תפילת ערבית | 1

חכמים נחלקו בשאלה אם תפילת ערבית ניתקנה על ידי יעקב אבינו או לחלופין כנגד הקרבנות שהועלו ונשרפו בלילה. הגמרא (ברכות כו ע"ב) אומרת:

 

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תיקנום... יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר 'ויפגע במקום וילן שם' [בראשית כ"ח, יא], ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי' [ירמיהו ז', ט"ז]... ומפני מה אמרו תפילת הערב אין לה קבע – שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה.

 

בעוד רבי יוסי ברבי חנינא סובר שיעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, רבי יהושע בן לוי קובע כי תפילת ערבית מקבילה לשריפת האברים והחלב בשעות הלילה. הגמרא מסיקה לבסוף שאפילו רבי יוסי ברבי חנינא מסכים שאמנם יתכן כי תפילת ערבית ניתקנה בידי יעקב אבינו, אך ההלכות הנוגעות לה נלמדות משריפת האברים והחלבים.

תפילת ערבית מורכבת משלושה חלקים: קריאת שמע, ברכותיה של קריאת שמע ותפילת שמונה-עשרה.

מהו זמנה של קריאת שמע בערבית? כפי שכתבנו בפרק ה, התורה (דברים ו', ו–ט) מצווה לנו לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום.

 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

נראה אם כן, כי שאלת זמנה של קריאת שמע בערבית תלוי בפירוש הביטוי "בשכבך".

 

המשנה (ברכות פ"א, מ"א) מלמדת כי תחילת זמן קריאת שמע הוא מ"משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". התורה (ויקרא כ"ב, ד–י) קובעת שכוהן שנטמא רשאי לטבול במקווה במהלך היום, אבל אינו רשאי לאכול את התרומה עד "וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", כלומר אחרי צאת הכוכבים על פי הגמרא (ב ע"ב).

 

הראשונים מציינים שהיה נפוץ בימי הביניים להתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים, ושואלים אם מנהג זה עולה בקנה אחד עם ההלכה.

 

רש"י (ברכות ב ע"א) לדוגמה, מעיד על המנהג הרווח בקהילתו, שם נהגו להתפלל ערבית לפני החשיכה בבית הכנסת ולאחר מכן אמר כל אחד ואחד בביתו את הפרשה הראשונה של קריאת שמע לפני ששכב לישון. רש"י שואל מה מטרתה של כל אחת מקריאות שמע אלה.

 

קריאת שמע הראשונה, מסביר רש"י, הנאמרת בבית הכנסת בתפילת ערבית מטרתה "לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה". עם זאת, לא ניתן לצאת כך לידי חובת קריאת שמע של ערבית. בקריאת שמע השנייה, הנאמרת על המיטה, מתקיימת המצווה מדאורייתא לקרוא קריאת שמע "בשכבך". הרי"ף, הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"א ה"ט) והרשב"א (שו"ת חלק א סימן מז; ראה גם חידושים, תחילת ברכות, שם מובאים דבריהם של רב יצחק אבן גיאת, רב עמרם גאון, רב פלטוי גאון ורב האי גאון) פוסקים כולם כדעת רש"י.

 

תוספות (ברכות ב ע"ב, ד"ה מאימתי) לעומת זאת, שואלים כיצד ניתן לקרוא קריאת שמע וברכותיה שלא בזמנה של המצווה. בהקשר של קריאת שמע בערבית, המשנה אומרת שיש להקדים לקריאת שמע שתי ברכות, ולאחריה לברך ברכה נוספת – כפי שאנו עושים בקריאת שמע של המוקדמת יותר ולא בקריאת שמע על המיטה!

