דילוג לתוכן העיקרי

פרק ראשון | הגדרת לחם לעניין ברכת המוציא וברכת המזון

הרב שלמה לוי
21.07.2016

פרק ראשון - הגדרת לחם לעניין ברכת המוציא וברכת המזון

הגדרת לחם תלויה בארבעה שלבים הכוללים את עשיית הלחם ושימושו:

א. מרכיבי הלחם והעיסה.

ב. סוג העיסה - רכה או קשה.

ג. דרך הכנת העיסה לאכילה - אפייה, טיגון, בישול או כל דרך אחרת.

ד. השימוש - האם קובעים על פת זו סעודה, ולְמה משמשת פת זו?

שלבים אלו כוללים, בעצם, את כל שלבי ההכנה של הלחם, ואם נוכל להגדיר את הנדרש בכל שלב, נוכל לדעת בכל פת מתי מברכים המוציא, מתי בורא מיני מזונות ומתי ברכה אחרת.

מרכיבי הפת

נחלקו הַתַּנָּאים במסכת ברכות (מד.): דעת רבן גמליאל שעל שבעת המינים מברך ברה"מ; ר' עקיבא סובר, שאפילו אכל שלק מברך ברה"מ אם הוא מזונו, ואילו חכמים סוברים, שחובת ברה"מ היא רק על לחם העשוי מחמשת מיני דגן ולא על סוגים אחרים. פשטות הדברים היא, שר"ע סובר, שאין שום הגבלה לגבי מרכיבי האוכל והכול תלוי בדרך השימוש - אם זה מזונו מברך ברה"מ. חכמים החולקים סוברים, שצריך מרכיב של חמשת מיני דגן כתנאי להתחייב בברה"מ, ולא מסתפקים בכך שקובע על זה מזונו, אם כי ברור שגם לפי חכמים תנאי זה נדרש, כפי שנראה להלן. ברם, משני מקומות בגמרא משמע, שגם לפי חכמים קמח מחמשת מיני דגן אינו מרכיב הכרחי לחיוב ברכת המזון. הגמרא (יב.) אומרת לגבי תמרי, שאם בירך ברכת הפת יצא, למרות שאין זה ממיני הדגן, משום שתמרי מיזן זייני. בדומה לזה, לאחר שמסיקה הגמרא (לה:), שהיין סועד, מקשה הגמרא, אם כן יברכו עליו ג' ברכות, והתשובה היא, שאין רגילים לקבוע על זה סעודה. העולה מהסוגיות, שגם לפי חכמים חיוב ברכת המזון אינו תלוי דווקא בחמשת מיני דגן.

ניתן לפרש לאור זה, שהן לחכמים והן לר' עקיבא חיוב ברכת המזון תלוי בקביעות סעודה על מזון זה. המחלוקת בין ר' עקיבא לחכמים היא בשאלה, האם הגדרת קביעות סעודה תלויה בכל אדם או במנהג הכלל. דעת ר' עקיבא היא, שאם זה מזונו מברך ברה"מ ללא התחשבות במנהגי אנשים אחרים. חכמים סוברים, שהואיל והכלל אינו קובע סעודה על שלק, גם מי שקובע על שלק סעודה, לא יברך עליו ברה"מ, הואיל ובטלה דעתו אצל כל אדם (מאירי). זו גם תשובת הגב' לגבי יין: מכיוון שלא רגילים לקבוע סעודה עליו, אין לברך עליו ברכת המזון. גם בתמרים אין דרך לקבוע עליהם, ולכן אין מברכים עליהם ברה"מ, ואף על פי כן מחדשת הגמרא (יב.), שאם בירך יצא. כנראה על סמך זה כתבו המאירי ועוד ראשונים, שגם יין נפטר בדיעבד בברה"מ. חכמים אומרים במשנה, שדווקא על מיני דגן מברכים ברה"מ, משום שרק על זה רגילים לקבוע. אמנם הגמרא (מד.) מסבירה, שחכמים למדו זאת מסמיכות הפסוק שדיבר על לחם לפסוק שדיבר על ברה"מ, בניגוד לדעת רשב"ג, שדורש גם את הפסוק הקודם ולכן לומד שעל כל שבעת המינים מברכים ברה"מ; אם כן לכאורה לדעת חכמים זו גזרת הכתוב, יש לומר, שאמנם למדו מהפסוק, שהברכה היא על הלחם, אולם הגדרת לחם אינה בהכרח מיני דגן, אלא הגדרת לחם היא המאכל שרגילים לקבוע עליו סעודה[1]. חכמים למדו מהפסוק, שחיוב ברה"מ הוא רק בדבר שרגילים לקבוע עליו, ומכיוון שרגילים לקבוע על לחם ממיני דגן בלבד, אמרו חכמים, שחובת ברה"מ היא על לחם ממיני דגן בלבד וכך ההלכה. לפי דברינו, לדעת חכמים יין ותמרים אינם כלולים בהגדרת לחם שבפסוק, מכיון שאין רגילים לקבוע עליהם. אף על פי כן אם בירך עליהם ג' ברכות יצא, היות שסוף סוף הם סועדים ומזינים, ובאמירת "הזן" הרי יש הודאה מתאימה, ולכן יצא.

