02: סייעתא דשמיא - שיקול הדעת בהכרעת ההלכה

  • הרב אליהו בקשי דורון

סייעתא דשמיא - שיקול הדעת בהכרעת ההלכה* / הרב אליהו בקשי דורון

אקדמות מילין

מכנה משותף אחד יש לי ולכם: כולנו זכינו ללמוד תורה מפי הרב עמיטל. התורה מצווה אותנו "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". ויש כאן חובה כפולה: קימה "מפני שיבה", בפני כל אדם שהגיע לשיבה ולגבורות, אך לצידה קיימת חובה מיוחדת הנוהגת בתלמידי חכמים: "והדרת פני זקן", ואין "זקן" אלא זה שקנה חכמה. ולמותר לומר, שכיבודו של תלמיד חכם אינו רק כיבוד ה"גברא" שבו, אלא כיבוד ה"חפצא" – חכמה ותורה שבו.

לגבי החיוב הראשון, חובת קימה "מפני שיבה", שואלת הגמרא (קידושין לג, ע"א) במקום אחד: מה מקום למצווה זו? וכי היותו בן כך וכך שנים, עילה היא לכבדו כבוד יתר? והגמרא מתרצת: "משום כמה הרפתקי דעדו עלייהו". ניסיון החיים כשלעצמו, ההתמודדות עם מאורעות החיים, די בהם כדי לחייבנו בכבודו של אותו אדם.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שמצווה עלינו לכבד תלמיד חכם, שלא רק קנה הרבה חוכמה ותורה, אלא "כמה הרפתקי עברו עליו" ועמד בכולן.

באופן אישי, חייב אני בכבודו של הרב עמיטל מכוח תורה שלמדתי מפיו בישיבת "הדרום" ברחובות, שהרב נמנה עם ראשיה. באותה עת עשיתי את צעדיי הראשונים בעולם הישיבות. אכן, גם ממרחק של כיובל שנים, הרושם והחוויה נותרו חקוקים בלבי. עודני זוכר את השיחות בליל שבת על שיר השירים ומדרשו, שכולן ספוגות היו באהבת ה' ויראתו.

דוד המלך שורר בתהילותיו (תהלים צ, י): "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות". פסוק זה אינו כולל דברי שבח והודאה אלא רק ציון עובדה. אכן, חיים ארוכים כשלעצמם אינם מגלים דבר, אך המשך הפסוקים חושף נימה אחרת: "ונביא לבב חכמה". כשתלמיד חכם מגיע לגבורות, ומונה שנותיו, מביא הוא עימן את כל חכמתו. "ונביא לבב חכמה".

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר ברב תלמיד חכם שלא רק הגיע לגבורות, אלא חי בגבורות כל ימיו. ועליו הכתוב אומר: "גבורי כוח עושי דברו".

בתפילת היום אנו מוסיפים "על הנסים ועל הנפלאות ועל הגבורות ועל התשועות". ברם, מהן אותן "גבורות"?

שמעתי פעם בשם הרב סולובייצ'יק ז"ל: בכל בוקר חייב אדם לברך "אוזר ישראל בגבורה", לצד ברכת "הנותן ליעף כוח". מה הבדל בין שתי ברכות אלה?

ה"כוח" מכוון כלפי עצמה פיזית. לעומת זאת, ה"גבורה" אינה מבטאת כוח פיזי דווקא אלא תכונה נפשית נטולת כוח, אך מלאה בעצמה רוחנית. היכולת לעמוד במסירות נפש, מתוך רצון, למילוי משימה רוחנית. גם כשאין כוח פיזי, "חלשים ביד גבורים", עומדת "גבורה" זו לבעליה שיוכל להתמודד ולנצח.

עם ישראל זכה ל"גבורה" גם כשאין בו כוח. באופן אישי, זכה הרב עמיטל לשְֹרוֹת עם אויביו, לנצח אותם מכוח ובכוח גבורתו, גבורת התורה. הוא לא רק הגיע לגבורות, אלא חי בגבורה, "גבור כוח עושה דברו", ולו נאה לברך "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

לא סתם שיבה, אלא שיבה שתכליתה "להגיד כי ישר ה'! ". ומי כרב עמיטל, שרואה את תפקידו, כל ימי חייו, ללמוד וללמד, ולהכריז בשער בת רבים "כי ישר ה'!", דרכיו ישרה ותורתו יושר.

