04: פרק שלישי - סוגי הפת בימינו

  • הרב שלמה לוי

פרק שלישי - סוגי הפת בימינו

סוגי פת המשמשים כפת או כמאכלים בסעודה

חלה או לחמניות מתוקות

חלה מתוקה היא חלה הנאפית כלחם רגיל וגם לישתה ככל לחם, אלא שמוסיפים סוכר לעיסה וסוכר זה יוצר את המתיקות של החלה.

לכאורה, מקרה זה הוא בדיוק הנפקא מינה במחלוקת השו"ע והרמ"א לגבי הגדרת פהב"כ. לדעת השו"ע, היות שניכרת המתיקות, צריך לברך על החלה המתוקה מזונות, ואילו לדעת הרמ"א, מכיוון שעיקר לישתה במים, והסוכר הוא רק תוספת בכמות קטנה, ברור שדינה כלחם רגיל.

ברם, נראה לי, שגם לדעת מרן יש מקום לדון בזה. הגדרת פהב"כ לדעת מרן נובעת אך ורק מהרגלי קביעות הסעודה, כפי שהסברנו לעיל, וכך לשונו גם בכס"מ (הל' ברכות פ"ג ה"ט): "לא קבעו חכמים לברך המוציא...אלא בלחם שדרך בני האדם לקבוע עליו". אין ספק, שדרך האנשים לקבוע על חלה מתוקה, ואין סי שאוכל היום חלה מתוקה שלא בסעודה אלא לתענוג בעלמא. מתוך כך באנו לשאלה עקרונית בהבנת מרן: האם ההלכה, שפת מתוקה ברכתה מזונות, מכיוון שבד"כ אין קובעים סעודה על רוב העיסות המתוקות (עוגיות ועוגות וכד'), היא הלכה כללית לכל הבצקים המתוקים, או שניתן לחלק ולומר, שעל סוג מסוים של בצקים מתוקים הרי נוהגים לקבוע (כגון חלה מתוקה), ולכן עליו יברכו המוציא? לענ"ד, מצד הסברא יש לומר, שאכן יש לבדוק כל מקרה לגופו, מכיוון שהנקודה העיקרית לדעת מרן היא אם רגילים לקבוע, והרי רוב העולם קובעים על זה, ומדוע תהא חלה זו פחותה מכל חלה אחרת, אדרבה, חשיבותה גדולה מחלה רגילה.

שאלה כעין זו קיימת גם בממולאים השונים, למשל: פיצה, כלומר, עיסה של פת רגילה, ששמו עליה גבינה או כל מאכל אחר; או בורקס, כלומר עיסה שמילאו אותה בבשר או בכל דבר אחר. אמנם בבורקס בדרך כלל יש גם הבדל בעיסה עצמה, אולם נניח לרגע להבדל זה. אם ניצמד להגדרות של פהב"כ שבסע' ז', אפשר לומר, שכל ממולא הוא כעין הכיסים שממולאים בשקדים וכד'. וראה זה פלא; השו"ע (סע' י"ז) פסק: "פשטידא הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליו המוציא וברה"מ". הרמ"א שם אינו חולק, אלא מגביל זאת לפת האפויה בתנור, ואכן רק על פת כזו הדיון שלנו. המ"א הסביר שם, שלמרות שפת זו דומה לפהב"כ שבסעיף ז', ההבדל הוא בכך, שרגילים לקבוע סעודה עליה, ולכן עובדת מילויה לא מורידה מחשיבותה, ורק בפהב"כ שאין רגילים לקבוע עליה בגלל המילוי, מברכים מזונות. מוכח מזה, שאין מתחשבים במילוי כשלעצמו, וגם לא בעובדה שבדרך כלל פת ממולאת היא פהב"כ, אלא חוזרים להגדרה היסודית - הכל תלוי בתפקיד שהפת ממלא[1]. הט"ז שם חולק על המ"א וסובר (וגם המ"א מביא זאת בשם התניא), שרק אם קובע סעודה על פשטידא זו, מברך המוציא וככל פהב"כ. עולה לכאורה, שהמ"א והט"ז נחלקו בדיוק בנקודה, שהסתפקנו בה לעיל לגבי חלה מתוקה: האם הולכים בתר ההגדרות של סע' ז' ואז גם פשטידת הגבינה היא פהב"כ, או שבודקים כל פת לגופה ודין פשטידא כלחם, היות שרגילים לקבוע עליה[2]. ומצאתי בקונטרס לרבני ירושלים הקדמונים המובא בסוף שו"ת "חיים וחסד", שמתייחס בדיוק לנקודה זו, ומדגיש שמברכים המוציא גם כשאוכל פשטידא זו אכילת ארעי. גם הגר"ז בשו"ע שלו, אחרונים רבים והמ"ב פסקו בזה כמ"א. לכאורה די בזה כדי להורות, שגם הספרדים יברכו על חלה מתוקה המוציא כדין פשטידת הגבינה; אולם עדיין יכול הטוען לטעון, שמא יש הבדל בין בעיית המילוי לבעיית הסוכר או הדבש שהעיסה נילושה בו.

בחפשי בספרים מצאתי שייתכן שנחלקו אחרונים בנקודה זו.

השד"ח (כרך ו', במערכת ברכות סי' א' אות י"א) כותב:

"על הלוקוס שעושין בעיר הזו לסעודת שחרית של שבת...ועושין הלוקוס מעיסה שלשין אותה בחלב ובחמאה כדי לאכול סעודת קבע, יש לברך עליו המוציא וברכת המזון".

כדרכו מביא השד"ח כמה דוגמאות לזה באחרונים, ומסקנתו שם ברורה: פת שרגילים לקבוע עליה, ברכתה המוציא, ואין להתחשב בכך, שהוסיפו לעיסה חלב או כל דבר אחר. השד"ח גם מביא בשם מהר"י עזריה, שדיבר בפירוש על עיסה שהיא פהב"כ, אולם לכתחילה עשייתה מכוונת לצורך סעודה, שברכתה המוציא אפילו כשאוכלה ארעי. ומסקנתו של השד"ח שם לברך המוציא, בצירוף סברת האומרים, ששבת קובעת לסעודה. דעת מהר"י עזריה הנזכרת, מחודשת יותר, מכיוון שמדובר אפילו על פת, שאין דרך לקבוע עליה, ורק הוא עשאה על מנת לקבוע. ברור, אפוא, שלדעתם בחלה מתוקה, שדרך האנשים לקבוע עליה ולשם כך נוצרה, יש לברך המוציא.

ייתכן שיש חולקים על כך. בברכ"י (סע' ז') כתב לגבי פשטידא שדרך לאוכלה בסעודה, בשם הרב "דבר משה": "אבל אם עיסת הפשטידא נילושה בשמן יש לה דין כיסנין". העולה מדבריו, שלמרות שדרך לקבוע סעודה על הפשטידא, הואיל והעיסה נילושה בשמן, ברכתה מזונות. לכאורה, הסיבה לזה כדברינו לעיל[3], שדין עיסה שנילושה בשמן הוא דין כללי ואין בודקים בכל עיסה, האם דרך לקבוע עליה, ולכן למרות שדרך לקבוע על פשטידא זו, ברכתה מזונות. אם כן גם בחלה מתוקה נאמר זאת: מכיוון שנילושה עם סוכר, ברכתה מזונות. גם בגינת ורדים ובספר פרח שושן כתבו כדברי הדבר משה, שאם נילושה בשמן ברכתה מזונות[4].