ייתכן, שנמצא הסבר שונה לבעיה זו ב"נחלת דוד" (על מסכת ברכות דף לה:). הוא שואל שם, כיצד היתה לגמרא הווא אמינא שיברכו על היין ברה"מ, והלא חכמים למדו בפירוש מהפסוק "דקרא דואכלת ושבעת וברכת לא קאי רק אפת ואם כן איך אפשר לברך עליו ג' ברכות", ותירץ:

"דכל מאי דסעיד הוא בכלל לחם... ולא מיעט הכתוב רק לענבים כשהן בעין דלא סעדי'...".

כלומר, לדעתו הפסוק אינו מדבר רק על המאכל שרגילים לקבוע עליו, אלא על כל מאכל הסועד, ואם כן כלולים בפסוק גם תמרים ויין. אמנם למסקנה אין מברכים על זה ג' ברכות, ומסקנה זו ניתן להסביר בשתי אפשרויות:

א. למסקנה רק מאכל שדרך לקבוע עליו כלול בפסוק, ואז עולה כדברינו לעיל. אולם מדברי נחלת דוד לא משמע כך, מכיוון שנראה מדבריו, שהסיבה שבדיעבד יצא היא, משום שאכן זה כלול בפסוק, ולכן יזדקק לאפשרות השנייה.

ב. מדרבנן רק על מאכל שדרך לקבוע עליו מברכים ברה"מ, ולכן למרות שיין הסועד כלול בפסוק, אין מברכים עליו אלא מעין ג'. הסבר זה אפשרי כמובן רק אם סוברים[2], שמדאורייתא גם על לחם גמור יוצא במעין ג', ורק מדרבנן תיקנו, שיקיימו מצות ברכה מדאורייתא בנוסח של ג' ברכות. לכן יכולים חכמים להחליט, שמאכל שאין רגילים לקבוע עליו סעודה, יישאר בדין דאורייתא ויברכו עליו מעין ג'. יוצא לפי זה, שמעין ג' על יין הוא דאורייתא, ולסוברים שמעין ג' על שבעת המינים אינו מדאורייתא, הרי זה בניגוד לשאר שבעת המינים. ולהלן נשוב ונפרט בשאלה זו.

החזו"א (או"ח סי' ל"ד) מסביר את הגמרא באופן שלישי. לדעתו ברור, שהלימוד מהפסוק הוא לימוד גמור ולכן מדאורייתא שייך לברך ברכת המזון אך ורק על לחם מחמשת מיני דגן. את הגמרא בדף לה: הוא מסביר כך:

"...דהא דקאמר נבריך עליה ג' ברכות היינו כיוון דסועד שייך שפיר גבי נוסחת ברה"מ כמו על הפת, והו"ל לקבוע בהו ברה"מ...".

כלומר, כל השאלה בגמרא היא רק מדרבנן, מדוע חכמים לא יקבעו ג' ברכות גם ביין? לדעתו ברור לגמרא במשך כל הדיון, שחיוב ג' ברכות מדאורייתא שייך רק בלחם מחמשת מיני דגן. החזו"א מבין, שהגמרא לא התכוונה, שיברכו על היין ברה"מ בנוסחה הרגיל, אלא שיקבעו נוסח שונה של ג' ברכות המיוחד ליין. הקושי בהבנה זו הוא בכך, שהגמרא שאלה כדבר פשוט שיברכו ג' ברכות; משמע שדיברו על ג' ברכות הידועות ולכאורה אין בגמרא רמז לכך שמדובר על התקנת ברכה חדשה. לעומת זאת היתרון של ההסבר הוא, שדרשת החכמים מהפסוק של לחם נשארה כפשוטה.

