תפקיד בית הדין של השבט

  • הרב משה טרגין

תפקיד בית הדין של השבט

השיעור יחרוג השבוע ממתכונתו הרגילה מכמה היבטים. במקום להתמקד בנושא הממחיש את אופן הניתוח של סוגיה תלמודית, ננסה לעסוק בנושא העולה מדיון הנוגע לראשיתה של מסכת סנהדרין.

הגמרא במסכת סנהדרין (טז ע"ב) לומדת מן הפסוק הראשון בפרשת שופטים כי יש להקים מערכת בתי משפט הכוללת בתי משפט עירוניים ובית דין אחד מרכזי המכונה "בית הדין הגדול" או "סנהדרין" (הממוקם בלשכת הגזית הסמוכה לבית המקדש). נוסף עליהם מחייבת הגמרא גם להקים בתי דין שבטיים, דין הנלמד, לפי אחת הדעות, מלשון הפסוק: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נותן לך לשבטיך" (דברים ט"ז, יח). מה בדיוק תפקידו של בית דין זה? האם קיומו מקובל על הכול?

בפירושו על הגמרא שם מקשה רבנו יונה: איזה תפקיד מייעדת התורה לבית הדין השבטי? הלוא היא מצווה גם על הקמת בתי דין עירוניים, וכל אזרח יכול לפנות לבית הדין שבאזור מגוריו! רבנו יונה (וכמוהו גם תוספות) משיב כי במקרים מסוימים היו בתי הדין העירוניים מחולקים על פי מפתח שבטי. אם, למשל, ישבו בעיר מסוימת בני שני שבטים, היה לכל שבט בית דין עירוני אחר. הסדר זה מתאים לדעת רבן שמעון בן גמליאל (המובאת בהמשך הדיון בגמרא) כי מצווה למנות לכל שבט בית דין המורכב מאנשיו (למעשה, רמב"ן בפירושו לתורה [בראשית י"ט, ח] טוען כי בני ישראל נענשו במעשה פילגש בגבעה מפני שרצו להעניש את הפושעים בעצמם, ולא באמצעות בית הדין של שבט בנימין). לפי רבנו יונה (ותוספות) ההלכה אינה מכירה, אם כן, בסמכותו של בית דין שבטי כמושג עצמאי: בתי דין אלו הם בתי דין עירוניים המחולקים על פי חלוקה שבטית.

לעומת רבנו יונה, מציג רמב"ן בפירושו לתורה (דברים ט"ז, יח) את תפיסת בית הדין השבטי במלוא תוקפה. לא זו בלבד שהוא סבור כי בתי דין כאלו התקיימו - הוא אף סבור כי הם שימשו כמעין סנהדרין ברמת השבט, וכי סמכותם הייתה רחבה מסמכותם של בתי הדין העירוניים. על בתי דין אלו הוטלו התפקידים הבאים: 1. יישוב סכסוכים בין ערים ובין אזורים; 2. כפיית בני השבט להופיע בפניהם. בדרך כלל חובת ההופעה בפני בית דין חלה על הנתבע רק ביחס לבית הדין שבמקום מגוריו. לדעת רמב"ן יכול בית הדין השבטי לכפות את הנידונים להופיע בפניו אף אם אינם גרים בעיר שבה הוא נמצא; 3. תיקון תקנות וגזרות מיוחדות לבני שבטם. רמב"ן טוען כי לתקנות אלו יש תוקף המקביל לזה שלתקנותיה הלאומיות של הסנהדרין.

רמב"ן מחדש אפוא את המושג "סנהדרין גדולה" שבטית - בית דין של השבט שהוא בעל סמכויות המקבילות לסמכויותיו של בית הדין הגדול. על פי הסברו של רמב"ן ניתן לשער כי יש לבית דין זה תפקיד נוסף - מינוי בתי דין עירוניים.

למעשה, רמב"ן אינו מבסס את עמדתו רק על הפסוק בתחילת פרשת שופטים. ניתן להסיק עמדה כזו גם מן המשנה בפרק א של מסכת סנהדרין, המפרטת בין תפקידיו של בית הדין הגדול גם מינוי "סנהדראות לשבטים". כינוי בתי דין אלו בשם "סנהדרין" ממחיש את ההבדל המהותי שבינם ובין בתי הדין העירוניים: נראה שלבתי דין אלו היה מעמד של מעין סנהדרין, והם לא היוו רק ערכאה עליונה ביחס לבתי הדין העירוניים. יש לציין כי ממשנה זו גם עולה שהסנהדרין הגדולה לא עסקה במינוי בתי דין עירוניים. האם תפקיד זה הוטל על סנהדרין השבט, כפי שהוצע לעיל? (מעניין שרש"י מפרש את המונח "סנהדראות לשבטים" ככינוי לבתי הדין העירוניים. נראה שרש"י לא יודה כי יש לבתי דין אלו מעמד של סנהדרין, והוא יראה אותם באור שונה.)