 

שאלה זו ככל הנראה הובילה את רבינו תם לפסוק שניתן לצאת לידי חובת קריאת שמע לפני צאת הכוכבים. רבינו תם מסביר שמכיוון שהלכה כרבי יהודה (ברכות כו ע"א), המתיר להתפלל שמונה-עשרה בערבית אחרי פלג המנחה (שעה ורבע לפני צאת הכוכבים), מותר גם לקרוא קריאת שמע משעה זו ואילך. אם ניתן לצאת לידי חובת שמונה-עשרה של ערבית, אז ודאי שניתן גם לצאת לידי חובת קריאת שמע של ערבית. אם כן, לדעת רבינו תם, מי שקורא את ברכותיה של קריאת שמע לפני צאת הכוכבים יוצא לידי חובת קריאת שמע. רבי אליעזר בן רבי יואל הלוי, הראבי"ה (1140–1220) פוסק כך אף הוא.

 

בשולחן ערוך (או"ח סימן רלה סעיף א), נפסק כדעת מרבית הראשונים שסברו שמותר לקרוא קריאת שמע של ערבית רק לאחר שיצאו שלושה כוכבים קטנים – כלומר לאחר צאת הכוכבים. בעוד הגמרא (שבת לה ע"ב) מתארת את צאת הכוכבים כהופעתם של שלושה כוכבים בינוניים, הראשונים קובעים שיש לחכות עד יציאת שלושה כוכבים קטנים, שכן לא כולם מסוגלים להבחין בין כוכבים גדולים ולכוכבים בינוניים.

כפי שכבר כתבנו לעיל, הראשונים חלוקים בשאלת ההגדרה של "צאת הכוכבים". רבינו תם (ראה תוספות ברכות ב ע"ב, ד"ה דילמא; שבת לה ע"א, ד"ה תרי; פסחים צד ע"א, ד"ה ר' יהודה) סבור שצאת הכוכבים מתרחש ארבע מילין, שהם 72 או 90 דקות, אחרי השקיעה, תלוי באופן החישוב של מיל. הגאונים (ראה שו"ת מהר"ם אלשקר סימן צו, המביא את רב שרירא גאון ורב האי גאון) והגר"א (ראה ביאור הגר"א לשו"ע, או"ח סימן רסא סעיף ב) מסבירים שצאת הכוכבים מתרחש ¾ מיל לאחר השקיעה, או בסביבות ½13 עד 17 דקות אחרי השקיעה.

 

על אף שהמנהג הרווח יותר הוא כשיטת הגר"א, רבים מן האחרונים סבורים שאפילו לשיטת הגר"א צאת הכוכבים מתרחש רק כאשר שלושה כוכבים קטנים נראים בשמיים, זמן מאוחר מעט יותר.

 

בספרי ההלכה המודרניים העוסקים בהלכות תפילה (ראה תפילה כהלכתה פרק ג סעיף מו; אשי ישראל פרק כח סעיף י) מובא כי יש הנוהגים להמתין 15–20 דקות אחרי השקיעה לפני שיתחילו להתפלל ערבית, אך המנהג בירושלים הוא להתפלל 20–25 דקות אחרי השקיעה. החזון איש סובר שיש לחכות 40 דקות אחרי השקיעה. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ד סימן סב) דן בזמנו של צאת הכוכבים בניו-יורק, וקובע שצאת הכוכבים מתרחש 50 דקות אחרי השקיעה.

חכמים דנים בזמנה של החוליה השנייה בתפילת ערבית – שמונה עשרה.

 

תחילת זמן ערבית תלוי בסוף זמן מנחה. באשר לתפילת מנחה, במשנה (ברכות פ"ד מ"א) מופיע מחלוקת בין רבי יהודה ובין רבנן בעניין זמנה של מנחה: "תפילת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה". אם כן, לפי רבי יהודה, מותר להתפלל שמונה-עשרה של ערבית אחרי פלג המנחה, ¼1 לפני צאת הכוכבים, אך לדעת רבנן מותר להתפלל רק אחרי צאת הכוכבים.

 

הגמרא (כז ע"א) מנסה לקבוע בסופו של הדיון כיצד יש לנהוג להלכה.

