01: מבוא לחייו ולהגותו של הרב סולוביצ'יק

  • הרב ראובן ציגלר
פרק 1 – מבוא לחייו ולהגותו
של הרב סולוביצ'יק
 
לומדי פילוסופיה בכלל, ולומדי פילוסופיה יהודית בפרט, נוהגים ללמוד את רעיונותיו של  הוגה דעות מסוים מבלי לעסוק בתולדות חייו. ככלל, לא מומלץ להתעלם מהמרכיב הביוגרפי, והדבר נכון במיוחד כשמדובר ברב יוסף דוב סולוביצ'יק. אני טוען כך ממספר סיבות.
ראשית, בדומה להוגי דעות רבים מהמאה התשע-עשרה ואילך, מחשבת הרב סולוביצ'יק עוסקת בקיום האנושי. הרב סולוביצ'יק מאפיין את היהדות כ"סובבת סביב האלוקים אך פונה לאדם"[1] ותיאור זה הולם אף את הגותו שלו: בה בעת שהגותו מציבה את האלוקים במרכז הקיום האנושי, היא מעמידה בראש מעייניה את האדם[2] ובעיותיו. בניגוד להוגי ימי הביניים, למשל, הטוענים כי קיומו של הרוע בעולם אינו אלא אשליה ושמנקודת מבטו של האלוקים הרוע אינו קיים, הרב סולוביצ'יק מתייחס לרוע כחוויה אנושית שלא ניתן להתכחש אליה. לפיכך, הוא אינו מנסה להסביר את קיומו של הרוע, אלא בוחר להתמקד דווקא בהשפעתו הרצויה והמצויה על האדם. כמו כן, אין לרב סולוביצ'יק עניין בתיאור תכונותיו של האלוקים, אלא בעמידה על הקשר שבין האדם לאלוקיו; הוא אינו עוסק בהשפעת לימוד התורה בתחום המטפיזי, אלא בהשפעתו על אישיות האדם. בהתחשב בהתמקדותו בקיום האנושי ובעובדה שמטבע הדברים הקיום האנושי המוכר ביותר לרב סולוביצ'יק הוא קיומו שלו, אין אנו מופתעים לגלות שחוויותיו של הרב שזורות בהגיגיו הפילוסופיים. במובן מסוים, הגותו מתחילה בו עצמו, ולפיכך, הבנת חייו רלוונטית לעיון בהגותו.
ואכן, קטעים רבים בכתבי הרב סולוביצ'יק הם אוטוביוגרפים בעליל; הרב סולוביצ'יק נוטה לסטות מניתוח פילוסופי או הלכתי לוידויים אישיים נוגעים ללב. נדיר למצוא קטעים שכאלה בחיבוריהם של גדולי תורה אחרים. חשוב לציין כי הסובייקטיביות של רבים מכתבי הרב[3] אינה גורעת ממידת הרלוונטיות, הגאונות או המקוריות שבהם. ואף להיפך, סובייקטיביות זו טוענת את כתביו בעוצמה שחסרונה היה מורגש לוּ היה אופיים מנותק ואובייקטיבי יותר.
הסיבה השניה הדורשת לסקור את תולדות חייו של הרב סולוביצ'יק בטרם ניגש לעיין בהגותו היא שמתוקף תפקידו כמנהיג ציבור, עסק הרב באירועים שוטפים ובזירה החברתית והדתית של תקופתו. חיבוריו הפילוסופיים רלוונטיים וישימים במסגרת ההתמודדות עם אתגרים מציאותיים וממשיים הקיימים ברובם עד ימינו אנו, עשרות שנים לאחר מכן. ספרים כמו איש האמונה הבודד ממחישים במידה מרובה כיצד השכיל להבחין בעין חדה במגמות חברתיות ולבקר בחריפות את הדתיות בת זמנו. לדוגמה, אף שמרבים לציין שהרב נתן גושפנקא אינטלקטואלית ורוחנית לאידיאולוגיה של האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, בדרך כלל לא נוהגים להזכיר שלעתים קרובות הטיח ביקורת באופן התנהלותה בפועל. כמו כן,  הרב הביע אי שביעות רצון מתפיסת הדתיות בעולם המודרני בכלל.
הסיבה השלישית שבעטיה עלינו לשלב את תולדות חיי הרב כרקע לעיון בהגותו היא שהבנת אילן היוחסין והרקע החינוכי בו צמח יכולים לסייע לנו להעריך בצורה טובה יותר את מבנהו השכלי והרגשי. הדבר חשוב במיוחד בכל הקשור למורשת בריסק הממלאת מקום מרכזי בתפיסתו העצמית.[4]
רביעית, קיימת טענה הגורסת כי התבוננות מעמיקה בחיי הרב יכולה לסייע לנו להבין את הנימות השונות העולות לכאורה מחיבוריו המוקדמים והמאוחרים, וגם יכולה לעזור לנו להבין מדוע בחר לעסוק דווקא בנושאים מסוימים.
נסיים ונאמר כי ישנה חשיבות בהכרת חיי הרב מהסיבה הפשוטה שמעבר ללמדנותו ההלכתית והגותו הפילוסופית המרשימים והיצירתיים, דמותו של הרב, הרואית אך עדיין אנושית, היא אשר שובה את לב המתבונן.
משפחה
הרב יוסף דוב (בער) הלוי סולוביצ'יק (1903–1993) נולד בפרוז'ינא שבפולין. הרב נקרא על שם אבי סבו, בעל "בית הלוי" (1820–1892) שעמד בראש ישיבת וולוז'ין ("אם הישיבות") ושימש כרבן של סלוצק ובריסק. בין אבות-אבותיו נמנים כמעט כל גדולי יהדות ליטא, כדוגמת ר' חיים מוולוז'ין והרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב). אביו, ר' משה (1879–1941) היה בנו של הגאון המהולל ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק (1853–1918), מייסד שיטת הלימוד הבריסקאית. אמו, הרבנית פסיה (1880–1967), הייתה בתו של הרב אליהו פיינשטיין מפרוז'ינא (1842–1928), תלמיד חכם חשוב אשר חלק על ר' חיים בעניינים רבים הקשורים למדיניות ציבורית.[5] בתור נצר לשושלת המכובדת, גדל הרב מוקף בתלמידי חכמים עצומים ואנשי מופת דתיים.