כראיה לשיטתו מביא רמב"ן גם את דעת רבי יהודה במשנה בהוריות (ד ע"ב) כי כשם שכאשר עבר כל העם על איסור על פי פסיקה מוטעית של בית הדין הגדול חייב הוא בקרבן "פר העלם דבר של ציבור" (עיין ויקרא ד', יג-כא), כך גם חייב השבט בקרבן זה אם עשה איסור על פי פסיקה מוטעית של הסנהדרין שלו. דעה זו מדגישה את הדמיון שבין סנהדרין גדולה ובין סנהדרין השבט.

סיכום:

מן הפסוק הראשון בפרשת שופטים לומדת הגמרא כי יש למנות בית דין לכל שבט. אמנם ישנן דעות רבות שאינן מודות בקיומו של בית דין שבטי (למשל, דעת רבנו יונה) וסוברות כי אם התקיימו בתי דין כאלו, הם לא שימשו אלא כבתי דין עירוניים מסוימים, אולם ביסודו של דבר לא היה בית דין של שבט. בקצה השני נוקט רמב"ן בגישה הקיצונית ביותר: הוא מכיר בקיומם של בתי דין שבטיים, ואף מעניק להם סמכויות של סנהדרין ברמת השבט. ייתכן כי יש הסבורים שאכן קיים בית דין שבטי, אולם אינם מעניקים לו סמכויות הדומות לאלו של בית הדין הגדול (אפשר שזו שיטת רש"י על המשנה בתחילת מסכת סנהדרין).

ניתן לומר כי מחלוקת זו סבה על נושא אחר, יסודי ומעניין. זהותנו השבטית עיצבה רבות את זהותנו הלאומית. שנים עשר השבטים היו קיימים עוד קודם הולדת האומה ביציאת מצרים. התורה אמנם אינה מציינת חלוקה זו במהלך סיפור יציאת מצרים, אולם במאורעות שלאחריה נודע לה תפקיד נכבד (למשל: המחנה והנסיעה, מלבושי הכוהן הגדול, תרומת המשכן, שליחת המרגלים, קרבנות הנשיאים במהלך חנוכת המשכן וכיבוש הארץ).

השימוש במונחים השבטיים הולך ופוחת לאורך המקרא. ספרי יהושע ושופטים אמנם מציגים עדיין חלוקה זו (המובילה במקרים קיצוניים אף לאיבה ולמעשי עוינות), אולם מינויו של המלך (ממשל מרכזי, אם נרצה) בספר שמואל מהווה נקודת מפנה ביחס למעמד השבטים. לסיום, גלות עשרת השבטים בספר מלכים שמה קץ לשבטיות בעם ישראל. אלא שהשאלה בעינה עומדת: האם מבחינה הלכתית יש לשבט מעמד חברתי-דמוגרפי עצמאי? או שמא מושג השבט משחק תפקיד משמעותי רק בדרמה המקראית, אך אינו זוכה להכרה עם התפתחות ההלכה? שאלה כללית זו עשויה לסייע לנו רבות בהגדרת תוקפם וסמכותם של בתי הדין השבטיים.

מעניין שרמב"ן מפרש את האיסור "לא תסיג גבול רעך" (דברים י"ט, יד) כאיסור לשנות את הגבולות בין השבטים בארץ ישראל. אלא שבפרשנות זו אין כדי להוכיח התייחסות מיוחדת של ההלכה למושג השבט. אפשר שהלכה זו קובעת רק כי לגבולות הארץ - שחולקו, כידוע, על פי שבטים - יש חשיבות גאוגרפית ואסור לשנותם. אך אין בכך כדי לומר כי לאוכלוסייה מסוימת של שבט (שייתכן שהיא חיה בערים שונות ובאדמות שאינן בבעלות השבט) יש מעמד הלכתי כלשהו. הנוכל למצוא הלכות נוספות המתייחסות לשבט כשלעצמו - ולא רק בהקשר של היחיד, העיר או האומה בכללותה?

המשנה במסכת הוריות (ד ע"ב) היא דוגמה להלכה כזו. בעוד שרבי מאיר סובר כי די שבית הדין הגדול יביא פר העלם דבר אחד עבור האומה כולה שחטאה, טוען רבי יהודה כי "שנים עשר שבטים מביאים שנים עשר פרים". לדעת רבי יהודה כל שבט מתקיים כקהל - כקהילה נפרדת - ועל כן חייב כל שבט ושבט להביא קרבן משל עצמו. למעשה, הגמרא מוצאת שני פסוקים המתייחסים לשבט כאל קהל, ובכך בעצם מבססים את מעמד השבטים כקהילות עצמאיות. עמדתו של רבי יהודה מייחסת, אם כן, לשבט מעמד הלכתי, ואינה מצמצמת אותו למושג היסטורי בלבד.