 

אמר רב חסדא: נחזי אנן, מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום – שמע מינה הלכה כרבי יהודה. אדרבה, מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו עד אורתא, שמע מינה אין הלכה כרבי יהודה! השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר – עבד, ודעבד כמר – עבד.

 

הגמרא מסיקה שמכיוון שסוף זמן מנחה נתון למחלוקת, ולכן גם תחילת זמן ערבית, ניתן לסמוך על כל אחת מהדעות. קביעה זו מפתיעה למדי, שכן בדרך כלל במקרה של מחלוקת מתקבלת להלכה דעת הרוב (רבנן במקרה זה), או שמתקבלת דעה אחת על פי כללים אחרים של פסיקת הלכה. מה כוונתה של הגמרא בכך שהיא קובעת שניתן לנהוג לפי כל אחת מהדעות "דעבד כמר– עבד ודעבד כמר – עבד"?

 

הראשונים חלוקים בשאלה כיצד יש לנהוג בעקבות דעתו של רבי יהודה, או דעתם של רבנן. אם מקבלים את דעת רבי יהודה יוצא שמותר להתפלל מנחה עד פלג המנחה, ולאחר מכן אפשר כבר להתפלל ערבית. לעומת זאת, אם מקבלים את דעתם של רבנן יוצא שמותר להתפלל מנחה עד השקיעה ורק לאחר מכן מתחיל זמן ערבית. האם יש לבחור שיטה אחת ולדבוק בה לעולם? האם מותר לשנות מיום ליום? האם מותר לנהוג כשתי הדעות יחד באותו יום, כפי שעשו ככל הנראה בקהילות רבות באירופה?

 

חלק מן הראשונים מציינים שמשנה אחרת עשויה לשמש כדגם לפיו ניתן לסמוך על דעות שונות, שבנסיבות מסוימות עשויות ליצור מצב של תרתי דסתרי, אך בנסיבות אחרות יכולות לחיות זו לצד זו. המשנה (טהרות פ"ה הל' ה) אומרת:

 

שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות רבי יהודה אומר אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין ואם נשאלו שנייהם כאחד טמאים רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים.

 

במקרה המתואר במשנה, שתי דרכים עוברות במקום אחד. מתחת לשביל אחד קבורה גופה המטמאת את כל מי שעובר בשביל, טומאה זו תעבור לכל אוכל שיכין ההולך בשביל. אם מדובר בהלך יחיד, המשנה מלמדת שניתן להניח שהוא בחר בשביל הטהור ולכן גם האוכל שבו נגע טהור.

 

מנגד, כיצד יש לנהוג כאשר שני אנשים הולכים בדרך, אחד בכל שביל? השכל הישר מכתיב כי בהכרח אחד מהם טמא, אך לפי רבי יוסי מכיוון שאין לנו דרך לדעת מי מהם טהור ומי טמא, שנייהם נחשבים טמאים. לעומת זאת, רבי יהודה סבור שהשאלה אם שני התסריטים שתיארנו סותרים זה את זה, כלומר אחד מן האנשים טמא, תלויה באופן שבו נבחן המקרה של כל אחד מהם – אם ביחד או לחוד.

כך גם המאירי (כז ע"א) פוסק שמותר לנהוג כרבי יהודה ביום אחד, להתפלל מנחה לפני פלג המנחה וערבית מיד לאחר מכן, וביום אחר לנהוג כדעת רבנן ולהתפלל מנחה עד השקיעה ולאחר מכן ערבית. המאירי מסביר כי גם אם אדם בוחר לשנות את מנהגו מיום ליום, הוא עדיין דומה למקרה של שני ההולכים בדרכים, כל יום נידון לגופו כמקרה נפרד. רק כאשר אדם נוהג כדעת רבי יהודה ורבנן באותו יום, כלומר מתפלל מנחה וערבית בין פלג המנחה לשקיעה, נחשב מעשהו למוטעה.