במה עדיפה לדעת הברכ"י והגו"ר הלישה בדבש על פני הפת עם המילוי, שלגביה אמרנו לעיל[5], שהיות שקובעים עליה, היא נחשבת ללחם? והנה מצאתי בספר "צל הכסף" (ח"ב סי' ג'), שמצטט את הדבר משה שהביא החיד"א ומסכים איתו, אלא שמוסיף לגבי פשטידא ללא דבש, שאם לא נאפתה בתנור, אין לחשוש בזה לשיטת ר"ת[6], הסובר שגם פת שלא נאפתה בתנור מוגדרת כלחם. לדעת בעל צל הכסף, מרן, שפסק לחשוש לר"ת, איירי רק בלחם רגיל ולא בפשטידא, מכיוון שעצם הדין של פשטידא שנוי במחלוקת. עולה מדבריו שיש בזה תרתי לגריעותא - המילוי ודרך האפייה - ולכן מברכים מזונות ואין חוששים לר"ת. באותה דרך ניתן להסביר את דברי הברכ"י, שאם לש את הפשטידא בדבש יש תרתי לגריעותא - המילוי והשמן שבעיסה, ולכן מברכים מזונות, ולפי זה בחלה מתוקה שאינה ממולאת יברכו המוציא. עם זאת נראה לענ"ד, שניתן להציע הסבר נוסף בדברי הברכ"י. ייתכן, שלדעתו, הריעותא שבפשטידת הגבינה אינה בגלל הטענה של הט"ז - הדמיון לכיסנין - אלא מסיבה אחרת. והרי לשון האגור שהוא המקור לדין זה:

"המוליתות שקורין פשטידא הנאפת בתנור או בבשר או בגבינה אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא...".

הבעיה של הפשטידא היא שהפת אינה עיקר אלא הגבינה או הבשר, ולכן הייתה הווא אמינא שיברכו שהכל. אולם לעומת הבשר, שהוא העיקר בפשטידא, עומדת החשיבות המיוחדת של הדגן שמתבטאת בדינם של רב ושמואל (ברכות דף לו:) - "כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות". האגור מחדש, שהמעמד המיוחד של הדגן משפיע גם לגבי ברכת המוציא, אם מדובר על דגן הנאכל כחלק מהסעודה, ולכן מברך על הפשטידא המוציא. לפי זה האגור כלל לא התלבט כאן בבעיית ההשוואה לפהב"כ, וייתכן שלאור זה טוענים הדבר משה והברכ"י, שאם הפת נילושה בשמן, היא איבדה מחשיבותה המיוחדת לעניין המוציא, מכיוון שאינה דומה לפת רגילה. חידושו של האגור מצטמצם לפת גמורה בלבד, שנחשבת תמיד כעיקר הסעודה. לפי שני ההסברים שהצענו בדברי הברכ"י, אין שום מחלוקת בינו לבין השד"ח, ובאמת קשה לומר, שהשד"ח לא יביא את החיד"א אם הוא חולק עליו. לפי זה בחלה מתוקה כו"ע יודו שמברכים המוציא, מכיוון שאין בחלה תרתי לגריעותא, וברור שהעיקר הוא הפת ולא מעט הסוכר שמוסיפים לפת.

סיכום הדין בחלה מתוקה

לדעת הרמ"א ברור, שדין חלה מתוקה כדין לחם גמור. לפי מרן הדבר לכאורה תלוי במחלוקת המ"א והט"ז בסע' י"ז, ומפשטות דבריו משמע שמברכים המוציא וכהסכמת האחרונים שם. בשד"ח ובאחרונים שהביא, מפורש לענייננו שמברכים המוציא, ואילו מדברי הברכ"י והפרח שושן אין ראיה ברורה. אם כן ניתן לומר, שיש בזה כמה ספקות: א. האם הלכה כרמב"ם או כשאר הראשונים לעניין הגדרת פהב"כ. שהרי הב"י עצמו הסתפק בזה ופסק כרמב"ם מספק. ב. האם הבנת הרמב"ם כמרן או כרמ"א. ג. וזו השאלה העיקרית – האם נפסוק כשד"ח, שאם נילוש לצורך קביעות סעודה ודרך האנשים לקבוע עליו דינו כלחם גמור. לא מצאנו מי שחלק על זה בפירוש, ומצאנו ראיה לזה מפשטידא, שלמרות שהיא ממולאת ברכתה המוציא. לענ"ד כל זה מספיק כדי להורות כשד"ח, והסברא הפשוטה כדבריו. ברם, כל זה אם אוכל חלה מתוקה באכילת ארעי; אולם אם בעצמו קובע עליה אפילו בצירוף שאר מאכלים (כדברי המ"א), נראה שאפשר לסמוך על זה ללא פקפוק, שהרי דברי המ"א אינם נגד מרן והרבה אחרונים קיבלו דבריו (כולל הגינת ורדים והפרח שושן בעצמם, וכן היד אהרן ועוד). ולכן גם אם הברכ"י נשאר בספק בקשר לדין המ"א לגבי צירוף שאר דברים לקביעות סעודה, ובמקרה של פהב"כ רגילה ייתכן שאין נוהגים כמותו, ברור שבנידון דידן אפשר לצרף את שיטתו[7].

מכל הנ"ל נראה לענ"ד, שגם האשכנזים וגם הספרדים יכולים לבצוע על חלה מתוקה בשבת ולברך עליה המוציא וברכת המזון.

דין לחמניות מתוקות דומה לחלוטין לדין חלה מתוקה, ולכן אין לפטור לחמניות מתוקות בברכת מזונות. העובדה, שיש המכינים דווקא לחמניות מתוקות לסעודות גדולות, כגון חתונות וכדומה, כדי "להיפטר" מהמוציא, היא הראיה, שבעצם זקוקים ללחם כחלק מרכזי בסעודה. היות שכך, תוספת מעט סוכר אינה מעלה ואינה מורידה כלל, ובכל מקרה שיש קביעות סעודה, יברך המוציא.

