דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

תפיסה (חלק א')

הש"ך חיבר ספר בשם "תקפו כהן", שעוסק בדינים ובכללים של תפיסה בכוח של רכוש, על ידי אדם שאין ביכולתו לגבות חובות בדרך אחרת. בהיותו בן 17 הוציא הש"ך מתחת ידיו חיבור שעיצב מחדש את הגישה ההלכתית לתרחישים מסוג זה. הדבר היה כל כך יוצא מגדר הרגיל עד שהביא לכתיבת מספר חיבורי תגובה - בהם כאלה התוקפים את הספר וכאלה המגנים עליו. בין השאר מפורסמות תשובותיהם של ר' יהונתן אייבשיץ, רבנו יעקב מליסא - בעל הנתיבות, ורבנו יהודה, אחיו של 'קצות החושן', שפרסם את 'קונטרס הספקות'.

תקפה אחד בפנינו

חלק עיקרי של הדיון נסב סביב סוגיה מרכזית במסכת בבא מציעא (ו.-:). המשנה (ב.) תיארה מצב שבו שני צדדים טוענים לבעלות מלאה על חפץ כלשהו - עימות שמביא בסופו של דבר לחלוקה של החפץ:

"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".

סוגיית הגמרא (ו.) מעלה את השאלה, כיצד עלינו לפסוק אם אחד מבעלי הדין חטף לעצמו את החפץ באופן חד-צדדי. האם העובדה, שהצד השני לא הגיב בשלב הראשון תוכיח שהחפץ אכן מגיע ל'חוטף'?

"בעי רבי זירא: תקפה אחד בפנינו, מהו?".

(רש"י: תקפה אחד - הוציאה מיד חבירו בחזקה, והרי כולה בידו קודם שנשבעו.)

השאלה הזו פתחה את השער לדיון נרחב בענייני תפיסה - השתלטות חד-צדדית על חפצים העומדים במרכז דיון משפטי.

תקפו כהן

סוגיית הגמרא המשתלשלת משאלה זו מוסיפה כמה מקרים נוספים לדיון, והמרכזי בהם עוסק בבהמה, שיש ספק אם היא הראשונה שנולדה לאמה אם לאו, ולכן יש ספק אם היא שייכת לכהן - כדין כל בכור בהמה - או שאינה שייכת לו. הגמרא מתייחסת למקרה זה כמקרה בֹּחַן לכל שאר התרחישים הדומים. בדרך כלל, כאשר אי אפשר להכריע למי שייך החפץ באמצעות ראיות ברורות או גורמים משפטיים חלופיים (רוב, מיגו, חזקה וכיוצא בזה), פוסקים לטובת בעל הדין המחזיק כעת בחפץ, בהתבסס על הכלל ההלכתי היסודי והגורף "המוציא מחברו - עליו הראיה" (כלומר, אותו צד המעוניין להוציא דבר-מה מידי הצד השני המחזיק בו, עליו חובת ההוכחה לצדקת טענותיו). אם אין לצד המוציא ראיה, החפץ נשאר בידי מי שמחזיק בו כרגע. לפיכך, אם אי אפשר להוכיח שבהמה מסוימת היא בכור ולהעבירה לרשות הכהן, היא נשארת בידי הבעלים.

מה יהיה הדין אם הכהן השתלט בכוח על הבהמה, בטענה שמצד הדין היא רכושו שלו? האם נשאיר את הבהמה בידיו, משום שכעת הוא המחזיק בה? או שמא נעדיף לשמר את המצב המקורי, טרם חטיפת הבהמה על ידי הכהן, שאז הבהמה הוחזקה בידי הבעלים המקורי?

"ספק בכורות - ... והא הכא, דאמר: תקפו כהן - אין מוציאין אותו מידו, דקתני: המוציא מחבירו עליו הראיה... אמר ליה רבה:... לעולם אימא לך, תקפו כהן - מוציאין אותו מידו...".

הסוגיה איננה מסתיימת במסקנה חד-משמעית, אך רוב מכריע של הראשונים הסיקו מכמה רמיזות בסוגיה שלהלכה ההשתלטות איננה יכולה להיות בת-תוקף, ויש להחזיר את הבהמה למי שהחזיק בה לפני התקיפה. הסברה מאחורי העמדה הזו משתלבת היטב עם העיקרון של 'המוציא מחברו עליו הראיה', שהוזכר לעיל - עיקרון שהוא בסיסי בדיני טוען ונטען ובא לידי ביטוי באופן נרחב. לאחר שהבעלים הראשון, בהיותו המחזיק בבהמה, קיבל עדיפות מצד 'המוציא מחברו', לא סביר לומר שהוא יהיה חשוף לפגיעה אפשרית כתוצאה מחטיפת הבהמה בידי הצד השני.

