תפיסה בספקות

  • הרב ברוך גיגי

מקורות 
1.    סוגיה ו:, תוספות ד"ה 'פוטר'.
2.    משנה קב. "המשכיר בית..." והגמרא עד "יחלוקו עד חודש העיבור".
3.    כתובות כ., תוספות ד"ה 'ואוקי'.
4.    רא"ש בבא מציעא א', יג.
5.    חידושי הרמב"ן על סוגייתנו, ו: ד"ה 'מדקאמרינן אי דקא צווח ... ומה שנראה לנו כתבנו". (לקבלת רקע טוב יותר- מומלץ לראות גם את שאר הסוגיות שמוזכרות בראשונים.)  
שאלות מנחות
1.    לאור הראשונים שהוזכרו, נסה למצוא עקרונות לתפיסה לגיטימית. 
2.    נסה להגדיר, מדוע לדעתך תפיסה קודם שנולד הספק או תפיסה ברשות- יועילו.
3.    מהו ההבדל המהותי בין הסיבה של הרמב"ן ("מילתא דעבידא לאיגלויי") לבין הסיבות של תפיסה ברשות או תפיסה קודם שנולד הספק?    

דף ו:

מסקנת הסוגיה, על פי רוב הראשונים היא, שהדין במקרה של כהן שתפס ספק בכור הוא, שמוציאים אותו ממנו. הסיבה לפסיקה זו היא שתפיסה במצבי ספק לא מועילה. אולם, מסוגיות אחרות נראה שתפיסה כן מועילה. בכדי להבהיר עניין זה, נדון תחילה בתפיסה באופן כללי.

א. תפיסה באופן כללי

1. תפיסה ביחס לקנסות

הסוגיה בבבא קמא (טו:) מסיקה, שבימינו לא דנים מקרים של קנסות. למרות זאת "ואי תפס (=את הקנס) לא מפקינן מיניה". הסוגיה עוסקת בתפיסת פלגא נזקא קנסא (החובה לשלם קנס על חצי מהנזק שעשתה בהמתו של אדם בכוונה).

הראשונים הציעו פירושים שונים לסוגיה זו. לפי ר"ת, תפיסה מועילה רק אם תפס את הבהמה שהזיקה. ראשונים אחרים סוברים שניתן לתפוס אפילו את רכושו של המזיק (ראה רא"ש).

יתכן שיסוד המחלוקת מונח בטבעו של הקנס. האם הקנס נוצר ע"י בי"ד, או שהחוב לשלם קיים ובי"ד רק מתפקדים כגוף שמוציא לפועל את התשלום. אולם, יתכן ומחלוקתם מבוססת על רצון ההלכה להכיר בתפיסה כאמצעי לגיטימי לתשלום.

2. תפיסה במקרים של קים ליה בדרבה מיניה

דעת רש"י בבבא מציעא (צא. ד"ה 'רבא') היא, שבמקרה של קלב"מ תפיסה מועילה. אולי זה בגלל שבעיקרון החוב כבר קיים, אך בי"ד מנועים מלגבות את התשלום. לכן, האדם עצמו יכול לתפוס את הסכום. אולם, לא כל הראשונים מסכימים. יתכן, שגם מחלוקת זו מבוססת על השאלה האם מתייחסים לתפיסה כאמצעי לגיטימי לתשלום.

3. תפיסה בעדות של פסולי עדות מדרבנן

הרשב"א בשבועות (לא. ד"ה 'מאן דאמר') טוען שעדותם של פסולי עדות מדרבנן, תועיל במקרה בו תפס התובע את טענתו, כך שלא נוציא אותה מידיו.

 

המכנה המשותף לכל שלושת המקרים שהובאו לעיל הוא, שהחוב כבר קיים, אולם בי"ד מנועים מלהוציא לפועל חיוב זה מסיבות שונות. לכן, התובע תופס את מה ששייך לו ללא כל ספק.

 

סוגייתנו עוסקת במקרה בו קיים ספק, והשאלה העולה היא האם ניתן לתפוס ספק זה או לא?