 

מרבית הראשונים חולקים על דעה זו. מדברי התלמידי רבינו יונה (יח ע"ב, רי"ף) והרא"ש (פרק ד סימן ג) עולה כי יש לנהוג בעקביות, יש לבחור דעה אחת, זו של רבי יהודה או של רבנן, ולדבוק בה. ככל הנראה, ראשונים אלה סבורים שגם בחירה להתפלל יום אחד כרבי יהודה וביום אחר כרבנן דומה לחקירה של שני ההולכים יחד בשתי הדרכים, שכן אדם הנוהג כך מבקש למעשה לאחוז בשתי הדעות בו בזמן.

הראשונים מעידים על המנהג האשכנזי מימי הביניים להתפלל ערבית אחרי פלג המנחה (ראשונים על ברכות ב ע"א; תרומת הדשן סימן א; שו"ת המהרי"ל החדשות סימן מה), ותפילת מנחה לפני פלג המנחה. המנהג הספרדי לעומת זאת, היה להתפלל ערבית בלילה (תלמידי רבינו יונה, ברכות יח ע"ב), ועל כן היה מותר להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים.

 

האחרונים מציינים שבדורות האחרונים המנהגים למעשה "התהפכו", כך בקהילות רבות של עדות המזרח נוהגים להתפלל ערבית מוקדם, בקהילות אשכנזיות רבות, במיוחד קהילות מזרח אירופה, מתפללים ערבית רק אחרי צאת הכוכבים.

 

רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך (סימן רלג סעיף א) פוסק:

 

ואסיקנא 'דעבד כמר, עבד; ודעבד כמר, עבד'; והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה.

 

הרמ"א כותב שהמנהג במקום מגוריו היה להתפלל ערבית אחרי פלג המנחה, לפני הלילה, ומנחה אם כן התפללו עד פלג המנחה.

 

על אף שנראה כי כל הפוסקים מסכימים שיש להיות עקביים בבחירה אם לנהוג כרבי יהודה או כרבנן, חלק מן הפוסקים מתירים בכל זאת לשנות מהמנהג הקבוע בנסיבות מיוחדות, בדיעבד או בשעת הדחק.

השולחן ערוך (או"ח סימן רלג סעיף א) כותב כי בנסיבות רגילות מי שרגיל להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים לא יתפלל ערבית אחרי פלג המנחה, אולם בדיעבד או בשעת הדחק מי ששינה ממנהגו והתפלל ערבית אחרי פלג המנחה יצא לידי חובה. הרמ"א פוסק כך אף הוא ומתאר את המקרה ההפוך בו אדם רגיל להתפלל ערבית אחרי פלג המנחה, רשאי בשעת הדחק להתפלל מנחה אחרי פלג המנחה.

 

כך גם רבי השולחן ערוך (סימן רסז סעיף ב) ממליץ להתפלל ערבית מוקדם בערב שבת. המגן אברהם (סימן רסז ס"ק א) סבור שבשבת, אפילו מי שרגיל להתפלל ערבית רק אחרי צאת הכוכבים, רשאי לקבל שבת מוקדם ולהתפלל ערבית אחרי פלג המנחה. לעומתם, הרי"ץ גיאת, שדבריו מובאים בטור (או"ח סימן רצג), חולק על דעה זו. נראה אם כן כי במקרים מיוחדים ניתן לסמוך, באופן זמני בלבד, על הדעה לפיה לא נוהגים בדרך כלל.

 

יש לציין כי הערוך השולחן (סימן רלה סעי' ג–ה) חולק על דעה זו וקובע שאמנם רבי יהודה ורבנן נחלקו בשאלה אם מותר להתפלל מנחה אחרי פלג המנחה, אך שנייהם מסכימים שמותר להתפלל ערבית מוקדם. הערוך השולחן סבור שמכיוון שתפילת ערבית ניתקנה כנגד שריפת האברים והפדרים בבית המקדש, פעולה שהתחילה למעשה בשעות היום, מותר להתפלל ערבית בשעות היום, מפלג המנחה והלאה. על אף טיעוניו המשכנעים, נראה כי קריאה בפשט הגמרא ובראשונים מביאה למסקנה שונה.

