תפילת הדרך

 

אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה [אחיו] דרב סלא חסידא:... וכשאתה יוצא לדרך - הִמלך בקונך וצא.

מאי 'המלך בקונך וצא'? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך.

ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, בא"י שומע תפלה (ברכות כט ע"ב).

שיעורנו יעסוק הפעם בהלכותיה ובאופייה של תפילת הדרך.

הנקודה המתאימה ביותר להתחיל ממנה את הדיון היא מחלוקת רש"י ובה"ג בהבנת המשך הגמרא (שם ל ע"א):

אימת מצלי [אימתי מתפלל]? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך.

עד כמה? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה.

רש"י מביא מחלוקת בינו ובין בה"ג בהבנת שאלת הגמרא "עד כמה":

עד כמה - זמנה להתפלל. עד פרסה - אבל לא לאחר שהלך פרסה.

ובה"ג מפרש: עד כמה - יבקש לילך שיהא צריך להתפלל? עד פרסה - אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו.

בה"ג מבין כי הגמרא קובעת מרחק מינימלי המחייב תפילת הדרך - פרסה; ואילו רש"י מפרש כי הגמרא שואלת עד איזה שלב בהליכה ניתן להתפלל תפילת הדרך, והיא משיבה כי תפילת הדרך חייבת להיאמר בתוך הפרסה הראשונה של המסע, ולאחר שכבר הלך פרסה שוב אין יכול לאמרה. פירושו של בה"ג נראה הגיוני, והוא הולם את לשון הגמרא. פירושו של רש"י, לעומת זאת, אף שניתן להלמו בלשון הגמרא - קשה לעמוד על ההיגיון שבו: מדוע יש לומר את תפילת הדרך דווקא תוך כדי הפרסה הראשונה של המסע? אם עוד נותרה כברת דרך משמעותית, מדוע לא תיאמר תפילת הדרך גם אחר כך?

הראשונים נחלקו בהבנת שיטת רש"י. רבנו יונה אינו מקבל את דברי רש"י כפשוטם, והוא פוסק כי דברי רש"י הם רק חומרה לכתחילה: עדיף להתפלל תפילת הדרך בתוך הפרסה הראשונה, אך אם הנוסע התעכב או שכח, יכול הוא לאמרה גם מאוחר יותר. הבנה זו, ששותף לה גם ריטב"א, עומדת ביסוד הפסק בשולחן ערוך (סימן ק"י סעיף ז) כי לכתחילה יש לומר תפילת הדרך בפרסה הראשונה, אך בדיעבד ניתן לאמרה כל עוד נותר שיעור משמעותי מן הדרך.

הרא"ה, לעומתם, מבין את דברי רש"י כפשוטם: אם לא אמר תפילת הדרך בפרסה הראשונה - שוב אינו יכול לאמרה. הרא"ה אינו מסביר את פשר הדין הזה. טעם לדבר מצינו בדברי המאירי:

ויש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, משם ואילך - אין זה נמלך בקונו, ואינה אומרה.

לדעת המאירי, אם התפילה אינה נאמרת בתחילת הדרך אין היא בכלל "המלך בקונך": המאירי מבין מילולית את דבריו של אליהו לרב יהודה שהובאו בתחילת הסוגיה, והוא אף רואה בהם מקור לשיטת רש"י. כיצד עלינו להבין דברים אלו, וכיצד הם מחייבים את עמדת רש"י?

אפשר שהשימוש שעושה הגמרא בלשון מיוחדת זו מלמד משהו על אופייה של תפילת הדרך. ההבנה הפשוטה של תפילת הדרך גורסת כי התפילה היא בקשה מאת הקב"ה שיציל אותנו מן הסכנות הכרוכות בדרך. הגמרא אינה מזכירה את גורם הסיכונים, אך דומה שמנוסח התפילה ומן הברכה המיוחדת שהיא נושאת עולה כי ממד כזה אכן כלול בה.

לשונו של אליהו "המלך בקונך" מלמדת על ממד אחר שיש בתפילת הדרך: היותה סוג של נטילת עצה מאת הקב"ה קודם היציאה לדרך. הגמרא אינה מנמקת או מסבירה את הצורך ליטול עצה מהקב"ה לפני היציאה לדרך. ייתכן שהתפילה היא מעין נטילת רשות לשנות מקום בעולמו של הקב"ה, כשם שאנו נוטלים ממנו רשות לאכול מן האוכל שלו או ללמוד מתורתו באמצעות אמירת ברכה לפני כל אחת מן הפעולות הללו. על אף שתוכן הבקשה הוא שהקב"ה יגן עלינו בדרך, התפילה משמשת גם כקבלת רשות סמלית מן הקב"ה: בכך שאנו מבקשים מן הקב"ה שיגן עלינו בדרך אנו מתייעצים עמו כביכול על המסע. מעניין לציין שהחלק האחרון של התפילה ("ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי") אינו קשור לסכנות הדרך; הבאת נושאים כלליים יותר בתפילת הדרך עשויה אף היא לרמז על אופייה המיוחד של התפילה כנטילת רשות.