[ישנה קטיגוריה נוספת, שלא התייחסנו אליה, בה מועילה תפיסה. אדם שתופס חפץ או סכום וטוען ששייך לו- בהיעדר עדים מאמינים לו על בסיס טענה פוטנציאלית שהוא לא תפס את החפץ שבעלותו נתונה כרגע בשאלה. למשל, הוא יכול היה לטעון שהחפץ שייך לו. טענה זו ידועה כמיגו, והיא איננה קשורה ישירות לדיון שלנו.]

ב. תפיסה במקרים של ספקות

תוספות (ד"ה 'פוטר') מקשים מהסתירה בין סוגייתנו בה תפיסה לא מועילה (כהן שתפס ספק בכור- מוציאים מידו), לסוגיה לקמן (קב:) שעוסקת במשכיר ביתו בשנה מעוברת. השאלה שם היא, האם הסכם השכירות היה מבוסס על סכום מסויים לכל השנה, או אחד חלקי שתים עשרה של סכום זה לכל חודש. הוויכוח בין המשכיר לשוכר הוא ביחס לתשלום נוסף של אחד חלקי שתים עשרה לחודש השלושה עשר. הגמרא מסיקה, שאם בעל הבית בא לדרוש את דמי השכירות בסופו של חודש זה, לא חייב השוכר לשלם. במבט ראשון, נראה שזה נובע מהעובדה שמגורים בדירה בחודש הנוסף נחשבים כתפיסה.

[שאלת תוספות מבוססת על ההנחה שהמקרה בו בא בעל הבית לגבות את דמי השכירות בסוף החודש, הוא יישום של תפיסה. אולם, ישנה אפשרות להבין אחרת. יתכן, שהסוגיה לא עוסקת כלל בתפיסה, אלא בשאלת המוחזקות. ביחס לקרקע, הבעלים הם המוחזקים, אך ביחס לדמי השכירות השוכר הוא המוחזק. אם אכן כך הם הדברים, אין לסוגיה זו כל קשר לסוגייתנו.]

תוספות עונים בשני כיוונים שונים:

1. תוספות בסוגייתנו מסבירים שבמקרה של הבית, הדייר נכנס בצורה חוקית, ממילא התפיסה נחשבת כמעשה לגיטימי. לעומת זאת, במקרה של הכהן הלגיטימיות של התפיסה עצמה מוטלת בספק.

2. תוספות בכתובות כ. (ד"ה 'ואוקי') מסבירים בצורה אחרת. הם מציעים שבכך שנכשל בי"ד לדרוש תשלום מיידי, בעל הבית "הודה" לטענתו של השוכר. קשה להסביר את תוספות כהודאה ממשית מצידו של המשכיר, שמבוטאת בהיעדר תגובה מיידית שלו. יתכן וה"הודאה" המיוחסת היא בעצם הסכמה לתפיסה של השוכר, ובכך ניתנת לגיטימציה לתפיסה זו (עיין בשיעור). לפי הסבר זה, ישנו דמיון בסיסי בין שתי תשובות אלו של בעלי התוספות. שניהם דנים בלגיטימיות של התפיסה במקרה הספציפי של קב:.

מהי משמעותה של תפיסה ברשות על פי תוספות? יש שתי אפשרויות להבנת דין זה:

  1. תפיסה ברשות לא נחשבת תפיסה כלל, אך היא הופכת את התופס לבעלים חוקיים בעקבות הסכמתו בשתיקה של השני.
  2. תפיסה ברשות היא מעשה לגיטימי, אך עדיין מתייחסים אליה כתפיסה. אף על פי כן, מאחר והיא מבוצעת בצורה תרבותית ולא מלווה באלימות או תוקפנות מצד התופס, בי"ד מוכנים להכיר בתפיסה זו.

נפקא מינות בין שני הסברים אלו:

1. האם תפיסה ברשות כפופה לאותן הגבלות כמו תפיסה רגילה? למשל, למי שסובר שתפיסה בקרקע לא מועילה, האם אותו הדבר יהיה גם לגבי תפיסה ברשות?