נסכם, אפוא, שיש שלוש אפשרויות להגדרת חיוב ברה"מ מדאורייתא לדעת החכמים: א. כל מאכל שדרך לקבוע עליו סעודה. ב. מאכל הסועד (כדברי נחלת דוד). ג. לחם מחמשת מיני דגן (חזו"א).

מרכיבי הפת בימינו

לאור דברינו היה מקום לשאול, מה יהא הדין, אם יתרגלו בזמננו לקבוע סעודה על מאכל שאינו ממיני הדגן? שאלה זו יש לבדוק לפי שלוש האפשרויות, שנאמרו לעיל. לפי החזו"א, שחובת ברה"מ מדאורייתא תלויה בחמשת מיני דגן, התשובה חד משמעית: אין מדאורייתא משמעות לשינוי זה. מדרבנן ברור, שאין היום מי שיתקן ג' ברכות, ולכן דרישת הגמרא, שיתקנו ג' ברכות אין לה כתובת בימינו. ברור אם כן, שלא יכול לחול שינוי בימינו בעניין זה. לפי הנחלת דוד, לו היה היום מאכל שסועד ורגילים לקבוע עליו, היה מקום לשאלה. אולם יש לבדוק זאת משתי בחינות: ראשית, הגדרת לחם לשיטתו היא שיהא "סעיד", כלומר, מזין ומשביע, וכדברי המאירי (דף לה:) המסביר,

"...ששאר המינים אע"פ שזנים רוצה לומר שממעטים הרעב, הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפילו בדיעבד לא יצא".

אם כן יש לשאול, האם אנו נוכל לקבוע, שמאכל כלשהו הוא סעיד, היות שרגילים לקבוע עליו סעודה, בשו"ת "בשמים ראש" (סי' כ"ב) דוחה לחלוטין אפשרות זו. לדעתו, רק מה שחכמים הגדירו כסעיד הוא כזה, ואין לנו אפשרות להוסיף מעצמנו לזה. אם לא נקבל את דברי בשמים ראש ונרצה לומר, שייתכנו מאכלים אחרים הסועדים, עדיין יש מקום לשאול, האם בכל דור ניתן לפרש את הפסוק לפי המקובל באותו הדור או שאנו כפופים לפירוש שניתן על ידי התנאים, אף על פי שהם הסתמכו על המציאות שהיתה בזמנם. לענ"ד קיימת שאלה מעיו זו לגבי זמני קריאת שמע, שנקבעו על ידי חכמים לפי המציאות שהיתה בזמנם: וכי מי שוכב היום לישון סמוך לצאת הכוכבים? ואף על פי כן איש לא יאמר, שהשינוי במציאות יגרור בזה שינוי בהלכה, ואכמ"ל בנידון חשוב זה.

העולה מדברינו, שגם לפי הנחלת דוד, משתי סיבות אין למעשה אפשרות בימינו לשנות את ההגדרות בנושא זה. זאת ועוד: גם אם נתגבר על שתי בעיות אלו, קיים לפי נחלת דוד תנאי נוסף כדי שגם מדרבנן יברכו ברכת המזון ולא יברכו מעין ג' - שרגילים לקבוע על זה סעודה. ובנקודה זו אנו מגיעים לאפשרות הראשונה שדובר בה לעיל - שקביעות הסעודה היא המחייבת מדאורייתא ג' ברכות. לכאורה לפי אפשרות זו, הבעיות שהועלו לעיל אינן קיימות, אך גם כאן נראה שהדברים אינם פשוטים. ראשית, ניתן לומר, שגם אם קביעות הסעודה היא הגדרת לחם מדאורייתא, ייתכן שזה רק בתנאי, שמדובר על מאכל ש"סעיד"[3]. שנית, האם קיים בימינו מאכל הממלא את התפקיד שהלחם מילא בזמנם? גם אם אנו קובעים סעודות רבות ללא לחם, הרי בכל סעודה אנו קובעים על דבר אחר! פרט ללחם לא קיים מאכל שעליו קובעים ברוב הסעודות, כך שאין במציאות שום מאכל, שניתן לומר שקובעים עליו, באותה מידה שהדבר נאמר על לחם. לו יצויר, שיהיה מאכל כזה, ייתכן שיהיה מקום לדון בזה לפי אפשרות זו, אולם במצב הקיים אין שאלה כזאת, ולכן גם אין צורך להכריע בין אפשרויות אלו.