סוגיה דומה אנו מוצאים במסכת פסחים (עט ע"ב - פ ע"א). הגמרא שם דנה בהבדל שבין מצב שבו טמאים מספר יחידים בעת הקרבת הפסח ובין מצב שבו הציבור נטמא: במקרה הראשון הטמאים עושים את פסחם בפסח שני, בעוד שבמקרה השני אנו פוסקים כי "טומאה הותרה בציבור", ועל כן הקרבן קרב בפסח ראשון למרות הטומאה. איזה ציבור צריך להיות מוגדר כטמא על מנת שיותר לו להביא את הפסח בטומאה? הגמרא מביאה מחלוקת בכך. דעה אחת סוברת כי לשם כך צריך רוב עם ישראל להיות טמא. רבי שמעון, לעומת זאת, סבור כי אם רובו של שבט אחד טמא - מקריב אותו השבט את הקרבן בטומאה; כיוון שישנו מעין קהל הטמא ברובו, יש כאן גדר של טומאה בציבור, והקרבן קרב בטומאה. גם לדעת רבי שמעון יש אפוא השלכות הלכתיות למושג השבט. למעשה, רבי שמעון תומך את שיטתו באותם פסוקים המובאים במסכת הוריות המתייחסים לשבט כאל קהל.

סיכום:

ראינו שתי דעות המתייחסות לשבט כאל ישות בעלת מעמד הלכתי חברתי-פוליטי. לפחות לעניין הקרבת קרבנות מסוימים אנו מתייחסים לשבט כאילו הוא מהווה קהל בפני עצמו.

דעות אלו אינן טוענות כי לכל שבט יש בית דין משל עצמו, וודאי שאין הן טוענות כי לבית דין זה מעמד הדומה לזה שלסנהדרין. ייתכן כי אנו מתייחסים לכל שבט כאל קהל בפני עצמו, אך עם זאת איננו מעמידים לכל קהל בית דין משל עצמו. במילים אחרות: עמדתו של רמב"ן אינה נובעת בהכרח מהלכות אלו.

ברם, ישנו מקור אחד התומך במפורש במושג השבט כפי שהוא מוצג על ידי רמב"ן, הוא דברי רבי יהודה שבהמשך המשנה הנ"ל במסכת הוריות (שאותם מצטט רמב"ן עצמו, כפי שכבר ציינו לעיל). רבי יהודה סובר כי אם בית דין של שבט פסק שלא כדין והשבט נהג על פי פסק מוטעה זה - חייב אותו השבט להביא קרבן העלם דבר. דעה זו אינה מבססת רק את מעמדו העצמאי של כל שבט ושבט מבחינה הלכתית, אלא גם מתייחסת אל בית דין השבטי כאילו הוא סנהדרין, שטעות בפסיקתו מחייבת קרבן העלם דבר - דבר שאינו יכול להיאמר ביחס לבתי הדין העירוניים, שאין להם מעמד של מעין סנהדרין.

נקודות מתודיות:

רמב"ן חידש כי לבית הדין השבטי מעמד הדומה לזה שלסנהדרין. בחנו כל אחת מן ההנחות הגלומות בדעה זו. האם בית דין כזה התקיים? אם כן, מה היה מעמדו? האם דמה לבית דין בעל סמכויות אזוריות, או שמא היה לו מעמד הדומה לזה שלסנהדרין? בסיכומו של דבר, שיטת רמב"ן נוגעת לשאלה רחבה יותר בדבר מעמדו ההלכתי של השבט. מצאנו שתי התייחסויות הלכתיות לשבט, אלא שהן אינן מהוות הוכחה לכך שאכן התקיים בית דין עליון לכל שבט.

לסיום:

השאלה שהעלה רמב"ן ואשר נידונה בהרחבה בשיעורנו נוגעת במובן מסוים לשאלה פוליטית רחבה יותר: איזו מידה של איזון צריכה לשרור בין כוחו של הממשל המרכזי ובין כוחו של השלטון המקומי? שאלה יסודית זו עיצבה, כידוע, רבות את אופיין של הדמוקרטיות בנות זמננו, והיא צריכה לעמוד בפני כל חברה. מנקודת מבטנו צריכה היא להיבחן בראי ההלכה ובראי היסטורי-מקראי.