פיצה

כהמשך לנאמר לעיל, אם הפיצה עשויה מעיסה רגילה ורק ממולאת בגבינה וכו', לכאורה זה דומה לפשטידא שבה עסקנו, ושעליה נחלקו המ"א והט"ז (שו"ע סע' י"ז), ובמחלוקת זו הלכה כמ"א שמברכים עליה המוציא. אולם ייתכן, שיש להבדיל בין הדינים, מכיוון שלעיל עסקנו בדבר שדרך לקבוע עליו, וזו הסיבה העיקרית שבגללה מברכים המוציא. לעומת זאת בפיצה עניין זה אינו ברור כלל: יש אנשים הקובעים עליה סעודה כאותה פשטידא שבאגור, ויש האוכלים פיצה בין הסעודות לתענוג בעלמא כפהב"כ, במקום לאכול עוגה. כלומר, זהו מצב ביניים בין פת לפהב"כ, מכיוון שאיננו יכולים להגדיר, מה דרך העולם בזה. מצב זה מעורר מספר שאלות: כיצד קובעים מהו מנהג העולם? האם צריכים לעשות סקר? האם הרוב הסטטיסטי הוא הדרוש, או שמא יכול אדם להסתפק בהערכה כללית לפי הנהוג בסביבתו? ובכלל, האם חייבים להגיע להכרעה על פי הרוב, או מספיק שחלק מהאנשים משתמשים בצורה אחרת כדי שנאמר, שיש שני שימושים מקובלים לפת זו? ברצוני להדגיש, שהדיון אינו נוגע בעניין "בטלה דעתו אצל כל אדם", שאז היינו אומרים, שלא בטלה דעתו, מכיוון שרבים נוהגים כך; המדובר הוא בעצם קביעת המעמד של הפת - האם דינה כלחם או שאיבדה את חשיבותה, היות שאין דרך לקבוע עליה.

לכאורה יש מקום להשוות זאת להגדרת משקה לעניין סחיטה בשבת. הגמרא (שבת דף קמד.) אומרת, שהמיץ היוצא מתותים ורימונים נחשב למשקה מדרבנן, מכיוון שיש הרגילים לסחוט פירות אלו. בעקבות זה כתב הרמ"א (סי' ש"כ ס"א): "ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות... דינו כתותים ורימונים". כלומר, אין הולכים לפי רוב העולם אלא לפי מנהג המקום, ואפילו אם רק במקום אחר נהגו כך[8]. לפי זה לכאורה ניתן להסתפק בכך, שיש גם אנשים הקובעים על זה סעודה. ברם, אין זה דומה כלל, שהרי שם מדובר בגזרת חכמים על כל דבר שיש הנוהגים לסוחטו, ואילו דיוננו אינו בגזרות, אלא בעצם ההגדרה של פת. עם זאת נלע"ד, שניתן ללמוד מדברי הרמ"א את העיקרון, שהקובע הוא מנהג אותו המקום, גם אם אין מיישמים את דברי המ"א החושש גם למקום רחוק או לאנשים בודדים הנוהגים כך. לאור זאת יכול כל אדם להתנהג לפי סביבתו ומקומו; אם נוכח לדעת, שעיקר השימוש בפיצה הוא לקביעות סעודה - ברכתה המוציא, ואם לקינוח ולתענוג - ברכתה מזונות. איברא שעדיין עלינו לברר, מה יעשו במקום ששני השימושים נהוגים בו. היה מקום לומר, שעניין זה תלוי בשאלה העקרונית, שעסקנו בה לעיל, האם פהב"כ היא פת מדאורייתא. אם מדאורייתא אין זקוקים כלל לעניין דרך לקבוע סעודה וזו פת גמורה, אזי לכאורה במצב ביניים נעמיד פת במקומה ויברכו עליה המוציא. על פי הבנה זו חכמים הפקיעו מברכת המוציא רק פת, שברור שאין קובעים עליה. אולם אם מדאורייתא קיים תנאי (לפחות בעניין ברכות), שרק פת שרגילים לקבוע עליה נחשבת פת, הרי שבמצב ביניים (למשל בפיצה) תנאי זה אינו מתקיים לגמרי, ואם כן פת זו נשארה ללא הגדרה ברורה. גם אם נאמר, שמדאורייתא זקוקים לקביעות סעודה ולכן אין הפיצה לחם, לא יצאנו מידי ספק, מכיוון ששאלה זו עצמה האם פהב"כ היא פת מדאורייתא לא הוכרעה.

לאור כל הנ"ל נלענ"ד, שבמקרה כזה של מאכל בעל שימוש כפול, כגון פיצה, ייתכן שאין להתחשב כלל במנהג העולם, מכיוון שאין מנהג כזה, אלא הדין תלוי בדעת האוכל, כוונתו, ואולי גם בדרך האכילה הקבוע שלו.

אדם שאין לו מנהג קבוע בזה נראה שצריך לנהוג כדלקמן:

אם אוכל את הפיצה לתענוג בעלמא, ולא לקביעות סעודה או בכמות של קביעות סעודה, אפשר לצרף כאן שני גורמים לקולא: א. כפי שראינו יש להתייחס לפיצה כספק, ולכן יש לנהוג לקולא, מכיוון שגם אם זו פת גמורה, חייב בברה"מ רק מדרבנן היות שלא שבע. ב. לפי הט"ז שהובא לעיל, אפילו בפשטידא שדרך לקבוע עליה, מברך מזונות.

אם אוכל את הפיצה כחלק מקביעות סעודה, ובצירוף שאר דברים יש שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך המוציא. לגבי האשכנזים ברור שיברכו המוציא, שהרי גם בפהב"כ דעת המ"א והמ"ב שיברך המוציא במקרה כזה. אולם גם הספרדים, שבדרך כלל אינם נוהגים כמ"א, יברכו המוציא, מכיוון שבמקרה זה יש כמה ספקות לחומרא: א. ייתכן, שדין הפיצה כדין פשטידא כשקובע עליה. ב.ייתכן שיש כאן ספק דאורייתא, מכיוון שקביעות סעודה נחשבת כשביעה לעניין זה. ג. גם הספרדים יכולים לצרף את דברי המ"א לפחות כספק.

אם אוכל שיעור, שרוב האנשים אינם קובעים עליו, אולם הוא קבע על זה ושבע, יברך המוציא וברכת המזון, היות שזהו ספק דאורייתא. בנוסף לספק שמא זו פת גמורה, אפשר לצרף לחומרה את שיטת הראב"ד והראבי"ה, שאפילו בפהב"כ, אם הוא קבע, צריך לברך המוציא וברה"מ. ברור, שבמקרה כזה עדיף, שיברך תחילה על פת גמורה ויצא מהספק.

נראה, שאין הבדל בין הרמ"א למחבר בכל הדינים האלו, הואיל וגם לרמ"א וגם למחבר בדרך כלל מילוי הוא גורם מספיק להפיכת הפת לפהב"כ, ושניהם הסכימו לדברי האגור לגבי פשטידא.

הדברים אמורים בפיצה, שעיסתה כעיסת פת; אם הוסיפו לעיסה שמן, דבש וכד' המצב שונה ונראה שדינה כדין בורקס שיבואר להלן.