מסקנת הדברים היא, שאין לברך ברה"מ ללא מציאות של מיני הדגן בפת, והעושה זאת קרובות ברכותיו להיות ברכות לבטלה[4].

ראינו עד כה התייחסות ברורה לגבי המרכיב של הלחם שעליו מברכים המוציא, אולם לא מצאנו בגמרא במסכת ברכות התייחסות מפורטת לכל אחד מהשלבים האחרים דלעיל (העיסה, האפייה ודרכי השימוש בפת). הגמרא אינה נותנת לנו כללים לגבי כל שלב, אלא מתייחסת למספר מקרים, ועלינו להסיק ממקרים אלו את הכללים. על כן נעבור תחילה על הדוגמאות המובאות בגמרא, וננסה להסיק מסקנות, שלאורן נוכל לבחון כל עיסה ופת ולהחליט מה לברך בכל מקרה.

טרוקנין

למדנו בברכות (לז:):

"טרוקנין חייבין בחלה, וכי אתא רבין אמר ר' יוחנן: טרוקנין פטורים מן החלה. מאי טרוקנין, אמר אביי: כובא דארעא".

ובהמשך (לח.) שבה הגמרא לעסוק בנושא זה:

"אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה? אמר ליה: מי סברת נהמא הוא, גובלא בעלמא הוא ומברכין עלויה בורא מיני מזונות".

מפשט הגמרא עולה, שעל טרוקנין מברכים בורא מיני מזונות. השאלה היא, מדוע? רש"י (ד"ה כובא דארעא) מבאר: "עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושים באלפס". בדברים אלה בולטות שתי נקודות: א. לא מדובר על אפייה רגילה בתנור, אלא "עושה מקום חלל בכירה". ב. אין זו עיסה רגילה ואולי אין כלל בצק, אלא "נותן בתוכו מים וקמח" - גם אם זו בלילה ברור שהיא רכה ביותר. לא ברור מרש"י, איזו משתי הנקודות חשובה יותר וגורמת לכך שלא מברכים המוציא. ייתכן גם שדווקא צירוף שתיהן הוא שגורם להלכה זו.

בביאור טרוקנין כותב המאירי[5]: "מי שנתן קמח לתוך מים ובללן בלילה רכה ביותר כעין מים עכורים ונקרא בלשונם טרוקנין". משמע, שעיקר הדין תלוי בטיב העיסה. בהמשך דבריו הוא קובע, "שאם היתה בלילתו רכה אלא שהוא עבה בקמח הואיל ונאפה ביבש. מברך המוציא". מסקנה זו קשורה להשוואה לחלה, וברור מדבריו, שהחיסרון הגורם לכך שלא יברכו המוציא נעוץ ברכות העיסה, אם כי אפייה ביבש יכולה לתקן בעיה זו, מכיוון שהתוצאה אינה רכה. מסקנתו: "אבל אם היתה בלילתו רכה ואפייתו בלח אין זה לחם", היות שגם התוצאה נשארה רכה.

לכאורה אין ראיה ברורה בתוס' להסברם בדין זה, אולם הרשב"א (לח. ד"ה האי כובא דארעא) הבין שהנקודה לדעתם היא הבלילה הרכה וכך הבין גם בדעת רש"י וזה לשונו:

"וכתבו התוס' דאותן ניבלי"ש שבלילתן רכה כיוון שהם גובלא בעלמא... דלפי דברי רש"י ז"ל אין בלילה רכה מכובא דארעא, ושמא כובא דארעא לדבריהם היא עיסה רכה מאד ואופין אותה ע"ג קרקע".

בדבריו מפורש, שהבעיה העיקרית היא הבלילה הרכה, אלא שלרש"י אין רכה ממנה ואילו לתוס' יש דרגות ברכות. עם זאת מדגיש הרשב"א גם בדעת תוס' את עניין "נאפית על גבי קרקע", וזאת משום שלדעת ר"ת - כפי שנראה להלן - נאלצים לומר, שעיסה רכה האפויה בתנור, ברכתה המוציא, וצריך לומר כדברנו לעיל, שייתכן שהאפייה מתקנת את החיסרון שבעיסה בניגוד לשיטות אלו כתב הרמב"ם:

"עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה בורא מיני מזונות". (הל' ברכות, פ"ג הל' ט')

ניתן להבין, שלדעתו החיסרון אינו ברכות העיסה, אלא בכך שאין עליה צורת פת, ואם כן לדעתו מצב העיסה אינו קובע לעניין הברכה.