לאור התפיסה הזו, שתפילת הדרך אינה בקשה מהקב"ה שיגן עלינו בדרך אלא נטילת רשות לנסוע, נראית עמדתו של רש"י ביחס להגבלת זמן התפילה מובנת יותר. כפי שמסביר המאירי, אם התפילה אינה נאמרת בשלבים המוקדמים של הדרך אין היא יכולה עוד להיחשב בגדר של נטילת רשות ואין מקום אפילו לאמרה בדיעבד - שהרי נטילת רשות שייכת כמובן רק בתחילת הדרך.

נפקא מינה נוספת למחלוקת זו עשויה להיות המרחק המינימלי המחייב בתפילת הדרך. ראינו כבר שלדעת בה"ג יש ללכת לפחות פרסה על מנת להתחייב בתפילת הדרך. רש"י, כזכור, מסביר כי הגמרא מתייחסת למרחק שבו ניתן עדיין לומר תפילת הדרך ושלאחריו כבר אין מקום לאמרה, וממילא הגמרא לא הציבה, לפי פירושו, מרחק מינימלי לחיוב התפילה; נראה אפוא כי לשיטת רש"י יש לומר תפילת הדרך בכל יציאה לדרך - גם אם היא קצרה מפרסה. אמנם ישנם ראשונים החולקים על הבנה זו וסוברים כי גם לדעת רש"י יש שיעור מינימלי לחיוב התפילה, שהרי לא יעלה על הדעת לחייב אדם בתפילת הדרך בכל פעם שהוא יוצא מביתו. אולם הרא"ה איתן בדעתו כי לשיטת רש"י אין שיעור מינימלי המחייב ברכה וכי הגמרא עוסקת אך ורק בשאלה עד מתי מותר לומר תפילת הדרך. ההסבר שתפילת הדרך היא נטילת רשות מאפשר, אם כן, לומר אותה בכל מסע שהוא, בלא הגבלה או שיעור מינימלי (אמנם הרא"ה אינו פותר את הבעיה הטכנית אימתי הופך המסע לחסר משמעות עד כדי כך שהוא אינו מחייב נטילת רשות מהקב"ה).

שאלה מעניינת עולה בדברי האורחות חיים (הלכות ברכות אות ס"ב):

ושאלו תלמידיו אל הר"ם [=מהר"ם מרוטנבורג] נ"ע: למה תפלת הדרך חותמת בברוך ואינה פותחת בברוך?

ואמר שהוא סומך אותה לעולם לאחת מהברכות דאשר נתן לשכוי בינה [כלומר: לאחת מברכות השחר].

שאלת התלמידים מבוססת על עיקרון בהלכות ברכות: ברכה העומדת בפני עצמה צריכה לפתוח במילה "ברוך". תשובתו של המהר"ם מבוססת אף היא על עיקרון משלים בהלכות ברכות: ברכה הסמוכה לחברתה, כלומר ברכה הנאמרת לאחר ברכה אחרת, אינה פותחת במילה "ברוך" - ועל כן נהג מהר"ם להתפלל את תפילת הדרך במסגרת ברכות השחר. מדוע נהג מהר"ם כך? וכי לא יכול היה לסמוך את התפילה לברכה אחרת? דומה שמהזזת התפילה ממקומה הטבעי בתחילת המסע אל ברכות השחר, הנאמרות בתחילת היום, ניתן להסיק כי מהר"ם הבין את מהותה של התפילה כשיטת רש"י. על פי ההבנה הפשוטה, שהתפילה היא בקשה להגנה מפני סכנות הדרך, מסתבר שהיא צריכה להיאמר סמוך לסכנה, קרי: סמוך ליציאה לדרך. אך אם התפילה היא מעין היוועצות בקב"ה אודות הנסיעה, יהיה זה סביר בהחלט לאמרה יחד עם שאר התפילות והברכות העוסקות ביחסינו עם הקב"ה ועם השגחתו בעולם.