2. מהי הגדרת תפיסה ברשות? תרומת הדשן נותן תנאי נוסף בתפיסה: תפיסה ברשות מועילה רק במקרים בהם ניתן החפץ לנתבע כך שתהיה לו בעלות מלאה עליו, אך לא אם הוא רק ניתן כפיקדון. אם תפיסה ברשות נחשבת לגיטימית בשל הצורה בה נעשתה, תפיסה של פיקדון תועיל. אולם, אם תפיסה ברשות אמורה להפוך את התופס לבעלים חוקיים, הגבלתו של תרומת הדשן מובנת.

3. הגבלה נוספת שנמצאת בראשונים ביחס לרשות לתפוס, מבחינה בין תפיסה קודם המחלוקת לתפיסה לאחריה (תוספות כאן ובכתובות). נוכל לנתח את זה ע"י שימוש בתבנית דומה. בהתאם, תפיסה כזו (לפני המחלוקת) מועילה שהרי היא נחשבת לגיטימית, מאחר וההגבלה על תפיסה, ישימה רק במקרה בו התופס נוהג בצורה אלימה, וזה קורה רק לאחר שהתעוררה המחלוקת. אולם, בשלב מוקדם, התפיסה לגיטימית ובי"ד מקבלים אותה ככזו. מצד שני, ניתן להתייחס לתפיסה זו (קרי, קודם למחלוקת) כהופכת את התובע למוחזק ולא פועלת כתפיסה בכלל.

4. נפקא מינה נוספת יכולה להיות ביחס להגדרת הזמן בו עלה הספק. שאלה זו נתונה במחלוקת בין הש"ך בספרו תקפו כהן לבין קונטרס הספיקות.

לפי הש"ך, ברגע שיש ספק אובייקטיבי בקשר לפסיקה הנכונה, בניגוד לספק במקרה עצמו, תפיסה לא תועיל קודם שעולה הספק. הוא טוען, שסוג זה של ספק אובייקטיבי (כלומר, ספק בהכרעה) נמצאת כבר בראשם של הפוסקים, וקודמת בזמן למקרה הנוכחי. לעומתו, קונטרס הספיקות מסביר, שזמן התעוררות הספק מתייחס לספק האובייקטיבי שמתבצע בפני בי"ד במקרה זה.

נראה שמחלוקתם נובעת מפירושיהם השונים למשמעות גורם זה. לפי הש"ך, תפיסה לגיטימית רק כאשר היא הופכת מישהו למוחזק, וזה לא יכול להתבצע כאשר הספק הוא אובייקטיבי בדין. סוף סוף, לא יתכן שהתפיסה קדמה לדילמה הלכתית זו. אולם, קונטרס הספיקות סובר שתפיסה לגיטימית אם היא נעשתה קודם שהיו בי"ד מודעים לספק. זה שייך גם במקרים של ספק בדין, וזה סביר אם אנו רק מנסים להגדיר את התפיסה כלגיטימית בגלל חוסר האלימות של התופס.

אם אנו מחשיבים את תפיסה ברשות, ואת תפיסה קודם שנוצר הספק כאמצעים להפיכת התובע למוחזק, המשמעות היא שאנו זונחים את האפשרות לתפוס באופן מוחלט, ואנו מאפשרים רק מוחזקות. אולם, לפי האפשרות השניה, בי"ד מוכנים לאפשר תפיסה במצבים מסויימים: 1. כאשר נוקטים בדרכים לא אלימות. 2. לפני שהמקרה מגיע אל בי"ד. במילים אחרות, עקרונית תפיסה מועילה, כל עוד היא לא מלווה בכוח.

ישנו תחום נוסף בו עוסקים הראשונים ביחס לתפיסה, והוא הבחנה בין מקרים של טענת ברי למקרים של טענת שמא.