במובנים רבים, בני משפחת סולוביצ'יק ובני משפחת פיינשטיין הם הניגוד בהתגלמותו. אף שבני משפחת סולוביצ'יק היו ידועים במעשי חסד מופלגים, שמם יצא לפניהם בעיקר על השכליות הקפדנית, המשמעת העצמית והקיצוניות האידיאולוגית.[6] הם הפגינו התמסרות כמעט טוטאלית ללימוד תורה, התנגדות חריפה ללימודי חול ולציונות וסירוב להתפשר בנושאים אלה. בני משפחת פיינשטיין, לעומתם, אף שמחויבותם ללימוד תורה לא הייתה פחותה, היו ידועים בפתיחותם ובסובלנותם; ביתם היה פתוח בפני יהודים מכל סוג והם עודדו את ילדיהם ללמוד שפות, ספרות ומדעים.[7]
כך נחשף הרב לשתי השפעות שונות מאוד בתוך ביתו. אף שבכתביו מדגיש הרב את מורשת בית בריסק, עלינו לזכור שהיה באותה מידה בן למשפחת פיינשטיין. אף שהיה מודע למזגים ולרקעים השונים של הוריו, הוא לא ייחס הבדלים אלו לדרך גידולם אלא להבדל הגדול בין מה שמוגדר בספר משלי (א' ח) כ"מוסר אביך" ו"תורת אמך":
בידינו שתי מסורות...
האב מלמד את הבן משמעת מחשבתית וכן משמעת מעשית.[8] מסורת האב היא שכלית-מוסרית...
איזו תורה מנחילה האם?... השיעור החשוב ביותר שלמדתי [מאמי] היה שהיהדות אינה מתבטאת רק בציות פורמאלי להלכה אלא גם בחוויה חיה. היא לימדה אותי שיש טעם, ריח וחמימות למצוות. למדתי ממנה את הדבר החשוב ביותר בחיים – לחוש את נוכחות הקדוש ברוך הוא ולחיצת ידו העדינה על כתפי השבריריות. ללא תורתה, שלעתים קרובות העבירה אליי בדממה, הייתי גדל אדם ללא נשמה, יבש וחסר רגישות.[9]
כפי שעולה מפסקה זו, הרב הדגיש רבות הן את ההיבט השכלי שביהדות והן את ההיבט החווייתי, ודומה כי דגש כפול זה עובר כחוט השני בכתביו. למעשה, המיזוג שבין מחשבה, מעשה ורגש בהגותו של הרב הוא המעניק לה את חיותה יוצאת הדופן.
בריסק
שנות ילדותו המעצבות ביותר עברו על הרב בחוסלביץ' שבבלרוס, שם שימש אביו כרב מ-1913 ועד 1920. אף שרוב יהודי העיירה השתייכו לחסידות חב"ד, נהוג היה למנות "מתנגדים" לתפקיד רבני הקהילה. כאשר הבחינה אמו של הרב שבנה הלומד בחדר מקדיש שעות רבות יותר ללימוד "תניא", ספר היסוד בחסידות חב"ד, מאשר ללימוד גמרא,[10] קבלה על כך באזני בעלה ולאחר מכן באזני חמיה, שהמליץ לר' משה ליטול את חינוך בנו תחת חסותו האישית.[11] התקופה המעצבת הבאה בהתפתחותו של הרב מתוארת על ידי הרב אהרן ליכטנשטיין, תלמידו המובהק וחתנו של הרב:
במהלך שתים-עשרה השנים הבאות, הקדיש יוסף דוב הצעיר את כל מרצו כמעט אך ורק ללימוד ההלכה. תחת הדרכתו של ר' משה, למד הנער את השיטה הבריסקאית [ללימוד תורה], העומדת על עיון מעמיק, הגדרה מדויקת, מיון דייקני ועצמאות ביקורתית. עם הזמן, הדיאלקטיקה החדה של ההיגיון ההלכתי – קפדנית אך עדינה,  גמישה אך מחמירה – הפכה לו לטבע שני, ויוסף דוב הצעיר יצא מתקופה זו חדור במשמעת הדתית והשכלית של ההלכה.[12]
מן הראוי להרחיב במאפייני שיטת בריסק אשר צויינו על ידי הרב ליכטנשטיין לעיל.[13] שיטת בריסק הומצאה על ידי ר' חיים סולוביצ'יק וכבשה תוך זמן קצר את רוב רובו של עולם הישיבות הליטאי. אף שניתן למצוא ניצנים של השיטה אצל גדולי תורה קודמים (דוגמת קצות החושן, בן המאה הי"ח, ומנחת חינוך בן המאה הי"ט), ואף שנהגה להציג את עצמה כשיטה שכל מטרתה הוא לחשוף את ההיגיון העומד מאחורי דברי הראשונים, בעיני רבים היא נתפשה כמחוללת מהפכה של ממש בלימוד התורה שבעל פה, מהפכה אשר הרב עצמו השווה למהפכה שחולל ניוטון בפיסיקה. מתנגדי השיטה כינו אותה "כימיה", עקב חיבתה לפירוק רעיונות לגורמים והפיכת ההלכה מסדרת דינים למערכת מופשטת וחצי מדעית של מושגים המשתלבים זה בזה.
בלב מפעלה של בריסק עומד הניסיון להבין את כל הגישות המושגיות האפשריות להבנת נושא תלמודי, וזאת במקום אימוץ של גישה אחת וניסיון להגן עליה מפני התקפה. בלשון "למדנית" ניתן לתאר אותה כ"נסיון לתרץ רמב"ם קשה מבלי לגרום לראב"ד להראות כעם הארץ". לימוד בריסקאי קלאסי נוהג להבחין בין שתי גישות יסודיות להבנת נושא הלכתי,[14] אשר שתיהן הכרחיות להבנת הנושא בשלמותו. ההבחנה בין שתי הגישות הללו נקראת "חקירה". הרב יונתן זקס מיטיב להסביר את עוצמת מתודולוגיה עיונית זו:
באמצעות מציאת הנחות היסוד המושגיות של ההלכה, מחלוקות אשר לכאורה אינם קשורים נחשפים כחלק מדפוס מחלוקת כולל. בתור כלי פרשני, הייתה זו שיטה רבת עוצמה לשאיבת מוטיבים מקיפים מספרות שעד כה הצטיירה כקונקרטית ומוגדרת למקרים פרטיים.[15]
בעוד שגישה פלורליסטית זו אינה מסייעת במידה ניכרת להגעה למסקנות מעשיות, היא מעוררת רגישות למורכבות הסוגיות, ללגיטימיות של גישות שונות, ולצורך התמידי לשמירת מושגים מנוגדים במתח או איזון דיאלקטי.