שיקול הדעת של חכם ההלכה

האם לפוסק הלכה יש שיקול דעת? מהו היקפו? זו השאלה שעומדת במוקד דבריי. ראש לכל, צריך הפוסק להיות תלמיד חכם מופלג, להכיר את יסודות ההלכה. ועדיין, לכאורה יש בפניו מרחב לא קטן שבו יכול הוא לנוע בבואו להכריע את ההלכה.

כבר עתה אקדים ואומר את מסקנתי הסופית: לאמיתו של דבר פסיקת ההלכה אינה תלויה כלל בשיקול דעתו של הפוסק. אכן, לא פעם נדרש הוא להתייחס לשואל, למעמדו, למצבו הכלכלי, לרקעו החברתי. כל אלה עשויים להשפיע על שאלות שונות, דוגמת הגדרת מצבו כ"שעת הדחק", או הכרעה של "לכתחילה" לעומת הכרעת "דיעבד".

ועם זאת, בסופו של דבר, פסיקת ההלכה אינה תלויה בדעתו של הדיין, ולא בגלל שאינו צריך לשקול בדעתו היטב קודם שיבוא להכריע בסוגיה מן הסוגיות.

לכאורה הדבר מוקשה: המציאות מלמדת שבאותה סוגיה ממש, רב פלוני מגיע לתוצאה אחת, ואילו עמיתו מגיע לתוצאה שונה לחלוטין. האחד נשען על ראיה ממקום אחד, ואילו חברו עושה שימוש בראיות אחרות. ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ואם כן, הכיצד זה ניתן לומר שלא שיקול דעתו של חכם הוא שנכריע את ההלכה?

בדברים שלהלן אבקש לבאר עניין זה.

שלא יארע דבר תקלה

מן המפורסמות היא שכל הכרעת הלכה צריכה לשאוף לכך שתהא זו "הלכה למעשה". וכבר כתב הרמב"ן באיגרתו, שעיקר הלימוד צריך להיות מכוון לתכלית זו.

במשנת ברכות שנינו שרבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו הימנו תפילה קצרה. וכששאלו אותו: מה מקום לתפילה זו? השיב: בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן שבח והודיה על חלקי.

וכאן הבן שואל: תינח תפילה קצרה, שביקש להימנע מביטול תורה. אך מדוע חכמים מתפלאים על כך ומקשים "מה מקום לתפילה זו"? וכי פסול יש בכך? ואם לא יתפלל עכשיו, קודם שייכנס ללון בעומקה של הלכה, אימתי יתפלל?

דומה שהתשובה לתמיהה זו טמונה במהות תפילתו של רבי נחוניא, "שלא תארע תקלה על ידי". חכמים תמהו מה פשר חששו של רבי נחוניא לתקלה דווקא בשעת לימודו ולא בעשייתו שאר מצוות. ותשובתם בצדם: אכן, בכל מעשה שאדם עושה זקוק הוא לסייעתא דשמיא. הכל זקוקים לתפילה. אלא שבלימוד תורה יש צורך מיוחד בסייעתא דשמיא. אם אמר לך אדם יגעתי ומצאתי – תאמין. יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין.

לתלמוד תורה יש סגולה מיוחדת. עצם הלימוד תלוי באדם. "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". היה ולא יגעת, לא יעזור לך דבר. לא תמצא כלום.

אכן, דברים אלה אמורים קודם הכניסה לבית המדרש. אך משעומד רבי נחוניא על פתח בית המדרש, כדי ליגע בו בתורה, מה מקום יש לתפילה זו?

מלמדנו רבי נחוניא: גם בתוך בית המדרש עדיין זקוק אדם לתפילה. לעניין "חידודי", חידוד השכל, די ביגיעה. אך ל"אוקומי גרסא", להעמיד הסוגיה על תלה, הלכה למעשה, זקוקים אנו לסייעתא דשמיא מיוחדת.

לפיכך, התפילה בכניסתנו לבית המדרש היא על אותה סייעתא דשמיא מיוחדת של "לאוקומי גרסא אליבא דהלכתא". דבר זה אינו תלוי בשיקול הדעת, אלא רק בסייעתא דשמיא.

כידוע, התורה ניתנה לנו במתנה. אכן, צריכים אנו ליגע בה, לעמול בה, אך בסופו של דבר "וממתנה נחליאל", מתנה היא לנו.