בורקס

לכאורה דין בורקס דומה בדיוק לדברי הברכ"י, שפשטידא שלשו אותה בשמן, ברכתה מזונות, למרות שדרך לאוכלה בסעודה, שהרי הבורקס נעשים מבצק עלים הנאפה עם הרבה מרגרינה. לכן גם אם רגילים לקבוע עליהם, כגון, שממולאים בבשר או בתפו"א, דינם ככל פהב"כ, ואם קובע בצירוף שאר דברים יברך המוציא לנוהגים כמ"א והמ"ב (ועדיף שיברך על לחם לצאת מספק); ולספרדים יברך מזונות, אלא אם כן קבע על הבורקס בלבד, דהיינו שאכל ג' או ד' ביצים. עם זאת ייתכן, שניתן לחלק בין בורקס לפשטידא. בדברינו לעיל עלו שתי אפשרויות בהסבר דינו של הברכ"י. לפי אפשרות אחת הצירוף של המילוי שבתוך הפשטידא והשמן שבה נילושה מפקיעים דין לחם מהפשטידא, למרות שנוהגים לקבוע עליה, ולפי זה ודאי גם בבורקס כך. אולם ייתכן, שהברכ"י אמר דבריו, משום שהאגור (כפי שצוטט לעיל) עסק בפשטידא, שהעיקר בה הוא הבשר או הדגים, ובמקרה כזה אם נילושה בשמן מברכים מזונות. בבורקס המצוי העיקר בו הוא הפת והמילוי נועד רק לתת טעם לבצק, ולפי זה ייתכן שצריך לברך המוציא וברה"מ. לדעתי, יש בטענה זו לפחות כדי ליצור ספק. אמנם כל זמן שאוכל את הבורקס לבד, הרי זה ספק דרבנן ולקולא, ויברך מזונות. אולם אם קובע סעודה על בורקס בצירוף מאכלים נוספים, לפי המ"א ודאי צריך לברך המוציא וברה"מ. לפי הספרדים, שאינם מקבלים את דברי המ"א, לכאורה יוצא ידי חובה בברכת מזונות, מכיוון שלא קבע על הבורקס לבד. אולם יש לזכור, שיש כאן ספיקא דאורייתא, שהרי אם זה לחם חייב בברה"מ מדאורייתא, ולכן גם לספרדים אף שהעיקר הוא שדינה כפהב"כ, וגם ראינו שלדעות רבות מדאורייתא יוצא ידי חובה בברכת מעין ג', בכל אופן נראה שרצוי להחמיר ויאכל קודם לחם כדי לצאת מספק.

אולם במקרה שהעיקר הוא המילוי, כגון הנקניקיות העטופות בבצק, ברור הדמיון לדברי החיד"א על פשטידא, וברכתו מזונות. וכל זה בבורקס של תפו"א או בשר שנוהגים לאוכלם בסעודה, אולם בורקס גבינה נראה שנוהגים לאוכלם ללא קביעות סעודה, ולכן לכ"ע יש לברך עליהם מזונות. כפי שהערנו לעיל דין זה מתאים גם לפיצה, שהבצק שלה נילוש עם סוכר או כל תוספת אחרת[9].

מלוואח

לפי הנמסר לי, מדובר על עיסה גמורה העשויה מבצק עלים ולא על בלילה רכה. מכינים עיסה זו על גבי מחבת, אולם אין זה טיגון, מכיוון שכמות השמן מזערית, ולכן יש לראות זאת כאפייה לכל דבר. רגילים לאוכלו בסעודה, ובזה דומה לדין פשטידא שבסע' י"ז, אלא שבניגוד לפשטידא אין מילוי בתוך העיסה אלא הבצק נאכל לבדו. לדעת הרמ"א ברור, שיברכו המוציא, שהרי לשיטתו טעם המרגרינה הניכר כאן אינו מספיק כדי להפוך זאת לפהב"כ, ובנוסף לכך הרי כאן דרך לקבוע על זה סעודה. אולם גם לדעת מרן, לכאורה מלוואח דומה לחלה מתוקה דלעיל, שהרי אין כאן כלל מילוי ודרך לקבוע על זה. לכן נראה, שגם לדעתו יש לברך המוציא וברה"מ. מובן, שעדיף במקרה כזה לברך בכל זאת על פת ממש כדי לצאת מספק, היות שלאור דברי הברכ"י, שהובאו לעיל (עמ' 41), ייתכן, שיש מקום לספק בזה.

בייגלה

כידוע, ישנם סוגים שונים של בייגלה; לגבי הסוג הדק, שאין לו בצק בפנים אלא כולו קשה, ניתן לומר, שכוססים אותו ודומה לכעכים, שלגביהם גם מרן וגם הרמ"א מודים שברכתם מזונות ואין ספק בזה. השאלה היא לגבי הסוג העבה, שבעצם עשוי מעיסה רגילה; יש מהם רכים, כעין לחמניות אלא שצורתם שונה, ויש אחרים שקשים מבחוץ ורכים מבפנים. המאפיין את שני הסוגים הוא שבצקם דומה לבצק של פת, אולם אין רגילים לקבוע עליהם סעודה בגלל צורתם השונה. לדעת הרמ"א נראה ברור, שדין בייגלה עבה כלחם, שהרי לדעתו לא מספיק שאין נוהגים לקבוע על זה סעודה כדי להחשיבו כפהב"כ. אם ניצמד להבנת מרן בשיטת הרמב"ם, שהגדרת פהב"כ תלויה רק בשאלה, האם נוהגים לקבוע עליה, לכאורה גם הבייגלה העבה תחשב לפהב"כ. ברם, היות שהנידון אינו דומה ממש לאף אחת משלוש הדוגמאות של פהב"כ המוזכרות בשו"ע (סי' קס"ח סע' ז'), היה מקום להסתפק בזה. השד"ח (כרך ו' מערכת ברכות, סי' א' אות י') עוסק במעין זה ומביא מחלוקת אחרונים בזה. דעת ה"זכרנו לחיים", שלא די בכך שאין דרך לקבוע על זה, וצריך גם שיהא נילוש בתערובת מי פירות כדי שייחשב לפהב"כ, ואילו מהר"י עזריה סובר כי "...כל שדרך בני אדם לקבוע עליהם מברך המוציא". מסיק מזה השד"ח: "משמע שאין הדבר תלוי...אלא באם דרך בני אדם לקבוע". השד"ח אומר בהמשך, שמנהג האשכנזים שבעירו היה לברך על זה המוציא, אולם מנהג "ההמוניים" היה לברך מזונות, והוא מיישב את המנהג על פי העיקרון, שהמדד היחידי הוא עניין קביעות הסעודה. הוא מצטט את ה"בשמים ראש" (סי' כ"ב) הכותב "שכל לחם שאין דרך בני האדם לאכול אותו בתורת לחם...אין זה הלחם שקבעו עליו ברכה בפני עצמו". משמע, שלדעתו מעיקר הדין ברכתו מזונות, אם כי הוא כותב, שקיבל על עצמו להחמיר בזה ולא לאכלו ארעי. לפיכך נראה עיקר, שלדעת מרן מכיוון שהבייגלה לא נעשתה לקביעות סעודה, יברך מזונות, וכבר למדנו שבספק, כשאוכל ארעי - יברך מזונות. ומה גם שייתכן, שבבייגלה המצוי אצלנו מוסיפים גם חומרים נוספים. נמצא, שברכת הבייגלה העבה, לאשכנזים המוציא, ולספרדים מזונות.