ההטמעה המוקדמת של דרך הלימוד הבריסקאי השפיעה לא רק על למדנותו ההלכתית של הרב, אלא גם על שיטת מחשבתו.[16] כל המאמרים הפילוסופיים פרי עטו סובבים סביב צמדי רעיונות דיאלקטיים: הקוגניטיבי איש הדעת לעומת איש הדת, אדם ראשון לעומת אדם השני, גאון לעומת ענווה, התודעה הדתית הטבעית לעומת התודעה הדתית הגילויית וכו'.[17] ניתן להתייחס לצמדים הדיאלקטיים כשני צדדיה של חקירה, כששני הצדדים לגיטימיים והכרחיים ויש צורך בשניהם על מנת להגיע להבנה הולמת של סוגיה בשלמותה. הרב הרחיב שיטה זו אף לקריאת טקסטים מקראיים, כשהידועה שבהן היא קריאת שני תיאורי בריאת האדם. הרב לא חשש מסתירה ולמעשה סבר שניתן לעמוד על האמת כולה אך ורק באמצעות השפעת גומלין דיאלקטית בין שתי גישות מנוגדות. המאפיין המובהק להגותו הוא מורכבותה וישרותה, והימנעותה מפתרונות פשטניים לבעיות מורכבות.
יתכן לומר שהשימוש של הרב בשיטת הטיפולוגיה הפילוסופית הושפעה מרקעו הבריסקאי. שיטת בריסק יוצרת קטגוריות הלכתיות אידיאליות ומופשטות המעניקות הסבר לאופן פעולתה של תופעה הלכתית מורכבת. השיטה הטיפולוגית בונה מספר טיפוסים שונים של אישיויות אידיאליות  במטרה להבין את אופן פעולתם  של בני אדם מורכבים. באדם מסוים יכולים לבוא במגע שני טיפוסים כאלה או יותר. שיטה זו ניכרת בתיאורי הרב אודות "הטיפוס האידאלי הטהור"[18] של איש ההלכה, איש האמונה הבודד וכו'.
בלמדנותו ההלכתית, הלך הרב אחר שיטת בריסק בהמרתו את הדינים ההלכתיים למערכת מופשטת של מושגים הלכתיים; אך בפילוסופיה, הרב התקדם צעד נוסף והפיק תפיסות מחשבתיות ממקורות הלכתיים. בנוסף, העצמאות הביקורתית של שיטת בריסק מילאה תפקיד לא מבוטל בטיפוח עצמאות המחשבה של הרב.
תקופה מוקדמת זו הייתה מכרעת בחיי הרב לא רק מפני שבתקופה זו רכש את כלי הניתוח הבריסקאיים והשתלט בעזרתם על חלקים גדולים בתלמוד, אלא גם משום שחיזקה את הקשר עם אביו ועוררה אצלו את תפיסת הקשר האידיאלי שבין רב לתלמידו. מערכת היחסים של הרב עם אביו הייתה אחת משתי מערכות היחסים המרכזיות ביותר בחייו, כשהשנייה היא מערכת יחסיו עם אשתו; שלושת חיבוריו הפילוסופיים המרכזיים נושאים עמם הקדשות, אחת לאביו ושתיים לאשתו והוא נוהג להזכיר את מערכות היחסים הללו ברבים ממאמריו.[19]
כמה שהדבר עלול להפתיע שומעים בני זמננו, הרב מעולם לא למד בישיבה ורבו היחיד היה אביו. הזהות שבין דמות המורה ודמות האב הייתה בעלת חשיבות מכרעת אצל הרב סולוביצ'יק; לא זו בלבד שהאב אמור לשמש כמורה, המורה חייב להוות גם דמות אב. כשם שאביו חיבר אותו לשרשרת בריסק, כך כל מורה חייב לחבר את תלמידו לשרשרת המסורה. ההוראה, בעיני הרב, אינה רק מפגש מוחות, אלא התמזגות מחשבות וחוויות, מעשה הזדהות מצד התלמיד עם מורו. הדבר נכון לגבי הרב ואביו עד כדי כך שכמעט כל תורתו של ר' משה המצויה ברשותנו כיום הגיעה אלינו באמצעות בנו.
ברלין
אביו של הרב סבר שדי בלימוד הגמרא כשלעצמו ולפיכך לא זו בלבד שלא תמך בלימודי חול, אלא אמרו עליו שמעולם לא פתח את יצירת המופת הפילוסופית של הרמב"ם, מורה נבוכים. הדבר מדהים במיוחד לנוכח מרכזיות חיבורו ההלכתי של הרמב"ם, משנה תורה, בשיטת הלימוד הבריסקאית. הרב, לעומתו, גילה עניין פעיל במחשבת ישראל; יתרה מזאת, הוא ירש מאימו זיקה לספרות ולשירה כפי שניתן לראות בסגנון הספרותי והנטייה הפואטית המופיעה ברבים מכתביו.
ר' משה הכיר בגאונות בנו בשלב מוקדם, ועמל להכין אותו באופן נמרץ ונוקשה למדי לתפקיד "גדול הדור" הבא, מנהיגה העתידי של היהדות האורתודוקסית. במשך שנים רבות סבר ר' משה ששליטה מוחלטת בספרות ההלכה היא תנאי מספיק כדי להשיג מטרה זו; אך בסופו של דבר הוא הגיע למסקנה שמפאת שינויי הזמן, יש צורך להכיר גם ידע כללי. לפיכך, בשנות העשרה המאוחרות, זכה הרב להשכלה המקבילה להשכלה תיכונית מידי קבוצת מורים פרטיים. בשנות העשרים המוקדמות, לאחר ש"מילא את כרסו לחם ובשר"[20] של לימוד הלכתי, יצא הרב ללמוד באוניברסיטה במטרה לפגוש את המיטב שבאפשרותו של העולם החיצוני להציע.[21]
לאחר שלושה סמסטרים של לימוד באוניברסיטה הפולנית החופשית בוורשה, הרב נרשם לאוניברסיטת ברלין, שם שהה במשך רוב שש השנים הבאות עד שקיבל את הדוקטורט בשנת 1932. ברלין הייתה אחד המרכזים האינטלקטואליים והתרבותיים של אירופה, ובשנות העשרים התחוללה בה תסיסה אינטלקטואלית אדירה. פריצות דרך אדירות התרחשו במדע, במיוחד בפיזיקה, וגם במדעי הרוח שררה התרגשות ניכרת כלפי רעיונות ותפיסות חדשות אשר היו בתהליך היווצרות.
