תפקיד הגלות ומבחן הגאולה (כו)

  • הרב אוריאל עיטם

ראינו בשיעור הקודם נטייה של עם ישראל החוזרת על עצמה לאורך הדורות – אימוץ מידת החסד באופן טוטאלי, במקום במידה הנכונה. נטייה זו עמדה, לפי מניטו בעקבות המהר"ל, ביסוד הגזרה הא-לוהית על ירידת בני ישראל למצרים.

כעת יש להביא מדרש נוסף על ברית בין הבתרים, שמזהה בפסוק "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית ט"ו, י"ב) את כל ארבע המלכויות שהתמודדו מול ישראל בהיסטוריה:

"אימה זו מלכות בבל, חשכה זו מלכות מדי, גדולה זו מלכות יון, נופלת זו מלכות רביעית רומי חייבתא"   (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש ט).

מדרש זה דומה למדרש על הפסוק השני בבראשית, המזהה את ארבע המלכויות במילים "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א', ב'). כלומר, המתווה של ארבע המלכויות נגזר כבר מראשית הבריאה, ונאמר בברית בין הבתרים. מזאת עולה, לכאורה, שכל מהלך ההיסטוריה הוא גזרת גורל – ולא תוצאה של בחירה כפי שטוען מניטו. בניגוד לדבריו, נראה שהגזרה הא-לוהית נקבעה מראש, ובברית בין הבתרים רק הוסר מעליה הלוט.

נושא ארבע המלכויות מחבר אותנו כבר לסוגיה רחבה אחרת – היחס בין ישראל לאומות העולם.

 

הייעוד האוניברסלי של ישראל

כבר בקריאה הראשונה לאברהם אבינו, אמר לו הקב"ה "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'). המשמעות היא שלעם ישראל יש תפקיד כלפי כל האנושות. ייעוד זה שב ונאמר לישראל כעם במעמד הר סיני. דווקא במקום שבו מתחדד לכאורה הפער בין ישראל לאומות "הר סיני – הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פט.), שם נאמר לישראל: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו'). זו עובדת יסוד: עם ישראל בא לעולם לא בשביל עצמו, אלא בשביל למלא שליחות כלל-עולמית.

ההיסטוריה של האדם בעולם הזה היא ההיסטוריה של משפחות האדמה, של ע׳ האומות והקב״ה מגלה לאברהם בברית בין הבתרים את המתווה הכללי של ההיסטוריה – ד׳ מלכויות, ארבע תרבויות דומיננטיות. במהלך ההיסטוריה הזו, צריכים צאצאי אברהם לקיים קשר עם האומות משום שיש להם משימה למלא, עליהם לשמש מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים.   (סוד מדרש התולדות ב, 156)

הייעוד הזה אינו מתחיל מאברהם. המתווה שנחשף בברית בין הבתרים היה קיים עוד לפני אברהם. עתה צריך לברר מה היחס בין הברית הזו ובין דברי מניטו שראינו עד כה, שלפיהם ההיסטוריה מתפתחת בהתאם לבחירות של בני האדם. אם הכל תלוי בבחירה, כיצד ייתכן שמהלך ההיסטוריה ייקבע מראש?

לשם כך נזכיר את תורת החלופות של מניטו: עיקרון יסודי בתורתו של מניטו הוא שהתורה אינה מסלול ידוע מראש. הסיפור איננו מסלול של רכבת שנקבע לה מראש באילו תחנות לעצור, אלא נסיעה של רכב פרטי שעובר בין צמתים, ובכל צומת עליו לבחור באיזו דרך ימשיך. ברגע שיפנה – הוא ימצא את עצמו בדרך שפנה אליה, והוא ייאלץ להמשיך בה עד לנקודת הבחירה בצומת הבא.

על פי עיקרון זה, מסלול ארבע המלכויות אמנם היה קבוע מראש, אך רק בתור אחת האפשרויות; אפשר היה לפנות לדרך אחרת, ולהגיע ליחס שונה לגמרי בין ישראל לאומות העולם.

 

הגלות אינה הכרחית

הכותרות שנותן מניטו לשתי האפשרויות הן שעבוד ועינוי מול "לכבוד ולתפארת". אפשרות אחת היא הגלות שחווינו במשך אלפי שנים, שבהן עם ישראל נדד לבין האומות והשפיע עליהן במידה מסוימת; אפשרות אחרת היא שעם ישראל יושב במקומו ומקרין מאורו לאומות העולם. מודל כזה אנו מכירים מחזונו של ישעיהו, "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב', ב'-ג'). מניטו מציע גם אופנים אחרים למימוש החזון הזה, כגון שליחים שיוצאים מעם ישראל לכל הארצות. מכל מקום, אין הכרח להשפיע על האומות דווקא דרך נדידה של ישראל ביניהם.

עומדות לפני בני ישראל שתי חלופות לקיום הקשר הזה: החלופה הראשונה היא קיום הקשר בתנאים אידאליים, מציון, בכבוד ובתפארת על־ידי שליחת שליחים-מחנכים לזמן קצוב אצל הגויים. החלופה השנייה היא גלות-שעבוד-עינוי. אם ישראל הוא באמת ישראל, יתקיים הקשר לפי החלופה הראשונה. אולם במהלך ההיסטוריה, אין זה עדיין המצב. קיים פער בין הזהות הישראלית האידאלית – כפי שהיא מוגדרת במחשבת הבורא ובין עם ישראל, כלל ישראל ההיסטורי.   (סוד מדרש התולדות ב, שם)

שתי האפשרויות הללו עמדו בפני עם ישראל בראשיתו. כדי לנוע במסלול הכבוד והתפארת, עם ישראל היה צריך להיות זכאי, וזה כולל עמידה בדרישה לאיזון המידות. כאן אנו חוזרים לבעיה שדיברנו עליה בשיעורים הקודמים – ההפרזה בנטייה לחסד. זו בעיה שלישראל קשה מאוד להתגבר עליה, הן מפני שהיא מושרשת מאוד באופיו, והן מפני שקשה לשים מחסומים בפני ערך נכון ואמתי. במידה מסוימת קל לומר על הרע שהוא הרע ולהתנזר ממנו, ודווקא בלימת הטוב קשה ומורכבת.

לפי הבנה זו, צריך לומר שגזרת ברית בין הבתרים לא הייתה מחויבת, וההיסטוריה הייתה יכולה להתפתח גם לפי האפשרות החלופית. גם אם בדרך כלל פרשנותו עולה בקנה אחד עם תיאורי התורה, כאן יש קושי מסוים לפרש כך, שכן הניסוח של פסוקי הברית נשמע נחרץ ומוחלט. אמנם ידוע לנו שכבר חז"ל אמרו שהגזרה לא התקיימה במלואה, והשעבוד קוצר מארבע מאות שנה למאתיים ועשר; ועדיין בולט הניסוח של הברית בלשון ידיעה, "ידוע תדע". ביטוי זה אינו נשמע כצומת בחירה אלא כהודעה מה יקרה.

ניסוח זה מוביל להבנה שיש גזרה מינימלית שאי אפשר לשנות. מפגש מסוים בין ישראל לאומות העולם חייב להתרחש, בני ישראל חייבים לגלות, השאלה היא לכמה זמן ולאן זה יתפתח. הירידה למצרים הייתה מחויבת, אך השעבוד הממושך היה בלתי נמנע. לבני יעקב הייתה אפשרות לחזור ממצרים לארץ כנען. חלק מהפרשנים נותנים הסברים נקודתיים לעובדה שלא חזרו, אבל מניטו טוען שיסוד עמוק עומד בתשתית כל הסיבות הריאליות שלא לחזור. לישראל יש תכונה של איחור לחזור, אנו רואים אותה גם אצל יעקב אבינו – "עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (בראשית ל"ב, ה'). כשיעקב, לפי המדרש, מנמק את פחדו מפני עשו בחשש שמא יגרום החטא, אומר מניטו שהחטא הוא האיחור – יעקב היה צריך לחזור קודם לכן, ולא לחכות עשרים שנה עד שיראה שפני לבן אינם כתמול שלשום. התופעה המשיכה אצל בני יעקב, אצל בני ישראל בתקופת בית שני שעלו בכמות מעטה, אצל יהודי ספרד שאחדים מהם עלו לארץ לפני הגירוש (כגון הרמב"ן) והדברים מגיעים לציונות והשואה. לא ניכנס כאן לכל סוגיית השואה במשנת מניטו, אך מכל מקום היא נכללת בסוגיית הגלות והגאולה. בסופו של דבר, אומר מניטו, על כרחנו נענינו לקריאה של הקב"ה לחזור לארץ ישראל. ועדיין חלק גדול מעם ישראל נשאר בגלות ומאחר לשוב.

ובכל זאת אני מודאג באמת כאשר אני רואה את הנאיביות של אותם יהודים האומרים שיש להם עדיין משימה קדושה למלא אצל הגויים, וזה נעשה רק בהיותם בגלות. אז אני שואל את עצמי מהי אותה משימה קדושה? האם להפיץ בין הגויים את האמת של התורה? היה ניסיון כזה במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים בגרמניה כאשר התיימרו תלמידי הרב שמשון רפאל הירש ז״ל לחנך את הגרמנים הנאורים כביכול. מה יצא מזה? (...) עם ישראל אינו יודע שהאיחור הזה רק מביא לידי אסונות. אנו מחכים עד הקץ, כלומר עד הבחינה של ״לא זכו – בְּעִתָּהּ״ (סנהדרין צח.), וזה מביא לידי אסונות.   (סוד מדרש התולדות ב, 140)

בעיית האיחור היא אותה בעיה של הפרזה במידת החסד, שכפי שראינו מתבטאת באי-הכרה בזכותנו על ארץ ישראל. איננו ממהרים לחזור אליה. המבחן המכריע של הגלות הוא הבחירה לעזוב אותה. לאורך הגלות היו כאלה שעזבו אותה ועלו לארץ ישראל, אך היו אלה בעיקר גדולי ישראל, והם היו יחידים בעוד העם נשאר מאחור. נדרש מאיתנו להאמין שאנחנו ראויים להיגאל, ואם איננו מאמינים – אנחנו עדיין בלתי ראויים. הגלות ארוכה כל כך מפני שלוקח זמן רב לשכנע אותנו לחזור.