06: פרק חמישי - הגדרת יין לעניין ברכה

  • הרב שלמה לוי

פרק חמישי - הגדרת יין לעניין ברכה

שני הפרקים הבאים אינם עוסקים בהלכות ברכת הפת, אך הואיל וכלולים בהם עניינים שכיחים בהלכות ברכות, מצאנו לנכון לכלול אותם במסגרת זו. בפרק זה ברצוננו לברר נקודה הקשורה להגדרת היין הראוי לברכת הגפן; מה היחס הכמותי הנדרש בין המיץ היוצא מהענבים לשאר המרכיבים שביין (כגון מים וכדו'), על מנת שיהא היין ראוי לברכת הגפן? שאלה זו עולה בסוגי יין שונים המצויים במקומותינו, שכמות מיץ הענבים המעורבת בהם פחותה ממחצית.

כתב מרן בשולחנו (סי' ר"ד סע' ה'):

"שמרי יין מברך עליהם בורא פרי הגפן. נתן בהם מים - אם נתן שלוש מידות מים ומצא ארבע הוה ליה כיין מזוג ומברך בורא פרי הגפן, ואם מצא פחות אף על פי שיש בו טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל. והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינם חזקים כל כך אפילו רמא תלתא ואתא ארבע אינו מברך עליו בפה"ג, ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום".

שלושה חלקים בדברי מרן. ראשית, הוא מביא את הדין כפי שהיה נהוג בזמן הגמרא - היחס בין כמות היין והמים צריך להיות אחד לשלושה. שנית, הוא כותב, שביינות שלנו כמות היין צריכה להיות גדולה יותר, מכיוון שהיין שלנו פחות חריף. בסיום הוא מוסיף, שמשערים בשיעור שרגילים למזוג יין באותו מקום. מקורם של שני הדינים הראשונים הובא בב"י: דין אחד לשלושה מקורו במסכת ב"ב (דף צ"ו:), וההנחה שהיינות שלנו פחות חריפים ולכן יש מקום לדרוש יותר יין, מקורה בתר"י (סוף פרק שישי בברכות). הדין השלישי אינו מופיע בב"י ועליו יש לשאול, האם השיעור הקובע הוא השיעור שרגילים למזוג באותו מקום, ומעתה אין שום משמעות לנאמר בתחילת הסעיף לעניין השיעור של אחד מארבעה? ושמא סיום הסעיף בא רק לפטור את הבעיה, שהיינות שלנו פחות חריפים ולכן נדרש בהם תנאי נוסף - שיהיו רגילים למזוג בכמות כזו, אולם ברור שהיחס של אחד מארבעה הכרחי? הרמ"א בהג"ה כותב: "ובלבד שלא יהא היין אחד משישה במים כי אז ודאי בטל". מדבריו משמע, שהבין את מרן כאפשרות הראשונה, דהיינו שאין שום מגבלה והכול תלוי במנהג המקום. לפיכך בא הרמ"א לצמצם את דברי השו"ע ולומר, שמנהג המקום קובע רק בתנאי שכמות היין תהיה לפחות שישית מכמות המים, ואם לא כן היין בטל. אמנם מרן ציין, שהיינות שלנו פחות חריפים, אך למסקנה אין זו סיבה לדרוש תמיד כמות גדולה של יין, אלא זהו רק תאור המציאות. המציאות היא שהיינות פחות חריפים, ולכן מסתבר, שהמנהג בימינו יהיה ליתן כמות יין גדולה משהיו נותנים בזמנם, ולכן עלינו לבדוק ולא להסתפק בידיעה על מה שהיה בזמנם. אולם אם אכן המנהג הוא, שכמות היין הנהוגה פחותה מאחד לארבעה, גם מנהג כזה קובע את הגדרת המשקה כיין.

תפיסה מנוגדת בהבנת דעת מרן, עולה מדברי המ"ב (ס"ק ל"א), שכתב על דברי הרמ"א:

"דברי הג"ה אין לו ביאור, דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין, ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים, ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לשישה חלקים מים".