לזירה זו הגיע הרב, סקרן, מלא בטחון, מוכן להשתלט על מערכות חשיבה חדשות ולהתמודד מול האתגרים שהן עלולות להציב בפניו. הוא למד מתמטיקה ופיזיקה, אך התרכז בעיקר בפילוסופיה והמשיך להתעניין בתחומים אלה עד סוף ימיו. הרב נמשך לאסכולת מרבורג של הפילוסופיה הניאו-קנטיאנית וכתב את התזה שלו על האפיסטמולוגיה  (תורת ההכרה) של הרמן כהן (1842–1918), שהיה ראש האסכולה, כאשר לא הצליח למצוא מנחה לכתיבת תזה אודות הרמב"ם.[22]
כל המעיין ב"איש ההלכה" או The Halakhic Mind ישתאה לגלות את היקף בקיאותו של הרב בכלל מסורת המחשבה המערבית.[23] בירידתו למעמקי הידע הכללי, גילה הרב הבנה כשל בן בית – הבנה לעוצמתו ויופיו של ידע זה וכן לסכנה שהוא טומן לנפש הדתית. למעשה, הרב סולוביצ'יק הוא כמעט היחיד מבין גדולי התורה של העת החדשה שזכה להשכלה פילוסופית רצינית וייחס ערך רב לידיעות אלה.[24] לעתים, השכלתו של הרב משרה על כתביו נופך קצת מיושן (כעת, כאשר הפילוסופיה "המודרנית" של שנות העשרים אינה מודרנית עוד); אך בכלליות, היא מסייעת בשפיכת אור חדש על עניינים מוכרים ומעמיקה את הבנתו בעימות שבין הדת והעולם המודרני.
כמו כן, פגש הרב בברלין סוג אחר של רב, כזה שהיה בקי בשיטות הלימוד המסורתיות אך גם השתלם בשיטות ביקורת אקדמיות. הוא התחבר לשני תלמידי חכמים אורתודוקסים מבריקים ומרתקים: הרב יחיאל יעקב ויינברג (1885–1966), מחבר שו"ת "שרידי אש" וראש הסמינר לרבנים ע"ש הרב הילדסהיימר, והרב חיים הלר (1878–1960), ראש בית המדרש העליון, שהיווה עבורו דמות אב. חמוש בתפיסת בריסק, גילה הרב שהוא אינו מוצא עניין רב במחקר אקדמי הנוקט בגישה ביקורתית-היסטורית. עם זאת, הוא הקפיד לשמור על קשר קרוב עם הרב הלר, שלימים עבר לניו יורק. הספדו העילאי לזכרו של הרב הלר אינו מחווה מרגשת לאדם בלבד, אלא הצגה חשובה של כמה מהרעיונות המרכזיים בהגות הרב.[25]
נישואין
המפגש החשוב והגורלי בשהותו של הרב בברלין התרחש כאשר פגש את אשתו לעתיד, ד"ר טוניה (לוויט) סולוביצ'יק (1904–1967). בהיותה סטודנטית באוניברסיטת ינה (Jena), שבה קיבלה דוקטורט בחינוך, הכירה את הרב סולוביצ'יק באמצעות אחיה שהיה חברו לספסל הלימודים באוניברסיטת ברלין. אף שנצר למשפחת סולוביצ'יק המפוארת היה אמור להשתדך עם בתו של רב חשוב או לכל הפחות עם בתו של איש עסקים מצליח ("גביר"), התאהב הרב סולוביצ'יק בטוניה לוויט ונישא לה ב-1931, מבלי להתייחס לייחוסה הפשוט ודלות אמצעיה.
כפי שצוין לעיל, מערכת היחסים של הרב עם רעייתו הייתה אחת משתי מערכות היחסים המשמעותיות בחייו. הוא רחש כלפיה הערכה לאין קץ; בהקדשתו בתחילת "איש האמונה הבודד" כותב הרב: "לטוניה: אישה בעלת אומץ לב רב, הדר עילאי, מחויבות מוחלטת וכנות שאינה יודעת פשרות". הוא כיבד את דעתה ושמע בעצתה, בעניינים מעשיים ואינטלקטואליים כאחד. בעקבות עצתה שינה את נושאי השיעורים שנשא ביום השנה לאביו אשר משכו אלפי שומעים ועסק בהן בעניינים שידברו אל ליבם של אלה שאינם תלמידי חכמים (כמו תפילה, קריאה בתורה ומועדים).[26] בקטע מרגש מתוך דרשת תשובה שנשא שנה וחצי לאחר מותה של אשתו ב-1967 בעקבות מאבק ארוך במחלת הסרטן, סיפר כיצד נהג להתייעץ עמה בטרם נשא דברים:
הגעגועים לזה שהלך ואיננו קשים כשאול. הנפש יוצא מגעגועים עד שאי אפשר להתגבר עליהם... לפני ימים אחדים שוב ישבתי וכתבתי את דרשת התשובה השנתית. תמיד הייתי מדבר עליה עם אשתי, היא הייתה עוזרת לי בגיבוש הרעיונות, בליטושם. גם השנה כתבתי את הדרשה, כשאני שואל אותה: "אולי תוכלי לעזור לי? שמא כדאי להרחיב או לצמצם רעיון זה או אחר? שמא עלי להדגיש נקודה פלונית?" שאלתי, אבל כל מענה לא בא. אפשר שהיה הד-קול לשאלתי, אבל הוא נבלע עם משב הרוח באילנות ואלי לא הגיע.[27]
ב"איש האמונה הבודד", מבחין הרב סולוביצ'יק בין "בדידות" ל"לבדיות".[28] נטייתו הטבעית לבדידות הועלתה בהגותו עד כדי הפיכתה לאידיאל, המתבטא בהרגשה חזקה לגבי יחִידִיוּתוֹ של האדם, אותה הוא מכנה "לבדיות". אדם יכול להיות "לבדו" גם אם, ואולי דווקא כאשר, הוא מוקף חברים, עמיתים ובני משפחה. מדובר בכוח בונה הדוחף את האדם אל עבר ייעודו האישי, ובה בעת מניע אותו לחפש קשר-עומק עם אלוקיו וחבריו בני האדם. "בדידות", לעומת זאת, היא רגש הרסני – זוהי תודעה של העדר חברה, של תחושה שהאדם נטוש ועזוב. הקטע לעיל מדגיש את תודעת הבדידות הכמעט בלתי נסבלת שחש הרב לאחר מות אשתו. מסופר שאמר ש"לאחר מות אבי, חשתי כאילו אחד מקירות ביתי קרס. לאחר מות אשתי, חשתי כאילו הבית כולו קרס וחרב".[29]
1967 הייתה שנה קשה מנשוא עבור הרב: בתוך כמה חודשים, נפטרו אשתו, אמו ואחיו. אף שהצליח לשוב לעבודת הוראה פורייה לאחר תקופת המשבר (ולמעשה אמר שלימוד התורה והפצתה סייעו לו להתגבר עליה), הדיה נשמעים לאורך כל כתיבתו המאוחרת לאירועים אלו.