למרות שהסברה הזו נראית משכנעת, הגישה הזו נסתרת לכאורה משתי סוגיות במסכת כתובות - שבכל אחת מהן מתואר תרחיש של השתלטות על חפץ ששכרה בצדה. התוספות והרמב"ן הציעו הסברים שונים לחלוטין לתירוץ הסתירות הללו, ומתוך ההסברים האלה ניתן לחשוף את האופן שבו הם הבינו את המשמעות ההלכתית של פעולת ההשתלטות ואת המעמד ההלכתי של האדם המוחזק בחפץ.

גישת התוספות

התוספות (בבא מציעא ו. ד"ה פוטר ממונו, כתובות כ. ד"ה ואוקי ממונא) טוענים שקיימים שני תנאים נפרדים שיכולים לאפשר השתלטות בת-תוקף על החפץ. אם החוטף משוכנע שהצדק עמו, וטוען לבעלות מוחלטת על החפץ, נאפשר לו להמשיך ולהחזיק בחפץ:

"ויש לומר, דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק, דאין יודע אם בכור הוא, אבל הכא שטוען ברי - מהניא תפיסה".

תנאי נוסף שמציעים התוספות (לא לגמרי ברור מן התוספות אם לדעתם כל אחד משני התנאים מספיק לבדו, או שהם מתלבטים איזה אחד מבין שני התנאים הוא המספיק) הוא, שאם החטיפה הייתה לפני שהתעורר הספק (כלומר, לפני שנוצר הסכסוך בין הצדדים), אז היא תהיה אפקטיבית:

"ועוד יש לומר, דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק".

במקרה שלנו, תקיפת הכהן הייתה לאחר לידת הספק (ביחס למעמד הבהמה - בכור או לא), וגם טענתו איננה מוחלטת (שהרי אין עדות כלשהי על הלידות הקודמות של הבהמה-האם). אף אחד משני התנאים איננו מתקיים, ולכן ההשתלטות של הכהן על הבהמה לא תזכה לאישור של בית הדין:

"וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו... דהתם נכנס בהיתר, לכך מהניא תפיסתו; אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק".

דברי התוספות מובילים לכיוון תבנית מעניינת. מסתבר שלשיטתם תפיסה היא כלי הלכתי לגיטימי (למעט בעיית סיכויי ההצלחה הנמוכים שלה). אם האדם שתפס את החפץ נראה או מתנהג כגזלן, נפסוק כמובן שעליו להשיב את החפץ. אך אם החוטף תומך את מעשה החטיפה שלו בטענה מוחלטת ותקיפה (= טענת ברי), נסכים להשאיר את החפץ אצלו. ואפילו אם אין לו טענה כזו, אם הוא צפה מראש את העימות המתקרב וחטף את החפץ לפני תחילתו - שוב, בהנחה שהוא איננו סתם גזלן - גם אז ניתן תוקף למעשה החטיפה שלו. בהציעם את התנאים המוגדרים האלה כדי לאפיין מקרים מיוחדים שבהם תפיסה היא אפקטיבית, התוספות למעשה מכשירים את התפיסה כגורם הלכתי לגיטימי ושימושי. ברמה המעשית הוא כמעט בלתי-ישים, אך ברמה העקרונית הוא נשאר מסלול לגיטימי לפעולה.

הבנת התוספות - מוחזקות פיזית

הגישה הזו שופכת אור על הדרך שבה אנו מבינים את האופי של מושג המוחזקות, ועל הסיבה לכך שאנחנו נותנים עדיפות בפסק הדין לצד המוחזק. ניתן היה להציע, שלאדם המוחזק בחפץ יש ראיה מיניה וביה לבעלותו על החפץ: אם הוא אוחז את החפץ בידיו, כנראה שהחפץ שייך לו! אחרת, כיצד הוא הגיע לידיו? בדרך כלל, איננו מניחים מראש שאדם מסוים הוא גזלן! כמובן, הטיעון הזה איננו עומד ביחס לאדם שהשתלט בכוח על החפץ; אנחנו יודעים בדיוק כיצד הגיע החפץ לידיו - הוא לקח אותו בכוח, מתוך המחשבה שהחפץ שייך לו. אם חרף זאת אנחנו מגדירים את החוטף כמוחזק החדש, ומאפשרים לו לזכות בדין, פירוש הדבר שאנחנו מתייחסים רק למצב הפיזי בשטח. מי שאוחז בפועל בחפץ הוא היוצא מן הדיון כשידו על העליונה, אם אין ראיות מוחשיות נוספות. משום כך, לאדם שחטף את החפץ יש אפשרות לנצח במשפט, כאשר הוא יוצר מצב חדש שבו לו יש את יתרון האחיזה הפיזית בחפץ - ובלבד שהוא איננו מתנהג כגזלן (כלומר, הוא תופס את החפץ לפני לידת הספק, או שהוא טוען טענת ברי לבעלותו על החפץ).

בשבוע הבא נעיין אי"ה בתירוצי הרמב"ן לסתירת הסוגיות בבבא מציעא ובכתובות, ובהבנה שעולה מהתירוצים הללו לגבי מושג המוחזקות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)