האם יש מקרה כלשהו בו מותר להתפלל מנחה וערבית לפני פלג המנחה וצאת הכוכבים? תלמידי רבינו יונה (ברכות יח ע"ב) פוסקים שאדם הנוהג כך יוצא לידי חובה בדיעבד, אך אינם מציינים כלל אם במקרים מסויימים ניתן לצאת כך לידי חובה לכתחילה.

 

בבית יוסף (סימן רלג) כותב רבי יוסף קארו שניתן להקל ולהתפלל מנחה וערבית בין פלג המנחה וצאת הכוכבים. הוא מתקשה אמנם להצדיק מנהג זה, ומציע שאולי "דלענין תפילה [בציבור] הקלו". המשנה ברורה (סימן רסז ס"ק ג; ביאור הלכה שם; סימן רלג ס"ק יא) אכן מביא את דבריו של רבי יעקב מליסא (1760–1832) לפיהם ציבור יכול לסמוך על שתי הדעות, כלומר ציבור יכול לנהוג כשיטת רבי יהודה ושיטת רבנן ולהתפלל מנחה וערבית בין פלג המנחה לצאת הכוכבים כדי להתפלל יחד במניין. כך גם כף החיים (סימן קלג ס"ק יב) תומך במנהג להתפלל מנחה וערבית בין פלג המנחה וצאת הכוכבים. מעניין להוסיף גם כי בשערי תשובה נכתב שהאר"י ז"ל היה מתפלל מנחה בשקיעה ואז ערבית לפני צאת הכוכבים, כדי להתפלל את כל שלוש התפילות ביום אחד!

 

המשנה ברורה כותב שיש לסמוך על דעות מקילות אלה רק כאשר מתפללים ערבית בין השמשות, זאת אומרת אחרי שקיעת החמה, ובשעת הדחק בלבד. בקהילות רבות המתקשות לאסוף מניין לתפילת ערבית מתפללים ערבית מיד אחרי שקיעת החמה, בהסתמך על דעות אלה. עם זאת, רבים מן האחרונים התנגדו למנהג זה ובמיוחד לתפילת ערבית לפני שקיעת החמה וקבעו שיש להתפלל ערבית רק אחרי צאת הכוכבים.

 

שאלה זו עולה ביתר שאת במקומות בהם נהוג להכניס שבת מוקדם בחודשי הקיץ, שכן אז מתפללים ערבית הרבה לפני השקיעה. בעוד שאין ספק שעדיף להתפלל מנחה לפני פלג המנחה וערבית אחרי פלג המנחה, בבתי כנסת רבים מקובל לקבוע שעה אחת לתפילת מנחה וערבית יחד, ואז בדרך כלל שתי התפילות נאמרות אחרי פלג המנחה, אבל לפני צאת הכוכבים. ככל הנראה ההצדקה למנהג זו טמונה בדעה שהבאנו לעיל המתירה להתפלל כשיטת רבי יהודה ורבנן אפילו באותו יום, כדי להתפלל במניין.

 

בעוד ישנה הצדקה לתפילת מנחה וערבית בציבור לפני צאת הכוכבים, במצבים בהם אם ידחו את שעת תפילת ערבית לא יתכנס מניין, השאלה אם מתפלל שלא רגיל להתפלל כך נקלע למניין מוקדם כזה, רשאי להתפלל מנחה וערבית במניין אחרי פלג המנחה ולפני צאת הכוכבים, או שעליו לחכות עד הלילה ואז להתפלל ערבית ביחידות, עדיין נתונה במחלוקת.