לדעת המ"ב ברור, שהמחבר בא להחמיר; השו"ע לא אמר שהולכים לפי מנהג המקום בכל מקרה, אלא רק לחומרה במקום שנוהגים למזוג ביותר מרבע יין, יש להקפיד למזוג כמנהג המקום ולא להסתפק ברבע יין. משום כך המ"ב נשאר בקושיה על הרמ"א. אך כאמור לעיל, ניתן להסביר את השו"ע בדרך אחרת, ולפיה אין כאן קושי כלל[1]. בדומה למ"ב כותב "כף החיים" (בשם "עולת תמיד" אות ז'[2]), שהרמ"א חולק על מרן. לדעת מרן צריך בכל מקרה, שכמות היין תהיה אחד מארבעה, ומנהג המקום משמעותי רק לחומרה. הרמ"א מקל וסובר, שמנהג המקום קובע בתנאי שהיין יהיה שישית מכמות המים. על הבנה זו בדעת מרן מסתמכים, כנראה, אחרונים אחדים, המצריכים אחוז ניכר יותר של יין במשקה. כף החיים מביא בשם העו"ת, שאפילו כמות קטנה של מים אולי פוסלת, ובשם אחרונים נוספים, המצריכים לפחות מחצית הכמות יין כדי לברך הגפן. הדרישה לכמות כזו של יין אינה מבוססת על מקור ברור בגמרא או בראשונים, אלא על הערכה של החריפות הנדרשת מהיין. לפי שיטה זו יש שלושה תנאים בהגדרת יין: א. שיהא משקה שיצא מענבים; ב. שיהא חריף במידה כלשהי; ג. שיהיו רגילים לשתותו כיין באותו מקום. יין שאינו חריף אינו יין, גם אם רגילים להשתמש בו כיין. לעומת זאת לפי ההסבר הראשון בדברי מרן - והוא דעת הרמ"א - אין החריפות תנאי, ונדרשים שני תנאים בלבד: א. שיהא משקה שיצא מענבים; ב. שיהיו רגילים באותו מקום להשתמש בו כיין. כמות היין או מידת החריפות אינן משנות כלל.

נמצא, שנחלקו האחרונים בשאלה, האם למסקנת מרן נדרשת חריפות ליין, או שאם מנהג המקום לשתותו כיין הריהו מספיק חריף וברכתו הגפן. להלן ננסה לברר את דעת מרן מתוך בירור יסוד דין זה.

"ת"ר: אחד שֵכר תמרים... ואחד שמרי יין מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו. אחרים אומרים: שמרים שיש בהם טעם יין מברך עליהם בורא פרי הגפן". (ב"ב צו:)

ומבאר שם רבא, שהכול מודים במקרה שכמות היין היא שליש מכמות המים שזהו יין. מחלוקתם היא כאשר "רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא", כלומר, שהוסיפו שלוש כוסות מים לשמרי היין והמשקה שבידינו מכיל שלוש כוסות ומחצה. לדעת ת"ק היין הוא רק אחד משישה במים, ולכן המשקה אינו יין וברכתו שהכל. לדעת האחרים, כמות היין שיצאה מהשמרים גדולה משישית כמות המים, ולכן מברכים הגפן. האחרים מודים לעיקרון, שאחד משישה אינו נחשב ליין, אלא שלדעתם כאן חלק מהמים נבלעו בשמרים, וכמות היין שיצאה היא יותר מאחד משישה ולכן מברכים הגפן. סוגיה זו היא המקור לדברי הרמ"א. לכאורה ניתן ללמוד מהגמרא, שפחות משביעית יין ודאי אינו מועיל, אולם אין התייחסות מפורשת לכמות המינימלית הנדרשת. ברור, שהיחס של אחד לשלושה הוא מספיק ואף רצוי לגבי יין. ההלכה לגבי מצב הביניים שבין רבע לשביעית אינה מפורשת בגמרא. ניתן להבין, שבכל התחום הזה המשקה אינו נחשב ליין, וכן מפורש ברמב"ם (הל' ברכות פ"ח הל' ט') וכמאירי (ב"ב צ"ו:) הכותב:

"...שזהו יין מזוג כדינו על חד תלתא, אבל אם יצא פחות מארבע אע"פ שיצא יותר ממה שנתן אין מקדשין עליהן ואין מברכין עליהן אלא שהכל"[3].