בהמשך מביא האורחות חיים פסק נוסף, המוסבר אף הוא על פי עמדתו של רש"י. הנוסע פעמים מספר במשך היום - כמה פעמים צריך הוא להתפלל תפילת הדרך? כאשר כל ההליכות הקטנות יוצרות מסע אחד המורכב מכמה חלקים, אין צורך לומר יותר מתפילה אחת; גם אם בפועל יש מספר יציאות לדרך, כולן משתלבות באותה הנסיעה. אולם מה הדין כאשר אדם נוסע למקום מסוים, נשאר באותו המקום במשך כל היום (ואפילו ישן בו בינתיים) ולעת ערב יוצא שוב לדרך? האורחות חיים פוסק כי גם במקרה כזה יש לומר רק תפילה אחת. לפי ההבנה הפשוטה של תפילת הדרך יש מקום לחלוק על דעה זו: דרך חדשה טומנת בחובה סכנות חדשות, ועל כן ראויה כל דרך לחייב תפילה משל עצמה. אולם לפי הבנת רש"י, שהתפילה היא הימלכות בקב"ה, יש מקום לומר כי די בנטילת עצה ורשות פעם אחת ביום: כשם שאנו אומרים רק פעם אחת ביום "שלא עשני גוי", כך גם ניתן להסתפק באזכור אחד ביום של היותנו מצויים בעולם הנשלט על ידי הקב"ה - ואף אם אנו יוצאים לדרך מספר פעמים באותו היום.

בגמרא עולה שאלה נוספת שעשויה אף היא להיות מושפעת מאופייה של תפילת הדרך. ראינו לעיל את נוסח תפילת הדרך שמביאה הגמרא, שהוא דומה מאוד לנוסח שלנו אלא שהוא בלשון יחיד. לפי הגמרא הזאת, אדם מתפלל על שלומו שלו. ברם, בהמשך הגמרא מובאת דעת אביי כי יש לומר את התפילה בלשון רבים דווקא: "אמר אביי: לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא [לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור]. היכי נימא [כיצד יאמר]? יהי רצון מלפניך ה' א-להינו שתוליכנו לשלום וכו' ". אביי משייך אפוא את תפילת הדרך לעולם התפילה המוכר לנו. הייתכן כי דעתו של אביי מתיישבת טוב יותר עם שיטת בה"ג, כי תפילת הדרך היא תפילה להבטחת שלומו של הנוסע מפני סכנות הדרך? האם לפי דעת רש"י יש מקום להחשיב את תפילת הדרך כחלק מעולם התפילה? אפשר שבהבאת נוסח התפילה בלשון יחיד רומזת הגמרא כי תפילה זו אינה שייכת לעולם התפילה המוכר לנו, המנוסח בלשון רבים.

לסיום

בפוסקים מובאת שאלה מעניינת שעשויה להיות מושפעת מטיבה של תפילת הדרך על פי מה שנידון עד כה. על אף שהגמרא דיברה על מרחק מסוים המחייב בתפילת הדרך, עדיין יש מקום לשאול אם שיעור המסע המחייב בתפילה תלוי במרחק או בזמן. אדם שנוהג ברכב עובר פרסה בזמן קצר הרבה יותר מאדם שהולך מרחק כזה ברגל; האם שיעור המרחק המחייב בתפילת הדרך הוא זמן ההליכה של פרסה או המרחק של פרסה, ללא קשר לזמן שבו נגמא המרחק הזה? שאלה זו משמעותית במיוחד לאור אמצעי התעבורה המשמשים אותנו כיום: האם אדם חייב בתפילת הדרך על דרך של ארבעה קילומטרים ומעלה, או שמא רק נסיעה שמעל לשעה מחייבת בתפילת הדרך?

באופן כללי, כשהגמרא קובעת שיעור פרסה - האם כוונתה למרחק כשלעצמו או לזמן הדרוש להולך רגל לגמוא אותו? שאלה זו נידונה בגמרא ביחס לכמה מקרים. עיין בייחוד בגמרא פסחים צד ע"א, הדנה בדין "דרך רחוקה" (במדבר ט', י) - אדם שהיה רחוק מבית המקדש בערב הפסח ועל כן לא יכול להקריב קרבן פסח בזמנו: אם יש ברשות האדם סוסים שיכולים לסייע בידו לעבור את המרחק המדובר בזמן קצר יותר, האם הוא נחשב "רחוק" מן המקדש, או שמא הוא נחשב קרוב, ועליו לעשות את כל המאמצים הדרושים להקריב את קרבן הפסח בזמנו?

ובחזרה לענייננו: בהנחה שיש מינימום המחייב בתפילת הדרך - האם הוא מבוסס על מרחק או על זמן? הראשונים אינם עוסקים בשאלה בפירוש, אך מדברי ריטב"א עולה כי מתחשבים רק במרחק. כיצד תושפע שאלה זו מן העמדות השונות בעניין תפילת הדרך שנידונו עד כה?