עלית למרום שבית שבי

דוד המלך אומר בתהילותיו (תהלים סח, יט): "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם". כידוע, פסוק זה נדרש על משה רבנו, ועל פיו ביאר בעל "בית הלוי" ששלוש דרגות הן בלימוד תורה:

א. "שבית שבי": פעולה חד סטרית, ללא שאלות או משא ומתן. לקיחה בשבי, בכוח, על ידי הלוקח ובניגוד לרצון הנלקח;

ב. "לקחת": פעולה הדדית המבטאת מפגש רצונות, בין הלוקח-הקונה והמוכר.

ג. מתנה – פעולה חד-צדדית, מהנותן למקבל.

וכך היה בשעת מתן תורה. ראשיתו, "שבית שבי", בתחילת הלימוד צריך אדם לחטוף ככל יכולתו. לאחר מכן: "לקחת", עליו ליגע בעמלה של תורה, ואם יגע ומצא – יאמין. רק אחר כך, יזכה ל"מתנה", "כי ה' יתן חכמה".

התורה ניתנה לנו במתנה. עלינו לעמול בה, אך בסוף התהליך – תינתן לנו במתנה.

כי נר מצווה ותורה אור

אמר שלמה המלך (משלי ו, כ-כג), החכם באדם:

(כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ:

(כא) קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ:

(כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ:

(כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר:

ודרשו על כך בגמרא (סוטה כא, ע"א):

דרש רבי מנחם בר יוסי: "כי נר מצוה ותורה אור", תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור.

את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה;

ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם;

ואומר: "בהתהלכך תנחה אותך" וגו', בהתהלכך תנחה אותך - זה העולם הזה, "בשכבך תשמור עליך" - זו מיתה, "והקיצות היא תשיחך" - לעתיד לבא;

משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך. נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך. כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם.

"כי נר מצווה" - המצווה עשויה לשמור עלינו לשעה קלה, לזמן קצר; אור התורה – "ותורה אור" – מציל מפני לסטים וחיות רעות, אך אפילו בשעת האור, רק משהגיע אדם ל"פרשת דרכים", יכול הוא להיות בטוח.

בעלי המוסר הסבירו מדרש זה כך: תרי"ג מצוות מורות לנו כיצד להישמר מפני "הקוצים והברקנים", מה לעשות ומה לא לעשות. ועדיין, גם אז ישנם עוד "חיות רעות וליסטים", דחפים ויצרים מסוגים שונים. לכן צריך גם את "ותורה אור", את אותו תבלין ליצר הרע. "בראתי לו יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין נגדו".

ועדיין, לא אחת, אין האדם יודע לאן ילך. הוא נבוך ומבולבל. רק משהגיע ל"פרשת דרכים", הוא ניצול. ומהי אותה "פרשת דרכים"? הסקת השמועה לפי ההלכה, "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". גם מי שזכה לאור תורה עדיין זקוק להלכה. גם אם יודע הוא את התורה כולה, חסרה לו ההלכה למעשה. אין בידו הוראה חד משמעית לאן ילך. וכאן דרושה לו סייעתא דשמעתא, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

אין צייר כאלוקינו

אמרו חכמים (ברכות י, ע"א):

בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מידת בשר ודם, צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעים; והקדוש ברוך הוא אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעים. והיינו דאמרה חנה (שמואל א, ב): "אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלקינו". מאי "אין צור כאלקינו"? אין צייר כאלקינו.

הבורא יתברך ברא הרבה בני אדם ואין אחד מהם זהה לחברו. הריבוי והשוני – זוהי גדלותו של הבורא יתברך. מיליוני בני אדם ואין אחד מהם דומה לחברו. והוסיפו ואמרו (בבלי ברכות נח, ע"א; ירושלמי ברכות פ"ט ה"א, יג, ע"ג): "הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה".

ריבוי הדעות הוא חיוני לתלמוד תורה. רק כשיש דעות שונות, יצא הלימוד מבורר ואמיתי. מי שלומד רק עם דעתו-שלו, עלול לטעות ולהישאר בטעותו עד הסוף. אין התורה מתקיימת אלא כשיש בה דעות שונות, פלוני מקשה וחברו מתרץ, "את והב בסופה". דווקא מתוך חילוקי הדעות, מתבררת השמועה.

הד נפלא לכך מצוי בגמרא (בבא מציעא פד, ע"א):

נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא.

אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה - ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה.