כאן ניתן לומר, שתפיסה הבנויה על טענה לא ברורה לא מוגדרת תפיסה כלל. אם התובע עצמו לא משוכנע שהחפץ שייך לו, לא יתכן שפעולת החטיפה תיתן לו מעמד של "תופס". לחילופין, אפשר לומר שהוא מוגדר כתופס אך חז"ל לא היו מוכנים להכיר בתפיסה תחת תנאים אלו (ראה תוספות כתובות כ.).

הרמב"ן, בניגוד לתוספות, מכיר בתפיסה רק בשני מצבים:

1. תפיסה במקרה של תרי ותרי (ספק שנוצר משתי כיתי עדים הסותרות אחת את השניה). הבנה זו מבוססת על הדעה ש"תרי ותרי ספיקא דאורייתא", וממילא לא הולכים לפי שום חזקה. לפיכך מסיק הרמב"ן, שחזקה שבדרך כלל מבוססת על אחיזה, כאן לא באה לידי ביטוי. ולכן, תפיסה מועילה.

2. תפיסה במילתא דעבידא לאיגלויי (דבר שעשוי להתברר). מצב זה שונה באופן קיצוני מהמקרים הקודמים, בהם נוצרים תנאים בהם תפיסה היא אופציה לגיטימית. אך כאן, לפי פירוש הרמב"ן, אנו מכחישים כל סוג של לגיטימציה לתפיסה. במקום זה, אנו נמנעים מלהגיב מיד לתפיסה, מאחר ובכל מקרה האמת תצא לאור ואנו לא מטרידים את בי"ד להתעסק עם זה כעת. במקום זה, אנו מחכים עד שיתבהר העניין.

ג. היקף בעלותו של התופס

במקרים בהם הסקנו שתפיסה מועילה, עלינו לחקור ולהגדיר את זכויות התופס ביחס לחפץ. האם התופס משיג בעלות מוחלטת על החפץ? תוספות (כתובות כ. ד"ה 'ואוקי') מבססים את הדין של תפיסה על הדין הכללי של "המוציא מחבירו עליו הראיה", שבעצם מגדיר את התפוס בחפץ כבעליו. אח"כ משווים תוספות את תפיסה עם "כל דאלים גבר", בו בי"ד מאפשרים לבעלי הדין עצמם לריב על בעלות על החפץ.

ההשוואה שהציגו תוספות נותנת ניסוח קיצוני לתפיסה. בדרך כלל, אנו מניחים שלאחר שנתפס החפץ (במקרים בהם תפיסה מועילה), החפץ נמצא בבעלות בלעדית ומוחלטת של התופס. אולם, ההשוואה לכל דאלים גבר מעידה שאנו לא מדברים על בעלות מושלמת. זה נכון במיוחד לדעה של תוספות (ו. ד"ה 'והא הכא') שכל דאלים גבר מאפשרת החלפת בעלות תמידית על החפץ.

מצד שני, יש לציין שבתפיסה אין הוראות קודם לתפיסה. בדיעבד, אם התובע תפס את החפץ, לא נוציא אותו מידיו. אך, בכל דאלים גבר בעלי הדין מודרכים לריב על החפץ. עובדה זו יכולה להעיד שבכל דאלים גבר, המצב הסופי של הבעלות יציב יותר מאשר זה של תפיסה רגילה.

תוספות בבבא מציעא (שם) טוענים, בעצם, שאם מישהו תפס חפץ בכל דאלים גבר, הוא רשאי להקדישו. יתר על כן, אם הוא עושה כן, השני לא יוכל לחטוף את זה ממנו חזרה. נראה שתוספות לא מבינים את כל דאלים גבר כהסתלקות של בי"ד, אלא כפסק חיובי של בי"ד המתאים למקרים מסויימים. לכן, לאורך כל זמן התפיסה, ה'זוכה' רוכש בעלות על החפץ. אותו הדבר אפשר לומר לגבי תוספות בכתובות שמבססים את התפיסה על המוציא מחבירו עליו הראיה. בהתאם, בי"ד מכירים בתופס ונותנים לו מעמד של בעלים בדיעבד.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ד הי"א) פוסק שבמקרה בו שבר מישהו את שן עבדו, ולאחר מכן גם סימא את עינו, בי"ד ישחררו את העבד בגלל השן. אולם, יש ספק לגבי תשלום על הנזק שנוצר לעין, מאחר והעבד לא שוחרר לגמרי בזמן שהתעוור. לכן, פוסק הרמב"ם שתועיל לעבד תפיסה של הסכום המגיע לו על הנזק.