מצות בשאר ימות השנה

מבחינת הנתונים המשפיעים על קביעת הברכה, המצה דומה מאוד לבייגלה, שהרי מבחינת מרכיביה, העיסה היא עיסה רגילה של לחם. לכן לדעת הרמ"א לכאורה אין ספק שברכתה המוציא[10], ואילו לדעת מרן יש לבדוק, האם דרך לקבוע על המצה כפי שבדקנו לעניין החלה המתוקה והבייגלה.

האחרונים הרבו לעסוק בשאלה זו, משום שבפסח ברור שהכול קובעים על המצות ואילו ביתר השנה כנראה אכלו מצות לתענוג בעלמא[11]. אתייחס רק לשתי הסברות העיקריות שנאמרו בעניין זה. בעל הכנה"ג בשיוריו לאו"ח לומד דין מצה מדין כעכין, שנפסק לגביהם בשו"ע (סע' ז) שנחשבים לפהב"כ. מסקנתו שם, שהמצה אינה קשה ככעכין, ולכן ברכתה המוציא; כלומר, לדעתו השאלה היא ההשוואה בפועל לכעכין, והוא אינו דן בהרגלי האכילה של המצות. גם ה"בית דוד" (סי' ע') עוסק בהשוואה לכעכין, ולדעתו ודאי שהמצה רכה יותר וכל קשיותה נובעת מדקותה בלבד, ואילו הכעכין מושמים בכוונה בתנור כדי שיתייבשו, ולכן ברכת המצה כלחם. אם נשאל, מה לי אם התקשתה המצה בגלל פעולה זו או בגלל סיבה אחרת, התשובה היא, כנראה, שבכעכין נעשית פעולה מיוחדת לצורך ייבושם ונגלית דעתו, שרוצה להשתמש בזה לכסיסה בעלמא, ולכן ברכתם מזונות. אולם במצה לא הייתה כוונה לעשותה יבשה וקשה, ולכן מברך המוציא. בהמשך דבריו אומר הבית דוד סיבה נוספת, והיא כנראה העיקרית לדעתו: המצה, שנאפתה בפסח, נאפתה לצורך קביעות סעודה, ולכן גם מה שנשאר ברכתו המוציא. סברה זו דומה לדברי מהר"י עזריה דלעיל[12], אם כי הבית דוד מדבר על מצה, שכולם אופים אותה בפסח לצורך סעודה, ואילו מהר"י עזריה סבור, שהעיקר הוא דעת האופה עצמו ולא מנהג כולם. מכל מקום לפי שניהם העיקרון הוא, שהמחשבה בשעת האפייה קובעת. אף שמחשבת האפייה אינה משפיעה על מצב המצה לאחר שנאפתה, בכל זאת מתחשבים בה. ההסבר לכך הוא[13], שמעיקר הדין פהב"כ היא לחם גמור, וחכמים הם שתיקנו, שעל פת כזו לא מברכים המוציא אלא אם כן קבע סעודה. לכן במצה, שברכתה כבר נקבעה, לא שינו את הברכה.

ברם החיד"א במחב"ר (סי' קנ"ח אות ה') פקפק בזה. לגבי הסיבה הראשונה של הבית דוד טוען החיד"א, ש"המצות הן יותר קשות מהביסקוגוס", ולכן מצד זה ודאי שהן ככעכין. כנגד הסיבה השנייה של הבית דוד הטוען שהמצות נאפו לצורך קביעות הסעודה, אומר החיד"א, שניתן לומר, שהמצות נאפו כדי להיות כעכין שהם פהב"כ, ובפסח מברכים עליהן המוציא משום שקובעים עליהן סעודה. מדבריו אלה יוצא חידוש גדול: גם בפסח אם אינו קובע על המצה אולי יברך מזונות, מכיוון שלדעתו המצות הן בעצם כעכין שבפסח קבעו עליהם.

החיד"א עצמו מסיק, ש"אחר השקפה היטב יש לקיים דברי הבית דוד". נראה בפשטות, שדבריו אלו מכוונים לטעם השני של הבית דוד; הוא לא חזר בו מהעובדה המציאותית שהמצות קשות[14], אלא מהאפשרות שהמצות מוגדרות כפהב"כ גם בפסח. אולם מסקנת החיד"א שם אינה חד משמעית. לאור דבריו (שיש לקיים את דברי הבית דוד) היינו מצפים, שיפסוק להלכה שיברכו המוציא, אולם הוא מסיים ו"מיהו ירא שמיים מהיות טוב לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם כשקובע עליה". בפשטות ניתן להבין, שמעיקר הדין צריך לברך המוציא, אולם ירא שמיים יקבע סעודה מחשש לסוברים שברכתה מזונות[15]. אך יש אחרונים[16] שהבינו בניגוד לכך, שלדעתו מעיקר הדין יברך מזונות ורק מהיות טוב יקבע סעודה, ולכן מי שאינו קובע יברך מזונות. ייתכן שהבינו כך, משום שכך היה מנהג הספרדים לברך מזונות. לענ"ד נראה, שהסיבה לספקו של החיד"א היא בעצם סברת הבית דוד. גם לאחר שחזר בו מההסבר, שמצה היא פהב"כ ובפסח קובעים עליה, עדיין יש לשאול מדוע מתחשבים במחשבה בעת האפייה? שמא עלינו להתחשב במצב כפי שהוא בזמן האכילה, ובשאר ימות השנה אין דרך לקבוע על המצה! מחמת ספק זה מציע החיד"א לירא שמיים לאכול מצה רק בסעודה, ולפי הבנת חלק מהאחרונים זאת כנראה הסיבה שלדעתו גם מעיקר הדין יש לברך מזונות.

ברור לכאורה, שההנחה בדבריו היא, ש"נהגו העם להחשיבה ככעכין", ולא נהגו לקבוע על המצות סעודה פרט לפסח. אם לא כן אי אפשר לחלוק על הבית דוד, האומר, שהיות שאפו אותן לסעודה ברכתן המוציא, ולטעון שנאפו כדי להיות כעכין. דברי החיד"א טעונים ביאור, שהרי מתחילת דבריו משמע, שהעיקר הוא הדמיון לכעכין ולגבי זה אומר שהמצות אף קשות מהם. מנגד, בסיום דבריו עולה, שלו היו רגילים לקבוע על המצות, היו מברכים עליהן המוציא, ללא התחשבות בדמיון לכעכין, והבעיה היא רק האם לקבל את דברי הבית דוד. ניתן לומר, שדבריו ברישא נאמרו רק תוך התייחסות לטענת האחרונים, שמצות אינן כעכין, אף שאין לזה השלכות להלכה שנקבעת רק לפי הרגלי האכילה. אולם אפשר גם שהדמיון לכעכין הוא תנאי לכך שיברכו מזונות, ולו היו דומות ללחם היו מברכים המוציא, למרות שאין דרך לקבוע עליהן. הדיון בטעמו השני של הבית דוד בא רק לאור העובדה, שהמצות דומות לכעכין, ולכן אם אין דרך לקבוע יברכו מזונות, וזה החידוש שהחיד"א מברר בסיום דבריו. לפי זה סובר החיד"א שכדי להגיע לברכת מזונות זקוקים לשני התנאים[17]. לפי שתי האפשרויות יוצא בבירור, שאם דרך לקבוע מברכים המוציא; אם דבריו לגבי כעכין נאמרו רק כדחייה בעלמא, הגורם היחידי שקובע הוא קביעות סעודה, ואם הדמיון לכעכין הוא תנאי לברכת מזונות, אין הוא גורם עצמאי אלא תלוי בדרך האכילה. לכן עיקר דברי החיד"א עוסקים בעניין קביעות הסעודה, ובהם הוא מסיים[18].