אזל יתיב קמיה. כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן, אמר ליה: תניא דמסייעא לך.

אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך? אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?

הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה].

בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.

להגיע לאמת ניתן רק על ידי "אין דעותיהן שוות", באמצעות "את והב בסופה".

על דוד המלך, אומר הכתוב (שמואל א, טז, יח): "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ".

והוסיפו בגמרא (סנהדרין צג, ע"ב): "וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום". מה טעם "הלכה כמותו בכל מקום"? – לפי ש"ה' עמו", שזכה לסייעתא דשמיא. אדם יכול לכוון את ההלכה רק אם יזכה לסייעתא דשמיא. "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).

אכן, לחכם ההלכה יש מרחב של שיקול דעת, אך בסופו של יום, לא היא שקובעת את ההלכה אלא הסייעתא דשמיא שעמו. ומכאן תפילתו של רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח, ע"ב) "שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבריי", וכדפירש"י, "וישמחו חברי על כשלוני".

במקבילה שבירושלמי הנוסח שונה במקצת: "שלא אקפיד על חבריי ואומר על טמא טהור ועל טהור טמא". הדגש כאן הוא בראש ובראשונה על המידות, "שלא אקפיד על חבריי". אם מקפיד אדם על מידותיו, לא יבוא להיכשל ולטהר את הטמאים.

וממדבר מתנה

מי הוא זה ואיזהו שזוכה לסייעתא דשמיא? זה שמשים עצמו כמדבר. על הפסוק "וממדבר מתנה, אמרו, שכל המשים עצמו כמדבר, זוכה ל"מתנה".

והסביר את הדברים בעל ה"מרחשת": המדבר הוא מקום ריק מאדם, ארץ ציה וצלמוות. רק אדם ש"עושה עצמו כמדבר", שלומד תורה במקום שאין בו איש, לא כדי שיראוהו ויכבדוהו אלא תורה לשמה, הוא זה שזוכה למתנת התורה.

"כל הלומד תורה לשמה – זוכה לדברים הרבה". לא די בשיקול דעת אף כי הוא נחוץ כדי לדעת מה לפסוק לפלוני במצב עובדתי נתון. לא די לו לפוסק שידע את ההלכה. הוא חייב להכיר גם את המציאות. אל לו להסתפק בידיעת הרמב"ם וה"שולחן ערוך". עליו להכיר את יסודות ההלכה, את השורשים. את השקלא וטריא ואת ההווא אמינא, לא רק את המסקנה.

לאחר שיודע הוא את הבסיס, את המקורות הראשוניים, יוכל להפעיל את שיקול דעתו, בשים לב לשואל הספציפי שעומד לפניו.

אחת השאלות הראשונות שנשאלתי בעת כהונתי ברבנות חיפה הגיעה מרב ששירת במשטרת ישראל. באותם ימים הפעילה המשטרה ברחבי הגליל למעלה מעשר נקודות משטרה, ובכל אחת מהן היה מטבח. מטבח זה שימש להכנת ארוחות בשריות בלבד, ואילו בבוקר ובערב היו מביאים את הארוחות מחוץ לבסיס. לאחר שערכו מכרז התברר כי הזכיין היה דרוזי, ורק לו הותר להפעיל את המטבחים. נתעוררה שאלה של בישולי עכו"ם, וחיפשתי אחר היתר. בהלכה יש מחלוקת בטעם איסור בישולי עכו"ם. לפי דעה אחת, האיסור הוא משום "חתנות", שהרי גדולה אכילה שמקרבת לבבות. לפי דעה אחרת, החשש הוא "שמא יאכילנו דבר טמא".

חלק מהפוסקים אמנם התירו העסקת שפחות נכריות, אך גם אז רק כשהן קנויות לבעליהן היהודי. הרמ"א, למשל, פוסק שבמקרה זה ניתן להתיר בדיעבד. דא עקא שכאן היה מדובר במצב שבו כל המטבח, לא רק העובדות, נתונות לניהולם של דרוזים.

אכן, הדרוזים אינם עובדי עבודה זרה. וכבר הקלו בפת פלטר, כאשר לא מדובר באיש פרטי אלא בלחם שנאפה לצורך הרבים. ועם זאת, קשה להסתמך על היתר מעין זה לכתחילה.