לסיכום: ייתכן שנחלקו הרמב"ם והתוס' בהסבר לכך שאין מברכים המוציא על טרוקנין. הרמב"ם מנמק בחיסרון בצורת הפת, והתוס' תולים זאת ברכות העיסה. מכל מקום לא נחלקו בכך שלהלכה מברכים במ"מ. החולק על פסק זה הוא כנראה הטור, שאולי הסתמך על דברי אביו הרא"ש, ובדבריהם נדון עתה.

שיטת הרא"ש והטור

הרא"ש (סי' י"א) גורס בדברי ר' יוחנן על פי הירושלמי ובניגוד לגירסה אצלנו - "טרוקנין חייבים בחלה". בירושלמי גם נאמר שמברכים על הטרוקנין המוציא, אך הרא"ש עצמו ממשיך ומצטט את הבבלי המפרש שטרוקנין הם כובא דארעא ושמברכים עליהם במ"מ. הרא"ש כלל אינו סבור שהבבלי חולק על הירושלמי, שהרי הוא מוכיח מהירושלמי, שיש לשנות בבבלי את הגירסה, ואם הירושלמי חולק על הבבלי אין שום הוכחה. נראה שיש להסביר לדעתו, שכוונת הירושלמי היא, שרק הקובע סעודה מברך המוציא וכמסקנת הבבלי. הרא"ש עצמו מנמק זאת בכך שמדובר בבלילה רכה, ולכן ברכתו במ"מ. נמצאנו למדים, שגם לרא"ש - כמו לתוס' - בבלילה רכה לא מברכים המוציא. בניגוד לזה סובר הטור (סי' קס"ח), שטרוקנין הם לחם גמור וברכתם המוציא גם ללא קביעות סעודה. לאור זה הסיק, שמסקנת הגמרא (לח.) שקביעות מועילה לחייב המוציא, נאמרה בטריתא. כנראה שהטור פירש את דברי הרא"ש הגורס "חייבים בחלה" כקביעה, שטרוקנין הם לחם גמור[6]. ה"פנים מאירות" מנסה לבאר את פסק הטור ואומר, שלדעת הטור אף שהגמרא אמרה, שעל טרוקנין מברך בורא מיני מזונות, לאחר שהובאו דברי מר זוטרא, שקבע על זה סעודה, הוברר שרגילים לקבוע על זה ולכן נחשבים הם ללחם גמור לכל האנשים. הסבר זה נראה לכאורה דחוק בגמרא, שאינה מעמידה את מר זוטרא כחולק על האמוראים שלפניו בסוגייה. ונראה יותר שלדעת הטור, הירושלמי חולק על הבבלי, דבר שהרא"ש עצמו לא אמרו[7].

שיטת הפמ"ג

בעל הפמ"ג בספרו "ראש יוסף" על מסכת ברכות מסביר את מחלוקת הטור והראשונים באופן שונה. לדעתו, המקור לדברי הטור נמצא בהמשך הגמרא (לח.): "אמר מר בר רב אשי, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח". בעל הפמ"ג סובר, שלדעת הטור לא ייתכן שיוצא ידי חובתו בפסח, אלא אם כן מדובר בלחם גמור, והיות שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בטרוקנין ברור שברכתם המוציא. נמצא, שיש מחלוקת בגמרא, והטור פסק כמר בר רב אשי"[8]. הרמב"ם ושאר הראשונים החולקים על הטור סוברים, שלמרות שיוצא בפסח בטרוקנין ברכתם במ"מ. נמצאת מחלוקת זו יסודית ביותר: לפי הרמב"ם גם דבר שמדאורייתא נחשב ללחם, תיקנו חכמים שיברכו עליו במ"מ במקרים מסוימים - כל זמן שלא קבע סעודה ולא אכל כדי שביעה. במקרים אלה גם על לחם גמור הברכה היא מדרבנן, ולכן יכלו חכמים לקבוע, שבטרוקנין לא יברכו המוציא וברה"מ אלא בקביעת סעודה. הסיבה לזה היא, כנראה, שאין רגילים לקבוע על טרוקנין, ולכן לא תיקנו חכמים שיברך המוציא כשלא שבע ולא קבע סעודה כפי שתיקנו בלחם גמור. אם קבע סעודה, חייב מדאורייתא בברה"מ וכמעשה מר זוטרא בגמרא שקבע ובירך המוציא. מכאן עולה, שמדאורייתא הרי זה לחם גמור ולכן יוצא בו בפסח. לעומת זאת לדעת הטור, חכמים מעולם לא תיקנו, שיברכו במ"מ על לחם גמור מדאורייתא. תנאי קביעות סעודה בברכת המוציא שמצאנו בפת הבאה בכיסנין ובטריתא, הוא בפת, שמדאורייתא כלל אינה לחם, ובזה תיקנו חכמים שאם קובע סעודתו עליה מברך המוציא, ולכן אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. ממילא אם יוצא בפסח בטרוקנין, ודאי מדובר על לחם גמור שברכתו תמיד המוציא[9]. עולות מהפמ"ג שתי אפשרויות: א. פת הבאה בכיסנין וכד' היא לחם מדאורייתא, ומדרבנן אינו מברך המוציא אלא כשקבע ואז הברכה מדאורייתא. ב. פת הבאה בכיסנין וכד' מדאורייתא אינה לחם, וחכמים הם שתיקנו שיברך המוציא כשקובע. הרמב"ם סובר כאפשרות א' ואילו הטור כאפשרות ב'.

