שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם' [בראשית י"ט, כז], ואין עמידה אלא תפילה... יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' [בראשית כ"ד, סג], ואין שיחה אלא תפילה... יעקב תקן תפילת ערבית – שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם' [בראשית כ"ד, יא], ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי' [ירמיהו ז', טז]... ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות... ומפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב – שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב... ומפני מה אמרו תפילת הערב אין לה קבע – שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה.
 
רבי יוסי ברבי חנינא סובר שתפילות השונות נתקנו ע"י האבות (אברהם, יצחק ויעקב). לעומת זאת רבי יהושע בן לוי סובר שהתפילו נתקנו כנגד הקרבנות השונות שהוקרבו בבית המקדש. בהמשך הסוגיה הגמרא מקשה מתפילת מוסף:
 
תפילת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה? אלא: תפילות אבות תיקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.
 
הגמרא מסיקה שאפילו רבי יוסי ברבי חנינא סובר כי על אף שהתפילות נתקנו על ידי האבות, זמנן של התפילות נגזר מזמני הקרבנות. מה הבסיס למחלוקת זו? האם המקורות השונים משקפים תפיסה שונה של התפילה עצמה?
מחד גיסא, ניתן לומר שלרבי יהושע בן לוי התפילות תופסות את מקומם של הקרבנות שהובאו מדי יום, קרבן התמיד. במיוחד לאור הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג), הקרבנות הם בסיס איתן ליסוד שלושת התפילות היומיות. מאידך גיסא, לרבי יוסי ברבי חנינא תפילותיהן של האבות נתפסות כפנייה ספונטנית לקב"ה בהשראת חלקי היום השונים. זריחת השמש ושקיעתה והחושך המוחלט השורר בלילה, מפנים את מחשבותיו של האדם אל אלוקיו.
 
שני עקרונות אלה הם חשובים ומרכזיים בתפיסה היהודית של התפילה בכלל ושל עבודת השם בפרט. יש לציין שהרמב"ם (הלכות תפילה פ"א הל' ה והלכות מלכים פ"ט ה"א) מביא את שתי הסיבות האלה בנפרד, ככל הנראה מתוך הדגשת חשיבותו של כל עיקרון.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *