תקיעה בחצוצרות בימי תענית

  • הרב משה טרגין

תקיעה בחצוצרות בימי תענית

במהלך תשעת החודשים האחרונים עובר העם היושב בציון מלחמת התשה קשה ורווית דם. בשיעורנו השבוע, המופיע ערב תענית שבעה-עשר בתמוז ותחילת ימי בין המצרים, נעסוק בענייני תענית. ויהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה ושהקב"ה יגאל את עמו במהרה.

המשנה במסכת ראש השנה (כו ע"ב) אומרת כי בשעת תקיעת החצוצרות במקדש תקעו גם בשופר. דין זה נלמד מן הפסוק "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים צ"ח, ו), והוא נוהג הן בראש השנה (שבו תקיעת השופר היא המצווה המרכזית, ועל כן "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות") והן בתענית (שבה המצווה המרכזית היא התקיעה בחצוצרות, ועל כן "שופר מקצר וחצוצרות מאריכות"). ברם, אין דין זה נוהג אלא "לפני המלך ה'"-כלשון הכתוב - דהיינו במקדש; מחוץ למקדש, פוסקת הגמרא, אין תוקעים אלא בחצוצרות או בשופר: בראש השנה בשופר בלבד, ואילו בתענית - בחצוצרות בלבד (כך מפרש רש"י את הגמרא, וכן פסק הרמב"ם, עיין הלכות תענית פ"א ה"ד והלכות שופר פ"א ה"ב).

ראשונים רבים התקשו בסוגיה זו בגלל סוגיית הגמרא במסכת תענית (יד ע"א). הגמרא שם מפרשת את דין המשנה (שם יב ע"ב) כי "מתריעין" בתעניות חמורות. לפי דעה אחת בגמרא, התרעה זו - בפה היא, כלומר: באמירת תפילות מיוחדות. אך לפי דעה אחרת ההתרעה נעשתה בשופר!! יתרה מזאת: הגמרא מסיקה כי הכול מודים שמתריעים בתעניות בשופר, ולא נחלקו אלא אם יש להוסיף עליה התרעה בפה. מגמרא זו עולה לכאורה שגם מחוץ למקדש תוקעים בתעניות בשופר, ולא בחצוצרות!!

בעל המאור במסכת ראש השנה מקשה קושיה זו על מנהג הגאונים, שנהגו לתקוע בשופר בימי תעניות: כיצד מתיישב מנהגם עם דברי הגמרא במסכת ראש השנה?

הראשונים מעלים שלושה תירוצים, ואנו ננתח כל אחד מהם בנפרד. הראב"ד טוען כי יש שלבים שונים בתענית, ולכל שלב התקיעה הייחודית לו. שש הברכות הנוספות לתפילת שמונה עשרה של התענית (ראה משנה תענית דף טז ע"א) מלוות בתקיעה בחצוצרות, ולא בשופר. לעומת זאת, הגמרא במסכת תענית המתארת תקיעה בשופר מתייחסת לחלקים אחרים של התפילה (תחנונים וסליחות, אמירת י"ג מידות, קריאת תהילים וכד') או אפילו לחלקים שונים של היום.

מן הראב"ד עולה נקודה בעלת חשיבות רבה. תקיעה בחצוצרות, למרות היותה המצווה הייחודית של היום, אינה מצוותו היחידה; בשלבים שונים של היום תוקעים אף בשופר. למעשה, התורה מצווה על סוג מסוים של תפילה ביום התענית: תפילה המלווה בתקיעה בחצוצרות, ולפי המשנה גם בברכות נוספות. אמנם התורה אינה מזכירה את הברכות הנוספות הללו (ואכן נראה שהן מדרבנן), אך היא מזכירה את החצוצרות. לדעת הראב"ד תוקעים בחצוצרות רק בתפילה, ומכאן עולה שלדעתו התפילה היא חלק מאופיו של יום התענית.