לולא דברי הפמ"ג ניתן להציע, שגם הטור וגם הרמב"ם סוברים כאפשרות שלישית: חכמים לא תיקנו דבר לעניין הגדרת לחם, ומדאורייתא אם קבע סעודה על פת הבאה בכיסנין, נחשבת היא כלחם גמור, ואם לא קבע אינה נחשבת ללחם, ולכן מברך במ"מ בלא שום תקנת חכמים. לפי הרמב"ם בפסח יוצא ידי חובתו בטרוקנין, אף שבדרך כלל אין מברכים עליהם המוציא, וזאת[10] משום שעצם חובת אכילת מצה מגדירה אכילה זאת כקביעות סעודה[11].

פסק השו"ע

השו"ע פסק (סע' ט"ו) כדברי הרמב"ם ורוב הראשונים, שעל טרוקנין מברך במ"מ. הב"ח כתב, שיש לחשוש לשיטת הטור, מכיוון שלדעתו גם הרי"ף והרמב"ם סוברים כך, אך רוב האחרונים לא חששו לשיטה זו. האחרונים נחלקו בטעמו של השו"ע: המ"א מסביר, שהסיבה היא רכות העיסה, ואילו המ"ב סובר, שהסיבה היא משום שאין צורת הפת עליה (כדעת הרמב"ם) ולא בגלל רכות הפת. המ"ב מוסיף, שכן דעת הלבוש ונשאר בצ"ע לדינא (ע"ש בבאור הלכה ד"ה קמח). לדעת המ"א ייתכן, שהרמב"ם לא חולק על שאר הראשונים וגם לשיטתו הסיבה העיקרית היא רכות העיסה. כעין זה מצאנו בחי' הרשב"א (לח. ד"ה כובא דארעא) המזהה את דברי רב האי גאון, שמדגיש את עניין האפייה על גבי קרקע, כדברי תוס', שדיברו על רכות העיסה.

לסיכום: לדעת התוס' והרא"ש (ועוד ראשונים) בבלילה רכה מברך מזונות, ואילו לדעת הרמב"ם הגורם הקובע הוא צורת הפת. לשתי הגישות בטרוקנין מברך בורא מיני מזונות אולם הטעמים שונים, אך לדעת המ"א אולי כלל אין מחלוקת. שיטה שלישית היא שיטת הטור שבטרוקנין מברך המוציא. נפקא מינה בין השיטות: א. בעיסה רכה שלא נאפית על הקרקע ויש לה צורת לחם - לדעת הרמב"ם יברך המוציא ולתוס' מזונות. ב. בבלילה עבה שאין לה צורת הפת - לרמב"ם מזונות ולתוס' אולי בכל זאת המוציא[12].

טריתא

עוד למדנו בברכות (לז:):

"ואמר אביי: טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא? איכא דאמרי גביל מרתח, ואיכא דאמרי נהמא דנהדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח".

א. גביל מירתח - רש"י: "נותנים קמח ומים בכלי ובוחשים בכף..." - משמע שהבעיה ברכות העיסה. ואילו רב האי (מובא בתר"י דף כו: באלפס) פירש: "לוקחין הקמח ומטילין אותו במים רותחים" - בזה לכאורה אין בצק כלל.