מסקנת האחרונים הספרדיים[19] שהמנהג הפשוט הוא לברך על מצה מזונות בשאר ימות השנה[20], אם משום שכך הבינו את דברי החיד"א ואם משום שכך סברו בעצמם, ולכאורה נראה שאין אחר המנהג כלום, ויברכו מזונות. ברם, לאחר עיון נוסף בזה לבי נוקפי, שהרי ברור בדברי החיד"א וכל האחרונים שעסקו בזה

(פרט אולי לכנה"ג, אולם לדעתו הרי ברכתה המוציא), שהמציאות בזמנם הייתה, שלא קבעו סעודה על מצות ואכלו את המצה ארעי כדרך שאנו אוכלים היום עוגיות. הנחה זו טעונה בדיקה בימינו, שהרי ב"ה יש היום שפע גדול של עוגיות, ובדרך כלל אדם אוכל מצה במסגרת הסעודה כתחליף ללחם[21]. המצות אינן משמשות בימינו לאכילה של תענוג, ולצורך זה יש סוגים רבים של עוגיות, וכבר חילק ה"שער שלמה" (סי' ל"ו) בין האוכל מצה רגילה, שבדרך כלל נאכלה ארעי ומברכים עליה מזונות, לבין האוכל מצה שרויה, שנהגו לקבוע עליה סעודה, שיש לברך עליה המוציא. מדבריו למדנו, שהמציאות בזמנם הייתה שהמצה נאכלה ארעי. ועוד למדנו, שאותה פת עצמה אם בשינוי מסוים - כגון על ידי שרייה - דרך לקבוע עליה, ברכתה המוציא[22]. לפיכך בזמננו לכאורה הדר דינא לברך המוציא על המצות בכל השנה[23].

לאור זאת יש לבדוק את האופנים השונים של אכילת מצה:

האוכל מצה בכמות של קביעות סעודה, אין בזה שום ספק שיברך המוציא וברה"מ. האוכל לפחות כזית מצה בסעודה, וקובע עם שאר דברים, נראה שיש כאן כמה סיבות לחייבו בברכת המוציא: א. לפי סברת הכנה"ג ודעימיה מברכים על המצות המוציא. ב. דרך העולם בזמננו להשתמש במצות במשך כל השנה לקביעות סעודה. ג. דעת המ"א שבכל פהב"כ שאר האוכלים מצטרפים לקביעות סעודה. לכן נראה שיברך המוציא וברכת המזון. מהיות טוב ירא שמיים יאכל קודם לחם גמור, אך אם אין לו לחם, ברור שיברך המוציא על המצה.

האוכל ארעי, אמנם אינו נכנס לספק דאורייתא, ואעפ"כ לענ"ד עדיף שיברך המוציא, מכיוון שאי דרך היום לאכול מצות ארעי. ייתכן, שאם דרכו הוא לאכול מצה ארעי ולא בסעודה, יכול להקל בזה לברך מזונות ועל המחיה. אולם אם דרכו לאוכלם בסעודה, יברך המוציא, וכבר כתבו אחרונים (בה"ל ד"ה אע"פ) שחולים וזקנים הרגילים לאכול מצה יברכו המוציא.

חילוקי מקרים אלה הם למנהג הספרדים; האשכנזים נהגו לברך בכל מקרה המוציא וברה"מ.

מציות, לחמית וכד'

ב"הר-צבי" (או"ח סי' צ"א) נשאל בעניין מציות. בתשובתו משוה הגרצ"פ את המציות לכעכין, המוגדרים על ידי השו"ע כפהב"כ. הרמ"א החולק שם לגבי פת שנילושה עם דבש, מסכים, כנראה, לגבי כעכין, ומכיוון שהמציות לא נעשו על מנת לקבוע עליהן סעודה, ברכתם מזונות. אמנם ההר-צבי מציין שם, שמדובר שהוסיפו לעיסה סוכר וכד', ובנידון דידן בד"כ אין תוספת סוכר. אעפ"כ נראה שהדין שוה, מכיוון שהמציות דומות לכעכין ואין רגילים לקבוע עליהן. זאת ועוד; בסוגים רבים של מציות מוסיפים מלח, ולכאורה מליחות יתרה שאינה קיימת בלחם רגיל צריכה להיחשב בדיוק כמו מתיקות יתרה. לכן נראה ברור, שלכו"ע דינן כפהב"כ: בדרך כלל ברכתן מזונות, אם קבע עליהן יברך המוציא, ובקובע בצירוף דברים אחרים לפי המ"א והמ"ב - המוציא, ולספרדים - מזונות.

ברם, השאלה קשה הרבה יותר לעניין הלחמית. אמנם הלחמית דומה חיצונית למציות אך קיים הבדל משמעותי: הלחמית משמשת בדרך כלל כחלק מהסעודה ואינה נאכלת לתענוג בעלמא. ניתן לומר, שמי שאוכל לחמית, בדרך כלל נמנע מאכילת לחם בגלל סיבות שונות (דיאטה וכו'), והלחמית משמשת כתחליף ללחם (ואף שמה מעיד על כך...). לאור זאת לכאורה אי אפשר להגדירה כפהב"כ, שאין דרך לקבוע עליה, ואם כן יש לומר, שיברכו המוציא על הלחמית. כעין זה ראינו לגבי פשטידא, שלמרות שדומה לכיסים הממולאים, ברכתה המוציא בגלל הרגילות לקבוע עליה? וכן במצה, עולה בפירוש מדברי החיד"א, שאף על פי שהיא קשה מכעכין, אם היתה נאפית לצורך סעודה, ברכתה המוציא. אולם לאחר עיון נראה, שיש לחלק בין המקרים. אמנם דרך לאכול את הלחמית בסעודה, אך האם ניתן לומר, שדרך לקבוע עליה? הלחם שעליו דיברו הפוסקים, הוא לחם התופס מקום מרכזי בסעודה ושאר המאכלים באים ללפתו. גם אם נקבל - כדברנו לעיל - שהגדרה זו כוללת גם מקרים ששאר המאכלים אינם טפלים ללחם אלא משמשים יחד עמו כעיקר הסעודה, ברור שגם הלחם הוא מרכיב עיקרי בסעודה (ובודאי הפשטידא שדובר עליה היא חלק עיקרי בסעודה). וכאן יש לשאול: אמנם הלחמית נאכלת כחלק מסעודה ולא רק לקינוח ולתענוג, אך האם היא תופסת מקום מספיק מרכזי בסעודה כדי להיחשב ללחם? קשה לענות תשובה חד משמעית לשאלה זו. ייתכן, שחלק מהאנשים אכן רואים בלחמית מרכיב עיקרי. אולם ברור, שאצל חלק לא מבוטל מהמשתמשים, הלחמית טפלה לשאר האוכל ומשמשת כדי למרוח עליה דברים אחרים, שהם לא פחות חשובים ממנה. על כגון זה כבר פסק השו"ע (סע' ח'): "אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם הם טפלים לגבי המרקחת". ייתכן, אמנם, שלעִתים נעזרים בלחמית במקום בלחם, אולם בסה"כ אין זה חלק משמעותי בסעודה, ואם כך הדבר, לא נוכל להגדיר את הלחמית כלחם.