רבים מייחסים לתקופה זו (מראשית שנות השישים ועד אמצעם) שינוי משמעותי במזגו של הרב. בנאום בישיבה יוניברסיטי בסוף ה"שלושים" לרב, סיפר בנו פרופ' חיים סולוביצ'יק על חוויותיו השונות בשיעור הגמרא של הרב. בשנות הארבעים והחמישים היה הרב "הר געש, לביא המסתער על הכיתה... הוא היה יכול להתכווץ כנמר ולקפוץ לשמע שגיאה קלה שבקלות מפיו של תלמיד". אך כאשר נכנס לשיעורו של הרב ב-1969, נדהם בנו לגלות שאביו הפך "עדין, מאופק, דבר כמעט לא הרגיז אותו". מה הסיבה לשינוי?
לפי פרופ' סולוביצ'יק, אביו של הרב החדיר בו את הנחת היסוד כי ניתן להשיג כל דבר באמצעות מאמץ. ואכן, בניגוד לרושם שנוצר כי חייו של הרב היו הצלחה מטאורית, ארבעים שנות חייו הראשונות היו התגברות בלתי פוסקת על מכשולים - מלחמה, עוני, אנטישמיות, פוליטיקה וכו'. לכן, ר' משה והרב סברו כאחד שככלל, טעות אינטלקטואלית דינה ככישלון מוסרי – כישלון הרצון וההשתדלות. רב סולוביצ'יק הגיב לטעויות בזעם מכיוון שסבר שהן מעידות על עצלות והתפנקות. לו היו התלמידים משתדלים יותר, לו היו מקדישים תשומת לב רבה יותר, היה ביכולתם להבין את חומר הלימוד בצורה טובה יותר (הוא כמובן הציב לעצמו את אותו רף גבוה והקדיש שעות ארוכות להכנה אינטנסיבית לשיעוריו). עם זאת, ב-1960 נאלץ הרב להתמודד במאבק במחלת הסרטן, שבסופו של דבר הוכתר בהצלחה במקרה שלו ולמרבה הצער נכשל במקרה של אשתו. בנקודה זו, גילה הרב את תחושת חוסר האונים; לא ניתן להשיג הכל באמצעות כח רצון בלבד. הדבר חולל שינוי בגישתו לתלמידיו והוא השלים עם המגבלות והפגיעות שבחיי האדם.
השינוי במזגו יכול להעיד גם על שינוי המוקד בכתבי הרב. בכתביו משנות ה-60 וה-70, תופסים מקום חשוב מוטיבים העוסקים בכישלון, ענווה, צמצום, הגבורה שבתבוסה והתלות הילדותית באלוקים. אף שמוטיבים אלו מופיעים גם בכתביו המוקדמים, הם בהחלט לא תופסים את אותו מקום מרכזי.
ארה"ב – מחנך ומנהיג רוחני
זמן קצר לאחר הגעתו לארצות הברית ב-1932, מונה הרב סולוביצ'יק לרבה הראשי של הקהילה האורתודוקסית בבוסטון. אף לאחר שירש ב-1941 את מקומו של אביו בישיבת רבנו יצחק אלחנן של ישיבה יוניברסיטי שבניו-יורק, המשיך הרב בתפקידו בבוסטון ונסע הלוך ושוב במשך יותר מארבעים שנה. הרב אהרן ליכטנשטיין מתאר את גישתו של הרב למוסד הרבנות הקהילתית כדלהלן:
כחניך המסורה שהדגישה את התפקיד השכלי שברבנות מעבר לתפקיד רועה הקהילה, תפיסתו של הרב סולוביצ'יק הייתה שהרב הוא בראש ובראשונה תלמיד, למדן ומחנך. לפיכך, הקדיש הרב סולוביצ'יק את כל מרצו להפצת ידיעה עמוקה יותר ביהדות תורנית. הוא ניסה להחדיר מודעות כללית לערכי היהדות המסורתית ולרלוונטיות שלהם לחיים המודרניים. לכן,  בזכות הדרשות – נאומים ארוכים בציבור המשלבים הלכה, דרוש ומחשבה – ובזכות שיעורי ההלכה השבועיים שהעביר לבעלי בתים, וכן בזכות הבנתו הפילוסופית העשירה של טבע האדם, הלך שמו לפניו כאיש חכמה ולמדנות.[30]
אין להסיק מכך שהרב הזניח את תפקידיו המקובלים של רב הקהילה (פסיקה בשאלות הלכתיות, ייעוץ, עריכת חופות והלוויות, וכו'), אלא שהוא לא ראה בהן את מרכז תפקידו. כל מרכיב בפועלו המגוון – מורה, תלמיד חכם, רב בית כנסת ומנהיג ציבור – העניקו משנה עומק ורוחב לכל מרכיב אחר.
השפעתו הגדולה ביותר של הרב סולוביצ'יק הייתה כראש ישיבה בישיבה יוניברסיטי, שבה לימד מ-1941 ועד 1985. במסגרת זו, עברו תחתיו אלפי תלמידים ברמה מתקדמת. המוניטין שיצא לו בשל היצירתיות, הבהירות והתובנות הביא אנשים מכל רחבי העולם לשמוע את דברו. תלמידיו, שרבים מהם לימים מילאו משרות הוראה ורבנות בארה"ב ובישראל, המשיכו לראות בו מורה דרך שנים רבות לאחר שעזבו את הישיבה, ובכך הרחיבו את השפעתו עוד יותר.
שיעור הגמרא של הרב לא היה מוקד פעילותו בלבד, הוא היה העדשה שדרכה ראה את כל השאר. הרב הגדיר את עצמו לעיתים קרובות כ"מלמד", וציין שזהו גם תיאורו של האלוקים ("המלמד תורה לעמו ישראל"). במידה רבה, הגותו נובעת מעיסוקו בהלכה. אף שלהגותו מימדים אוניברסליים, בסיסה בהלכה והיא בוחנת את תפקיד ההלכה בתיווך הקשר שבין האדם לאלוקיו, לעולמו ולעצמו. למעשה, חלק ניכר מהגותו של הרב סולוביצ'יק הוא ניסיון להוציא את הפילוסופיה הגלומה במקורות ההלכה, בניגוד לכפית רעיונות ממקורות חיצונים עליה. ניתן לנסות לעשות זאת אך ורק לאחר לימוד מדוקדק של ההלכה ותוך שימוש בשיטות העיון הייחודיות לה – וזהו הלימוד שלו הקדיש הרב את מרצו בשיעורו. כתומך נלהב ב"לימוד תורה לשמה", הוא לא סבר שערך לימוד התורה תלוי בתרומתו להשגת כל מטרה אחרת, כמו למשל יצירת השקפת עולם יהודית. עם זאת, הרב ראה בלימוד תורה הרבה יותר מאשר עוד מצווה בין התרי"ג: היא המקור המרכזי להבנת רצון ה'; היא מעניקה לנו ידע על עצמנו ועל עולמנו; היא מצרפת אותנו אל שרשרת המסורה, המכונה בפי הרב "קהילת המסורה"; והיא מאפשרת לנו לפגוש את האלוקים ברובד החווייתי.