בשאלה מפורסמת זו, אם התורה מצווה על תפילה כחלק ממצוות יום התענית, דן לראשונה בעל הלכות גדולות, המצטט את פסוקי י"ג מידות שבפרשת כי-תשא (הנקראים בתענית) כחלק מן הדיון במצוות הציבור. לדעת רמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם, שורש ג) הפסוקים הללו מלמדים כי חיוב התפילה ביום התענית הוא דאורייתא (באופן כללי חולק רמב"ן על דעת הרמב"ם כי יש חיוב תפילה יום-יומי מדאורייתא).

כיוון דומה עולה גם מדברי הרמב"ם בהגדרתו את מצוות תענית. הפסוק בפרשת בהעלתך המתייחס לתענית משתמש בביטוי "והרעתם" (במדבר י', ט). עם זאת, כשהרמב"ם מתאר את התענית הוא משתמש בשני ביטויים: "להריע" ו"לצעוק". הרמב"ם מרחיב אפוא את גדר התענית ומוסיף ליום ממד של תפילה. רבים מציעים שהרחבה זו נובעת מלשון הכתוב "ונזכרתם לפני ה' ". יהיה מקורו של הרמב"ם אשר יהיה, ברור כי הוא הבחין בממד של תפילה הקיים ביום התענית.

סיכום:

תשובת הראב"ד מלמדת שהתפילה (ובייחוד הברכות הנוספות) היא המסגרת לתקיעה בחצוצרות; התקיעה בחצוצרות נעשית, לדעתו, כחלק מן התפילה. עמדה זו דומה במקצת לדעת בה"ג והרמב"ם, הרואים בתפילה חלק ממצוות היום מדאורייתא.

רמב"ן (בפירושו למצוות תענית, במלחמות ה' על ראש השנה ובדרשה לראש השנה) מציג רעיון שונה. לדעתו אין ציווי החצוצרות קשור דווקא לתענית; הן במקדש והן בתעניות נעשית התקיעה בחצוצרות כחלק מטקס ההכנה למלחמה (וייתכן אף שרמב"ן סובר כי מצווה זו חלה רק במלחמות שבארץ ישראל). התקיעה בחצוצרות קשורה למצב מלחמה מכוח היותו "זמן כינופיא" -מועד התכנסות והתאחדות. חצוצרות (כפי שמסביר הר"ן במסכת ראש השנה) נועדו להתכנסות, וכך עולה כבר מן הציווי בתורה: "והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות" (במדבר י', ב). מחוץ למקדש, בימי צום או במצבי משבר אחרים - תוקעים בשופר (וכך יש להבין את הגמרא בתענית).

ניתוח זה של רמב"ן מדגיש פן חשוב של התענית. המשנה במסכת תענית (טו ע"א) מתארת כיצד מתכנסת כל העיר ברחובה לתפילת התענית. יתרה מזאת: כמקור לאיסור עשיית מלאכה בתענית חמורה מביאה הגמרא את הפסוק "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א', יד); צום מוגדר כעצרת, ואיסור המלאכה מקל על ההתכנסות. למעשה, הגמרא מגבילה את איסור המלאכה לשעות היום -עת התכנסות העם - ואינה מחילה אותו על שעות הלילה (כאיסור מלאכה בשבת וביום טוב); והיא אף מציינת בהקשר זה (המועד המדויק של תחולת איסור עשיית מלאכה) את העובדה ש"מצפרא כינופיא" - בשעות היום יבואו בני העיר אל המנהיגים הרוחניים לשאול מהם עצה ותיקון. כל המקורות הללו מלמדים על מרכיב מרכזי נוסף של יום התענית: התכנסות הקהילה על מנת לחוות את התענית יחדיו. לדעת רמב"ן נועד השימוש בחצוצרות למטרה זו - ליצירת ההתכנסות, כפי שהתורה אכן מתארת את השימוש בהן. התכנסות זו יכולה להיות רק באחד משני מקרים: בבית המקדש - שהוא מקום ההתכנסות הטבעי של עם ישראל, או במחנה המלחמה - מחנה המאחד את ישראל אל מול אויביהם. בהתכנסות שאינה במצבים כאלה אין תקיעה בחצוצרות.

יהי רצון שנזכה לאחדות אמתית בעם ישראל, ונזכה לישועה במהרה בימינו אמן.