מתחילה סברתי שעלינו לדרוש שבכל מטבח כזה יהיה לפחות עובד יהודי אחד שידליק את האש ויניח את הסירים על גבה. אך אז התעוררה בעיה חמורה הרבה יותר. כאמור, כל עובדי המטבח היו דרוזים. וכל איסור בישולי עכו"ם לא נועד אלא למנוע "חתנות", קירוב דעות ולבבות. האם כדי להינצל מאיסור בישולי עכו"ם ניצור מצב שבו יהודיה אחת תעבוד במחיצת פועלים דרוזים? אכן, במצב כזה יש להפעיל שיקול דעת, ולהתחשב בנסיבות. לא די בלימוד ההלכות עצמן, אלא יש להתחקות גם אחר מקורן וטעמן.

קוּלה שמביאה לידי חומרה

אביא דוגמא נוספת. כלל גדול הוא בדברי הפוסקים, שלפיו "הלכה כדברי המקל באבלות". לדעת רוב הפוסקים, דיני האבלות אינם מדאורייתא, ומבוססים בעיקר על מנהגים. אכן, גם כאן יש להפעיל שיקול דעת ולא תמיד להקל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים כיהנתי ברבנות בת ים. לא אחת, קיבלו אלמנות חללי צה"ל הודעות על מות יקיריהן רק זמן רב לאחר שנהרגו, לעתים שבועיים-שלושה לאחר הפטירה. ביום אחד בא מקרה של אלמנה שקיבלה את הבשורה המרה על נפילת בעלה בקרב שלושים יום לאחר שנהרג. לפי הכללים הרגילים בדיני אבלות, במקרה זה של "שמועה רחוקה" די ל"שבת" ולנהוג, מספק, שעה אחת של אבלות. הא ותו לא.

כשאמרתי לה זאת, החלה זועקת: מה? אתה גוזר עלי להימנע מלכבד את זכרו של בעלי?

במקרה כזה, ההלכה אינה אלא מנהג וניתן להקל בה. אם נקל עליהם, כדברי הפוסקים, תהא זו קולה שמביאה לידי חומרה. וצריך לזכור: לא מדובר כאן בתלמיד חכם שייבטל מלימודו שבעה ימים, אלא במשפחה כואבת. ולהפך: אפשר שדווקא אם נחמיר עליהם, יזכו להתפלל במניין שבעה ימים ולנהוג כבוד בזכרו של הנפטר.

מכאן למדנו: הדין של "הלכה כמי שמקל באבל" נכון כשמדובר בשומרי תורה ומצוות. אצל מי שאינו שומר מצוות, יכולה הקולא להיות לחומרה גדולה. ואפשר שבמקרה זה יש להורות להם שיאמרו "קדיש" אפילו כשמצד ההלכה אין צורך בכך. דווקא אז יתקרבו לבית הכנסת, ויבואו להתפלל (וכבר אמרו ראשונים: "תפילות – אבות תיקנום", היינו: יש יהודי שאינו מתפלל כל השנה. רק כשמגיע יום השנה של אבותיו – ממהר הוא לבית הכנסת...)

במקרה כזה, כל המחמיר באבל – קדוש ייאמר לו. ככל שיחמיר הלה באבלותו, כך יתקרב לקב"ה.

בעינינו ראינו: יהודים רבים בחו"ל עובדים בשבת בעסקיהם. אכן, בדיני אבלות – מקפידים הם הקפדה גדולה, חוק ולא יעבור. וכבר היה מעשה באחד ששמע שאין אבלות נוהגת בשבת, ומיהר לצלצל לבית העסק שלו כדי לשאול אם יוכל לבוא לעסק בשבת, מאחר שאבלותו אינה נוהגת בו...

אכן, "הלכה כדברי המקל באבל". אך על הרב לבחון בכל מקרה ומקרה את נסיבותיו המיוחדות ורק לפיהן יוכל לפסוק.

סוף דבר: כל פוסק ניחן במידה מסוימת של שיקול דעת. אך הקביעה הסופית אינה שיקול דעתו אלא אותה "סייעתא דשמיא". הכל בידי שמים, קל וחומר כשמדובר ב"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא".

יהי רצון, שיזכנו הקב"ה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולקיים את כל דברי התורה באהבה.

 


* שיעור שנתן הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר, הרב אליהו בקשי דורון, בישיבת הר עציון ביום ה' דחנוכה תשס"ה, לכבוד יובל הגבורות של ראש הישיבה, הרב יהודה עמיטל.