הרב לימד גם מחשבת ישראל במשך שנים רבות בבית הספר הגבוה ע"ש ברנרד רבל בישיבה יוניברסיטי. שעורים אלו, טכניים למדי באופיים, עסקו בדרך כלל במחשבת הרמב"ם. בשיעורים אלו ואחרים ניסה הרב לבצע את אחד ממהלכיו הנועזים ביותר, אך, באופן מפתיע, מדובר באחד מן המהלכים אשר אינם מקבלים תהודה מספקת כלל: הרב ניסה להציל את מחשבת הרמב"ם מהתיישנות. אף שלכאורה המסגרת האריסטוטלית שבה פועלת מחשבת הרמב"ם גורעת מהרלוונטיות שלה בעולם המחשבה היהודית בעידן המודרני, ביקש הרב סולוביצ'יק להעניק פרשנות מחודשת לתורות מסוימות ברמב"ם במטרה לשמר את תוקפן גם בעת החדשה.[31]
בנוסף לתיעול כישרונו וכוחו המופלאים להכשרת תלמידי חכמים, הקדיש הרב מאמצים עילאיים ללמד בעלי בתים. הוא העביר שיעורים בחומש ובגמרא לקהלים רחבים מדי שבוע בבוסטון ובניו יורק, והדרשות השנתיות שנשא בימי השנה של אביו – ובהמשך של אשתו – ודרשות התשובה, משכו את הלמדנים ואת שאינם למדנים כאחד. הרב דרש בצורה דרמטית ומרתקת, הן באנגלית והן ביידיש, שפת אמו, והיה בכוחו לרתק קהל במשך שעות.[32] הוא ניחן גם ביכולת הנדירה להגיע אל מגוון רחב של קהלים (מבוגרים וילדים, למדנים ובעלי בתים, אורתודוקסים ושאינם אורתודוקסים, יהודיים ולא-יהודים), איש איש ברמתו. הייתה זו תוצאה של היחשפותו למגוון רחב של אנשים ובעיותיהם, תובנתו הפסיכולוגית החדה והכישרון הפדגוגי והרטורי שהיה טבוע בו.[33]
הרב סולוביצ'יק הקדיש אף תשומת לב ניכרת לחינוך בגיל צעיר, מתוך תפיסה שהחינוך הוא המפתח להישרדותו של עם ישראל ולניהול אורח חיים יהודי חדור במשמעות. זמן קצר לאחר בואו לבוסטון, הקים הרב את ישיבת הרמב"ם (Maimonides School באנגלית), בית הספר היהודי הראשון בניו אינגלנד. הוא ורעייתו הקדישו את כל מרצם לדאוג להצלחת בית הספר, הן בתחום גיוס התרומות והן בתחום ההדרכה החינוכית. בית הספר "מיימונידס" היווה השפעה לא מעטה כמודל לתנועת בתי הספר היהודיים, במיוחד בחשיבות שייחס לחינוך תורני לבנות.
אף שבתחילה נמנה הרב על חברי הארגון הפוליטי הלא-ציוני אגודת ישראל, הוא שינה את דעתו בנושא והפך לנשיא כבוד של תנועת המזרחי הציונית-דתית.[34] ביקורו היחיד בארץ ישראל התרחש ב-1935, כאשר התמודד לתפקיד רבה האשכנזי הראשי של תל אביב, ונכשל.[35] בשנת 1960 הוצעה לרב משרת הרב הראשי לישראל אך הוא דחה אותה בטענה שהתפקיד נטוע במערכת הפוליטית, נטול עצמאות מלחצי מערכת זו, ומהווה בעיקר תפקיד בירוקראטי ולא חינוכי.[36] אין ספק שדאגתו של הרב לקהילה שיאלץ להותיר מאחוריו באמריקה הייתה גורם נוסף בהחלטתו.
כמו כן, הרב השפיע רבות בזירה הציבורית כיו"ר ועדת ההלכה של "הסתדרות הרבנים דאמריקה". הוא היה אחראי לניסוח מספר מדיניויות מנחות של הרבנות האורתודוקסית-מודרנית, כדוגמת ההתנגדות החריפה לישיבה מעורבת בבתי כנסת ולשיח בין-דתי בנושאי אמונה (בניגוד לשיח בנושאי צדק חברתי).[37] עם זאת, השפעתו המרכזית נבעה לא מתפקיד רשמי שבו כיהן אלא דווקא מעומקו הלמדני והדתי ומהכריזמה יוצאת הדופן שבה ניחן.
סיום
יש שהציעו שכתבי הרב בכללם מהווים אוטוביוגרפיה רוחנית ואינטלקטואלית. לפיכך, בבואנו לעיין במחשבת הרב, אנו יוצאים למסע מרגש ודרמטי, ממש כנפשו הסוערת של הרב עצמו. הולם, אם כן, לסיים בציטוט מפי הרב ליכטנשטיין המתאר בצורה יפיפייה מרכיב מרכזי במורשת הרב:
וויליאם בטלר ייטס אמר פעם שאדם כותב רטוריקה על התמודדותו עם הזולת ושירה על התמודדותו עם עצמו. כנואם, לא היה שני לרב בכל עולם התורה. אך המשורר שבו הוא שנגע לליבנו והרטיט את נשמותינו. הוא פתח בפנינו אופקים חדשים של חוויה רוחנית, אופקים בהם הדרמה שבקיום האנושי, בצורת העימות עם העצמי, עם הקוסמוס ומעל כל עם ריבונו של עולם – והכל בהקשר של חיים הלכתיים בניסוחם הבריסקאי המדוקדק ביותר – טעונה בעוצמה ומשמעות שלא חשנו בהן עד כה. אי אפשר לומר שעסקנו בחיפוש של "וביקשתם משם" אך כשלנו; אלא מעולם לא חשבנו במונחים הללו. לא נוכל לטעון שחשנו חרדה מרטיטה כזו של אנשי ונשות האמונה הבודדים השקועים בטרדות האמונה היומיומית והשגרתיות – אבל בטון מינורי. רובנו פשוט לא עמדנו בפני מציאות זאת. אך הרב חש בה. הוא חווה את שהחמצנו – במונחי הדיכוטומיה הקרובים לליבו – בשני קצוות הסקאלה: בגדלות המוחין, העומק והעוצמה של שכל רב עוצמה המשתלט על סביבתו ומשפיע עליה, ובקטנות המוחין, הפשטות של הילד – לא כמופת לקיום ההוליסטי והאינטואיטיבי שהרומנטיקנים העלו על נס, אלא כאבטיפוס לנפש צנועה וחסרת האונים המדדה לעבר אביה ומבקשת נחמה בו ועל ידו.