מצד שני, הרמב"ם (הלכות עדות פכ"א ה"ד) פוסק שעדים שהעידו שאדם שבר את שן עבדו ואחר כך סימא את עינו, ולאחר מכן נמצאו העדים זוממים (עדי שקר שעונשם הוא כעונש שרצו לגרום לנאשם) – עליהם לשלם לבעלים את ערך העבד ואת סכום הנזק לעינו.

הראב"ד (שם) שואל מדוע על העדים לשלם על הנזק שנגרם לעין, שהרי עדותם לא מחייבת תשלום על הנזק שנגרם לעין בעקבות הספק המוצג בהלכות חובל ומזיק. יוצא מכאן, שהראב"ד הבין את תפיסה כמעשה עצמאי של התובע, שאין לו כל קשר לעדים או לבי"ד. ממילא, לא שייך לדבר על תשלום של העדים הזוממים על הנזק של העין.

לעומת הראב"ד, נראה שהרמב"ם הבין שתפיסה (במקרה זה) מקבלת תוקף מבי"ד. נראה כאילו בי"ד, על פי עדותם של העדים, נתנו פסק של תפיסה. לכן, אפשר לחייב את העדים לשלם. הבנה זו תסביר לנו מדוע במקרים רבים של ספקות הרמב"ם ידגיש "ועליו לתפוס וכו'".

יש מקום לשאול האם הראב"ד חולק על הרמב"ם באופן מוחלט, או שמא הוויכוח כאן מוגבל למקרים של "ספיקא דדינא" – ספק אובייקטיבי בשאלת ההכרעה. במקרה של ספק רגיל, הראב"ד יכול להסכים שיש פסיקה חיובית של בי"ד לתפוס. רק במקרים דומים לזה של העבד (שהוא ספיקא דדינא), בי"ד לא יוכלו לתת פסק כזה, שהרי הם עצמם לא יודעים כיצד יש לפסוק.

ציינו לעיל את שיטתו של הרשב"א, שניתן לקבל עדות של פסולי עדות מדרבנן באופן חלקי, למשל שעל פי עדותם תפיסה היא אפשרית. גם מכאן עולה, שתפיסה איננה אפשרות שמחוץ לחוק, אלא בי"ד על פי עדות מסויימת פוסקים תפיסה.

ניתן להעמיק עוד בשאלת יעילותה של תפיסה במקרים של ספיקא דדינא. למקורות נוספים ראה: רמב"ם וראב"ד בהלכות גניבה פ"ב הי"ב, תוספות גיטין יד: ד"ה 'וחכמים אומרים'. כמו כן הרא"ש בבבא קמא ב', ב ורמב"ם הלכות נזקי ממון פ"ב ה"ה-ה"ו.

מקורות לשיעור הבא

1. גמרא ו: "אמר ליה רב חנניא ... והן שלו".

2. תוספות ד"ה 'לפוטרו', ריטב"א ד"ה 'הדר'.

3. משנה בכורות נח:, רש"י (מכתב יד) ד"ה 'קפץ'.

4. בכורות נט. "אמר רבא ... מנין הראוי פוטר".

5. משנה נדרים יח:, תוספות ד"ה 'ואם של מעשר'.

שאלות מנחות

1. מהו ההסבר לדינו של רבא "מנין הראוי פוטר"?

2. מדוע, על פי רבא, נחשבת הבהמה העשירית מעשר באופן אוטומטי?

3. על בסיס איזה גורם מוגדרת הבהמה למעשר בהמה?

4. האם זה תואם גם את ההליך של מעשר דגן?

5. מדוע נחשב מעשר בהמה "דבר הנדור"?