גורם נוסף העשוי להשפיע על קביעת ברכת הלחמית הוא דין לחמניות (שו"ע סע' ח'). לעיל הוכחנו, שלמרות שדרך לקבוע על הלחמניות, הואיל ומחמת רכותן או דקותן אין זה הלחם הרגיל שתמיד קובעים עליו, ברכתן מזונות. הלחמית כידוע דקה ביותר, ולפי זה שייך להשוותה ללחמניות.

הראשונים נחלקו לגבי לחמניות בשאלה,. האם המייחד אותן הוא דקותן או העובדה שנעשו מבלילה רכה. בחי' הרשב"א (מב. ד"ה "התם דקבע עליו מעיקרא") מפורש, שזו המחלוקת שבין רש"י ותוס'. רש"י הסביר, שלחמניות הן "אובליאש" וסבר שעשויות מבלילה עבה ורק משום דקותן ברכתן מזונות. לפי התוס' במקרה כזה מברך המוציא, שהרי יש עיסה גמורה, ולכן התוס' הסבירו שלחמניות הן "ניליש", כלומר, בלילה רכה מאד[24]. גם תלמיד רבנו יונה על הרי"ף (ל. בדפיו) מביא את המחלוקת. תחילה הביא, ש"רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעכין...". הוא דוחה את שיטתם וממשיך:

"ולפיכך נראה שיותר נכון לפרש דלחמניות רקיקין דקין... ומפני שבלילתן מתחילה רכה הוצרך להשמועינן דהיכא דקבעו עילויהו מברכין המוציא".

יש לשים לב לשתי נקודות בדבריו: ראשית, הוא מביא את שיטת רש"י כרוב המפרשים. שנית, גם תר"י עצמו, בניגוד לתוס', מודה לרש"י, שב"אובליאש" מברכים מזונות, אלא שהוא מקשה על רש"י, אם מדובר ב"אובליאש" אין שום חידוש בזה שאם קבע מברך המוציא, שהרי כך הדין בכל פהב"כ. לכן הוא מעמיד בבלילה רכה, שלגביה יש בזה חידוש, שאם קבע מברכים המוציא למרות שבלילתן רכה. כלומר תר"י אינו חולק על עצם הדין, שגם "אובליאש" ברכתם מזונות.

עד כה הסברנו, שהמחלוקת היא לגבי לחמניות דקות שנעשו מבלילה עבה, אולם ברא"ש לא משמע כך. הרא"ש (סי' ל') מביא את רש"י המסביר "אובליאש" ומקשה עליו כקושיית התוס', שהרי זה לחם גמור. אולם כאשר הוא עצמו מסביר מה הן הלחמניות, אינו מזכיר את רכות העיסה, אלא את דקות הפת בלבד. משמע מדבריו, שגם בעיסה עבה, אם הפת דקה, יברכו מזונות, וכנראה הבין, שרש"י עסק בפת עבה יותר. כעין זה מפורש בערוה"ש (סי' קס"ח סע' ל') שבפת דקה מאוד אפילו התוס' מסכימים שיברכו מזונות, אם כי בתוס' עצמו נראה ברור, שאם העיסה עבה אין מתחשבים בפת כלל. המ"א (ס"ק מ') מביא בשם השל"ה לגבי "אותן ...שקורין בפראג ואפלטק"ס מ"מ כיוון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה, אפילו קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ"מ". גם הט"ז (ס"ק ט') מביא בשם ספר "עמק ברכה", שהשווה דין ה"ואפלטקס" לדין הרקיקים הדקים המובאים בדברי הר"י הזקן, ואין קביעות משפיעה על הברכה שלהם, אלא שהט"ז עצמו כותב "ולא נדע איזה מקרי דק ואיזה הוי דק שבדקות". כלומר, עקרונית גם הט"ז מודה למ"א, שיש גדר של דק מאוד שבכל מקרה אינו בכלל לחם בגלל דקות הפת. ברור, אם כן, שלדעת רש"י. הרשב"א, תר"י, המ"א והט"ז דקות הפת מספיקה כדי לבטל מעליה חובת ברכת המוציא. הדין כך גם לדעת הר"ש (מב. תד"ה לחמניות) ודעימיה הסוברים, שעל "ניליש" אין לברך המוציא אפילו כשקובע, ולכן יסבירו, שלחמניות הן עיסה עבה, שהרי בגמרא מפורש שאם קבע מברך המוציא. לדעת הרא"ש והתוס' יש מקום לספק.

הטור פוסק: "לחמניות אותן שבלילתן עבה לחם גמור הן ואותן שבלילתן רכה ודקין מאוד... מזונות". כלומר, רק אם בלילתן רכה ברכתן מזונות. גם מרן נקט לשון הטור והעמיד כתנאי, שתהיה בלילה רכה דווקא. לפי זה מרן שפסק כתוס', התיר דווקא משום שהבלילה רכה. הרמ"א אינו חולק כאן על השו"ע, ואם כן לשניהם ברכת הלחמית היא המוציא. איברא, שהרמ"א עצמו (סע' י"ד) כתב, שאע"פ שהבלילה רכה, אם נאפה בתנור מברך המוציא. נראה לכאורה מדבריו, שהאפייה מתקנת את החיסרון של בלילה רכה, ואם כן חייבים לומר, שלמסקנה הסיבה בלחמניות היא דווקא דקותן ולא הבלילה הרכה. גם המ"ב (ס"ק פ"ו) כתב, שדווקא אם לא היו דקים ביותר; מפורש בדבריו, שבדקים ביותר אפילו שאפאם בתנור, מברך מזונות. ואף כי הגדרת דקים ביותר אינה ברורה מספיק, נראה לי, שהלחמית ודאי כלולה בהגדרה זו.

עולה מדברינו, שישנם שני ספקות בעניין לחמית: א. האם ניתן להגדיר לחמית כפת שרגילים לקבוע עליה? ב. האם הלחמית דומה ללחמניות הנזכרות בגמרא שברכתן מזונות, למרות שדרך לקבוע עליהן. לפי רש"י וסיעתו ודאי כך; לפי ערוה"ש, אפילו התוס' יודו לזה; לדברינו לעיל, אולי גם הרמ"א סובר כך, ולא מצאנו שמרן חלוק עימו בזה; גם במ"א ובט"ז משמע, שבדק מאוד יברכו מזונות ואפילו קביעות לא תועיל, אלא שייתכן שהלחמית אינה עד כדי כך דקה. לכן נראה, שאם אוכל ארעי, או אפילו בתוך סעודה, כמות קטנה שאי אפשר לומר שקבע עליה[25], עדיף מספק שיברך מזונות ועל המחיה, וכדברי מרן לעניין הספק בהגדרת פהב"כ. וכבר ראינו שהרבה פוסקים סוברים, שגם על לחם גמור יוצא ידי חובה מדאורייתא בברכת מזונות ובעל המחיה.