משהו מחוויה זו העביר לנו הרב באמצעות ערוצים שונים, ובעשותו כך, עורר בנו את הרגישות לצורך במימד מלא יותר בעבודת השם. הבזקים של מה שראה והראה מרתקים ורודפים אותנו כאחד; הדים של מה ששמע ואמר מהדהדים באוזנינו; נימות מתחושותיו מפעמים בליבותינו. אך מעבר לפרטים, אחזה בנו דמות דיוקנו של רבנו – בעלת הוד אך רגישה, שובת לב אך בסופו של דבר עדיין בלתי ניתנת לפענוח – והמסע הרוחני שלו. בביתנו תלויות שתי תמונות של הרב. באחת הוא מופיע וחיוך מקסים פרוש על פניו; באחרת, הוא רכון בהרהור, עוטה הבעה קודרת כמעט עגומה. בהביטי בזו האחרונה, אני נזכר לעתים קרובות בתיאורו של וורדסוורת' את פסלו של ניוטון, "עם פניו האילמות / עדות שַׁיִשׁ של דעת אשר לנצח / מפליגה בימים זרים של המחשבה, לבדה". אך בקשר לרב, מדובר לא בדעת בלבד, כי אם גם בנשמה; לא במחשבה בלבד, כי אם גם בחוויה; ומעבר לכל, לא בשיש בלבד, כי אם בנפש אדם נלהבת.[38]
 
לעיון נוסף
  1. ביוגרפיה: טרם נכתבה ביוגרפיה באורך מלא אודות הרב. בינתיים, עיין במקורות הבאים: ר' אהרן רקפת-רוטקוף, "ביוגרפיה של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק", בתוך אבי שגיא, עורך, אמונה בזמנים משתנים: על משנתו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק (ירושלים, 1996), 17-41; ובאנגלית:R. Aharon Lichtenstein, “R. Joseph Soloveitchik,” in S. Noveck, ed., Great Jewish Thinkers of the Twentieth Century (New York, 1963), 281-97; R. Aaron Rakeffet-Rothkoff, The Rav: The World of Rabbi Joseph B. Soloveitchik, 2 vols. (Hoboken, 1999); Shulamit Soloveitchik Meiselman, The Soloveitchik Heritage: A Daughter’s Memoir (Hoboken, 1995);  R. Seth Farber, An American Orthodox Dreamer: Rabbi Joseph B. Soloveitchik and Boston’s Maimonides School (Hanover, 2004).
כמו כן, ישנו סרט תיעודי על הרב בשם Lonely Man of Faith: The Life and Legacy of Rabbi Joseph B. Soloveitchik בבימויו של איתן אייזנברג (2006).
מקורות רבים עוסקים ברושם שהותיר הרב על  אחרים. עיין, למשל, במאמרים ובהספדים לזכרו שהופיעו בספרים הבאים: הרב אהרן ליכטנשטיין, "דברי הספד על מרן הגאון רי"ד הלוי סולובייצ'יק זצוק"ל", מסורה חוברת ט (תשנ"ד), ח-לג, www.ou.org/kosher/mes_9.pdf; הרב צבי שכטר, נפש הרב (ירושלים, 1994), במיוחד עמ' 5–33;R. Menachem Genack, ed., Rabbi Joseph B. Soloveitchik: Man of Halacha, Man of Faith (Hoboken, 1998); Michael Bierman, ed., Memories of a Giant: Eulogies in Memory of Rabbi Dr. Joseph B. Soloveitchik zt”l (Jerusalem, 2003); Zev Eleff, ed., Mentor of Generations: Reflections on Rabbi Joseph B. Soloveitchik (Jersey City, 2008).
 
  1. ביבליוגרפיה: נא לעיין בנספח לפרק הזה (מצ"ב).
 
 
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע
תרגום מאנגלית: שי סנדיק
עורך: חיים שוורץ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                       http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
 
**********************************************************
*
 
 
 

[1] מופיע בשיחה בעל פה בנושא תורת האדם היהודית משנות החמישים.
[2] בהתאם לנורמות שנהגו בתקופתו, השתמש הרב סולוביצ'יק במילה "אדם" בהתייחסו למין האנושי.
[3] תלמידי הרב סולוביצ'יק נהגו לכנות אותו בדרך כבוד "הרב", ואנו ננקוט בדרך זו.
[4] כפי שנראה בהמשך, הרב עבר בחייו מעבר מהעולם המסורתי האירופאי אל העולם המודרני האמריקאי, וחשיפה כפולה זו הותירה חותם בהגותו.
[5] פוסק ההלכה הדגול הרב משה פיינשטיין (1895–1986) היה בן דוד של הרב. אף שסבו של הרב (הרב אליהו פיינשטיין) ואביו של הרב משה פיינשטיין חלקו את אותו שם משפחה, לא היה ביניהם קשר משפחתי אלא שנישאו לשתי אחיות. למעשה, הרב משה פיינשטיין היה ישראל והרב אליהו פיינשטיין היה לוי.
[6] הרב סולוביצ'יק השתדל מאוד לתקן ולהשלים רושם זה, בין השאר ב"איש ההלכה" ובמאמר "בסתר ובגלוי" המופיע בדברי הגות והערכה (ירושלים, 1982), 163-86.
[7] מקורות ביוגרפיים העוסקים ברב ובמשפחתו מופיעים בחלק "לעיון נוסף", הערה 1.
[8] "משמעת מחשבתית" פירושה דרך לימוד תורה שיש בה דיוק ועומק; "משמעת מעשית" פירושה קיום מצוות בצורה קפדנית, הכולל גם התנהגות ביושר ובמוסריות.
[9] “A Tribute to the Rebbitzen of Talne,” Tradition 17:2 (Spring 1978), 76-77.
[10] בעקבות חשיפתו המוקדמת לתורת חסידות חב"ד, רחש אליה הרב חיבה רבה לאורך כל חייו.
[11] חלק מפירות הלימוד המשותף באותן שנים הופיע תחת הכותרת חידושי הגר"מ והגרי"ד על ענייני קדשים (ניו יורק, תשנ"ג). בנוסף, התכתבותו המאוחרת של הרב עם אביו בענייני לימוד פורסמה תחת הכותרת אגרות הגרי"ד הלוי (ירושלים, תשס"א).