ב. נהמא דהנדקא - רש"י: "בצק שאופין בשיפוד ומושחים אותו תמיד בשמן". ייתכן שהחיסרון לדעת רש"י הוא בכך, שמושחים אותו בשמן והרי זה דומה לפת הבאה בכיסנין לדעת חלק מהראשונים (ובהמשך נדון בזה). בתר"י ובמאירי מובא הסבר אחר: "בצק שלא נעשה לצורך אכילה אלא לתיקוני נשים". החיסרון לפי זה אינו בבצק עצמו או במרכיביו אלא בכוונת האופים. למרות שהבצק הוא ככל בצק אחר ובסופו של דבר עשו ממנו לחם ורוצים לאכלו, היות שבשעת עשייתו התכוונו לעשות בצק לתיקוני נשים, אין מברכים עליו המוציא אלא מזונות.

ג. לחם העשוי לכותח - ונסביר רש"י: "אין אופין אותו בתנור אלא בחמה". מסקנת הגמרא לגבי זה, שאם עשאן כעבין מברך המוציא, ואסביר רש"י, דגלי דעתיה דללחם עשאה. כלומר, אף על פי שאפאו בחמה, הואיל ודעתו ללחם דינו כלחם גמור.

הרמב"ם לא הביא כלל דין טריתא, וייתכן שלדעתו זה כלול בטרוקנין שהובאו בדבריו, או שדומה לפת הבאה בכיסנין המוזכרת בדבריו בהמשך. לעומת זאת הרי"ף מביא את שלושת ההסברים שבגמרא, ואף שאינו מפרש מה כוונת הגמרא בכל אחד מהמקרים, ניתן לפחות להסיק מדבריו, ששלושת ההסברים נכונים להלכה ולכן הובאו שלושתם.

נסכם את הנלמד מדין טריתא: א. בלילה רכה (רש"י). ב. משוח בשמן (רש"י). ג. בצק שלא נעשה לצורך אכילה (תר"י ומאירי). ד. פת האפויה בחמה ואינה נראית כלחם אלא כלימודים. פשטות רוב הראשונים, שבכל המקרים הללו אין מברכים המוציא אלא מזונות[13]. הטור פוסק בעקבות הרי"ף את שלוש האפשרויות להלכה ומסבירן כשיטת רש"י, וכן פסק מרן בשו"ע את שלושת המקרים הנ"ל (סי' קס"ח סע' ט"ו-ט"ז)[14].

 

[1] עי' בספר שמות ט"ז, ד' בעניין לחם-מזון. וע"ש גם באבן עזרא, ואכמ"ל בצדדים הלשוניים של המילה לחם

[2] להלן (הערה 21) נראה שיש רבים הסוברים כך.

[3] כפי שמשמע בגמרא המקשה דווקא על יין שהוא סעיד.

[4] ועי' באג"מ (או"ח ח"ד סי' מ"א) השולל לחלוטין את האפשרות שהכלל לגבי הברכה ישתנה בנידון זה עקב שינוי בהרגלי האכילה. ועוד חזון למועד בשאלה זו.

[5] מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם עמ' 138-137.

[6] וע"ש בב"י שהקשה עליו, ורבו התירוצים באחרונים.

[7] ועיין ברא"ה ובמאירי על אתר שהביאו שיטה כזאת.

[8] הב"י בסי' קס"ח כבר העלה אפשרות זו שדברי מר בר רב אשי הם המקור לדברי הטור, אולם הב"י דחה זאת, הואיל ומשמע לדעתו מפשט הגמרא שאין כאן מחלוקת בין האמוראים.

[9] ולהלן (עמ' 31) נוכיח כעין זה מדברי המ"א שפהב"כ אינה פת מדאורייתא.

[10] כדברי האחרונים לגבי מצה.

[11] ובדיון על מצות (עמ' 46 ואילך) נשוב לזה.

[12] עי' להלן (עמ' 64-63) בעניין ברכה על עוגות העשויות מבלילה רכה.

[13] אמנם בתר"י מובאת גם גירסה אחרת הגורסת שטריתא חייבת בחלה ודינה כלחם. ואכמ"ל בגירסה זו.

[14] ולהלן (עמ' 39-38) נדון בשאלה האם הקובע סעודה על טריתא מברך המוציא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)