אם אוכל לחמית בסעודה והיא חלק מרכזי, ואוכל לפחות כזית בכא"פ, נראה שיברך המוציא. פסק זה הוא לכו"ע[26], מכיוון שהלחמית אינה מוגדרת כאן פהב"כ, ואם שבע בסעודה הרי יש ספק דאורייתא. גם אם לא שבע, הרי דעת מרן שלחמניות הן בלילה רכה, וניתן לצרף את המ"א לחומרא. כמובן, עדיף במקרה כזה, שיברך על פת רגילה כדי לא להיכנס כלל לספק.

לסיכום: מציות - לכו"ע ברכתן מזונות ואם קבע עליהן דינן ככל פהב"כ.

לחמית - אם אוכלה ארעי, כלומר, לא כחלק מסעודה, או אפילו בסעודה כמות שולית שאינה חלק מקביעות הסעודה - יברך מזונות.

אם אוכל בסעודה לפחות כזית בכדי אכילת פרס וזה חלק מסעודתו, יברך המוציא וברה"מ. הלכה זו לענ"ד נכונה גם לספרדים, וכפי שהוסבר לעיל.

 

[1] מובן, שאין מדובר שאדם מסוים קובע, אלא שכך דרך העולם בפת זו.

[2] להלן (עמ' 55) נראה אפשרות שהט"ז בכלל חולק על ההגדרה הבסיסית ולדעתו הדבר הקובע אינו השאלה האם דרך לקבוע סעודה.

[3] הספר דבר משה את"י.

[4] הפרח שושן מביא כמקור לדין זה את הרמ"א בסע' י"ג האומר, שעיסה הנילושה בדבש וכדו' ברכתה מזונות. ולכאורה צ"ע: מאן יימר לן. שהרמ"א עסק שם בפת שדרך לקבוע עליה סעודה, מפשטות דבריו שם משמע שעוסק בפהב"כ. ולכן ברכתה מזונות. וכאן הרי מדובר בפת שדרך לקבוע עליה סעודה. ואולי גם הרמ"א יודה בזה (עיין לקמן עמ' 55 מחלוקת אחרונים בהסבר הרמ"א). בכל אופן מהרמ"א אפשר ללמוד רק לענייו עיסה שיש בה הרבה דבש ולא לנידון דידן.

[5] עמ' 40. גם הברכ"י והגו"ר מודים לזה.

[6] בה נדון לקמן עמי 54-53.

[7] עיין ביחוה דעת (חזן) ח"ב סי' י"ח, הטוען שבדבר כזה שרגילים לקבוע על פחות מג' ביצים כו"ע יודו שזה השיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו. ועיין עוד בחוברת ה"מסורה" (ניסן תשמ"ט) מאמרו של הרב ישראל בעלסקי הדן בכמות הדבש או מי הפירות הדרושים לעיסה כדי שיברכו עליה מזונות אליבא דהרמ"א. ולא נכנסנו לזה כאן, מכיון שלפי דברנו בחלות ובלחמניות המתוקות גם מרן מודה, שהרי דרך לאכלן בסעודה. ובסיום שם צועק מרה על המברכים מזונות על סוגי לחם אלו בסעודות מצוה וכדומה.

[8] מ"א ס"ק א', מ"ב ס"ק ח' ושם בבה"ל.

[9] מובן, שבכל זה אם קבע סעודה מברך המוציא וברה"מ ככל פהב"כ.

[10] אך עיין ציץ אליעזר, שיש מי שהסתפק בזה מכיוון שאולי דומה לכעכין ואכמ"ל.

[11] לא אצטט ולו קצת מהים הגדול שנכתב בזה, והמחפש את דברי האחרונים יעיין בקצות השולחן, בדי השולחן סי' מ"ח. בישכיל עבדי ח"א סי' ט', ביחוה דעת ח"ג סי' י"ב ובציץ אליעזר חי"א סי' י"ט שציטטו את מרבית דברי האחרונים בנושא.

[12] עמ' 41, הובא בשד"ח.

[13] כמו שאמרנו לעיל עמ' 42 לדעת הברכ"י.

[14] לשם זה לא זקוקים להשקפה היטב.

[15] וכן הבין הרב "פקודת אליעזר" בסי' קס"ח.

[16] עיין ביחוה דעת שהוזכר בהערה 61.

[17] וכעין זה ראינו לעיל (עמ' 46, בפרק על בייגלה) בדברי השד"ח, שהסתפק בפת שאין דרך לקבוע עליה אולם היא דומה ללחם. מסקנתו שם שיש לברך מזונות, אולם הוא עצמו החמיר מספק.

[18] ראינו לעיל (עמ' 41) שהחיד"א סובר לגבי פשטידא, שאם נילושה בדבש ברכתה מזונות, ושם הסברנו שבפשטידא יש סיבה מיוחדת לכך, ושעקרונית גם החיד"א מודה שכל מאכל שדרך לקבוע עליו ברכתו המוציא. בדברינו כאן לכאורה יש ראיה ברורה לכך.

[19] עיין במקורות לעיל הערה 61.

[20] ועיין בסידור בית מניחה ובשד"ח, אספת דינים מערכת ברכות. סי' א' אות י', שכתב, שיטלו ידיים לפני המצות ויברכו מזונות, מכיוון שבדיעבד ברכת מזונות מועילה גם ללחם ואכמ"ל.

[21] ולפעמים משתמשים במצה להכנת מאכלים, שגם הם נאכלים בסעודה.

[22] עיין לבעל השער שלמה המאריך בדבריו ואכמ"ל.

[23] שו"ר ב"שמש ומגן" לרב משש שליט"א שיצא לחלק בין זמנם לזמננו באופן שונה, מכיוון שבזמנם הבעיה הייתה המצות שנשארו מפסח, ולכן היו שסברו שברכת המוציא נשארה עליהם. ואילו בימינו הרי המצות לכתחילה נאפות לצורך שאר ימות השנה (וכעין זה כתב בשו"ת "הלל אומר" סי' קי"ז). ואם כי ודאי דבריו נכונים בנקודה זו, לכאורה אין זה משנה את הדין, מכיוון שגם בשאר ימות השנה המצות משמשות לקביעות סעודה כבפסח.

[24] אמנם הר"ש המובא בתוס' השוה את ה"ניליש" לדייסא, ולדעתו לחמניות כנראה עשויות מבלילה עבה יותר.

[25] כמו שהסברנו לעיל בדברי המ"א עמ' 33 ואילך.

[26] ולא רק לפוסקים כמ"א לעיל עמ' 33.