[12] “R. Joseph Soloveitchik,” in S. Noveck, ed., Great Jewish Thinkers of the Twentieth Century (New York, 1963), 283.
[13] התייחסותו המלאה ביותר של הרב לשיטת בריסק מופיעה בהספד לזכר דודו הרב יצחק זאב (וועלועל) סולוביצ'יק (1888–1959), "מה דודך מדוד", דברי הגות והערכה, עמ' 57–97.
[14] כמובן שעלולות להיות גישות ביניים או גישות המשלבות בין שתי השיטות.
[15] Tradition in an Untraditional Age (London, 1990), 39.
[16] אין ספק שהרב עוסק בהגותם של פילוסופים מערביים רבים ושואב מהם רעיונות, במיוחד מאלו שנקטו בגישות דיאלקטיות או פנומנולוגיות. אלא, שברצוני לטעון שרעיונותיהם הדהדו בנפשו של הרב דווקא כיוון שעלו בקנה אחד עם גישתו הבריסקאית.
[17] צמדים דיאלקטיים אלו מופיעים בחיבורים הבאים בהתאמה: "איש ההלכה", "איש האמונה הבודד", "גאון וענווה", ו"וביקשתם משם".
[18] "איש ההלכה",  עמ' 11, הערה 1.
[19] למעשה, ניתן לקרוא את המאמרים שצוינו בהערה 6 לעיל כהספדים לאביו. פרק 19 להלן יעסוק בהשקפותיו של הרב לגבי נישואין והורות.
[20] רמב"ם, הלכות יסודי התורה ד', י"ג.
[21] כפי שיתבאר בהמשך, גישתו החיובית של הרב ללימודי חול הייתה שונה מתפיסתו המעשית של אביו.
[22] חלק מרעיונותיו של כהן מהדהדים במאמרים "איש ההלכה" ו"מה דודך מדוד", שבהם הרב מוצא מקבילות בין ההשקפה הניאו-קנטיאנית לגבי הידע המדעי ובין השקפתו שלו לגבי לימוד תורה. עיין במאמרים Lawrence Kaplan, “Rabbi Joseph B. Soloveitchik’s Philosophy of Halakhah,” The Jewish Law Annual 7 (1988), 139-97; אבינעם רוזנק, "מבריסק למארגורג ובחזרה: היצירה ההלכתית בשיעורי התלמוד של הרב י"ד סולוביצ'יק", אקדמות ט (תמוז תש"ס), 9-34.
[23] בהערה אחת בלבד (מס' 4) ב"איש ההלכה", דן הרב בהוגים קירקגור, הגל, בארת', אוטו, רוסו, ברגסון, ניטשה, קלאגס, שפנגלר והיידגר.
[24] עיין למשל בהשוואה לרב קוק בפרק 22 להלן. מעניין לציין כי אף שהרב כתב מאמרים התומכים בציונות, הוא מעולם לא כתב מאמרים, כפי שעשו הרש"ר הירש או הרב אהרן ליכטנשטיין, המצדיקים את עיסוקו בחכמת האומות. עיין אצל R. Yitzchak Twersky, “The Rov,” in R. Menachem Genack, ed., Rabbi Joseph B. Soloveitchik: Man of Halacha, Man of Faith (Hoboken, 1998), 23-34; וכן David Shatz, “The Rav and Torah u-Madda,” in Zev Eleff, ed., Mentor of Generations: Reflections on Rabbi Joseph B. Soloveitchik (Jersey City, 2008), 210-17. 
[25] ההספד "פליטת סופריהם" מופיע בדברי הגות והערכה, עמ' 137-62.
[26] החלקים ההלכתיים של חלק מדרשות אלו קובצו בשני כרכי שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל (ירושלים, תשמ"ב, תשמ"ה; מהדורה מתוקנת, תשס"ג).
[27] על התשובה (ירושלים, 1980), 180.
[28] הבחנה זו מופיעה גם ב"קול דודי דופק", עמ' 51–55.
[29] במכתב ששלח לגב' מרים שילה כארבעה חודשים לאחר פטירת זוגתו, כתב הרב: "אני מבקש סליחה על אשר לא נזדקקתי לאיגרתה בתכיפה ואיחרתי עד כה. קשה הייתה עלי, וגם עדיין קשה היא הכתיבה. שקוע הנני באבלות על מות רעייתי החביבה, בבת עיני וחמדת נפשי, זכרונה לברכה. עולמי התמוטט וחרב. כאמור, גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע והמורתח."  וכן כתב באותה עת לידידו השר חיים משה שפירא: "האבלות שברה לא רק את חצי גופי כי אם את כל גופי, רוחי ונשמתי."  (תודתי נתונה לעמנואל כהן, נכדו של השר שפירא, על אשר העמיד לרשותי איגרת זו.)
[30] “R. Joseph Soloveitchik,” 285.
[31] ניסיון זה בולט במיוחד ב"וביקשתם משם"; עיין פרק 33 להלן.
[32] הוא אף היה מרצה בעברית אלגנטית וספרותית בקורסים שעביר בחודשי הקיץ בבית הספר הגבוה ע"ש ברנרד רבל.
[33] יכולות רטוריות אלו של הרב מפליאות על אחת כמה וכמה על רקע העובדה שהרב למד אנגלית בבגרותו, כשפה חמישית או שישית.
[34] השקפותיו לגבי הציונות מופיעות ב"קול דודי דופק" ובדרשותיו לתנועת המזרחי שקובצו בחמש דרשות (ירושלים, תשל"ד). עיין עוד בפרקים 25–27 להלן.
[35] בהזדמנות זו נפגשו שני הוגי הדעות המרכזיים של הציבור הדתי לאומי, הרב סולוביצ'יק והרב אברהם יצחק הכהן קוק. עוד על הרב קוק והרב סולוביצ'יק ניתן לקרוא בפרקים 22 ו-27 להלן.
[36] עיין ב- Community, Covenant and Commitment: Selected Letters and Communications, ed. R. Nathaniel Helfgot (Jersey City, 2005), 173-194; R. Jeffrey Saks, “Rabbi Joseph B. Soloveitchik and the Israeli Chief Rabbinate: Biographical Notes (1959-60),” BDD 17 (2006), 45-67;  ובפרק 25 להלן.
[37] אודות עמדות אלה ואחרות, עיין בפרק 18 להלן.
[38] “The Rav at Jubilee: An Appreciation,” Tradition 30:4 (Summer 1996), 50-51. מאמר זה הודפס גם בספרו של הרב ליכטנשטיין, Leaves of Faith, vol. 1: The World of Jewish Learning (Jersey City, 2003), 189-205.