אך ניתן גם להבין כשיטת הרמ"א, שעד שביעית יין המשקה נחשב ליין, ורק משביעית ואילך בטל מתורת יין.

שאלה נוספת היא, מה הסיבה לכמות היין הנדרשת. אם ההסבר לכמות הנדרשת בגמרא הוא בגלל הצורך בחריפות היין, ניתן ללמוד מהסוגיה את מידת החריפות הנדרשת, בתנאי שנוכל להעריך את מידת החריפות שהיתה בזמנם בשיעור כזה של יין לפי טיב הענבים שבזמנם. הראשונים והרמ"א, שלמדו מהגמרא גם לזמננו, סברו, כנראה, ששיעור זה אינו קשור למידת החריפות, אלא לחשיבות היחסית של מיץ הענבים בתוך המשקה, ולכן ניתן להסיק מזה גם לימינו למרות השינוי בטיב הענבים.

לסיכום: עולה, שיש שני ספקות בסוגיית ב"ב: א. מה הדין בתחום שבין רבע יין לשביעית יין; ב. האם שיעור היין הנדרש הוא משום הצורך בחריפות או מסיבה אחרת שאותה עלינו לברר.

איתא במסכת ע"ז (דף ל.): "אמר רבא: הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך". הראשונים נחלקו בשאלת הגדרת היין המזוג[4]: דעה אחת סוברת, שיש ללמוד את השיעור מהגמרא בב"ב. לפי דעה זו, השיעור הקובע הוא רבע יין, ובפחות מכך אין המשקה מוגדר כיין, ואפילו לקולא - אין לו דין יין נסך[5]. הר"ן והרמב"ן סוברים, שאין להשוות לב"ב, מכיוון שהברייתא בב"ב עסקה בשמרים[6], ואילו הגמרא בע"ז עוסקת ביין גמור, ולגביו אין צורך בשיעור מוגדר של מיץ ענבים כדי להחשיבי ליין. לשיטתם צריך לבדר, מהם בכל זאת התנאים הדרושים כדי להגדיר משקה כיין. שיטה נוספת המובאת בר"ן היא שיטת הראב"ד הסובר, שאין להשוות הגדרת יין לעניין יי"נ להגדרתו בשאר התחומים, הואיל ובדיני יי"נ יש להחמיר יותר. נמצא, שלפי הראב"ד אין הוכחה מהסוגיה בע"ז לעניין הגדרת יין לצורך ברכת הגפן[7]. הרשב"א[8] מביא את שיטת הראב"ד, שיין נסך אינו אוסר את התערובת בהנאה, אלא אם נתערב כדי מזיגה. הראב"ד אינו מגדיר מהו כדי מזיגה באופן כמותי, אלא "שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל נתערב בהם יין מעט קרוב אני לומר שאף בשתייה מותר, מפני שהוא נותן טעם לפגם". במשפט זה של הראב"ד נזכרות לכאורה שתי הגדרות; מחד - דרך המזיגה באותו מקום, ומאידך - נותן טעם לפגם. אף שאין זה יין, הואיל ואין דרך למזוג כך באותו מקום, הרי זו תערובת איסור, ולכן זקוקים לנטל"פ כדי להתירה. מדברי הראב"ד ניתן להסיק, שכל שאין דרך למזוג כך נחשב לנטל"פ, ולהלן נשוב לכך.

עוד למדנו במסכת ע"ז (ע"ג:): "בעי מיניה ר' אסי מר' יוחנן: שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה מהו?". מסקנת הגמרא שם לקולא, ונחלקו הראשונים בהסבר הגמרא. יש המסבירים שמדובר, שכמות המים היא פי שישים מהיין, ולכן פסקו לקולא[9]. אולם ר"י[10] אינו סובר כך. לדעתו מדובר בכוסות שווים, שהיחס בין היין למים קודם למזיגה היה אחד לשלושה, ולאחר המזיגה היחס הוא אחד לשישה, וזה מספיק כדי להתיר. העניין הנידון כאן אינו הגדרת יין - הרי היה פה יין - אלא דיני תערובות, ואומר ר"י שאחד לשישה מותר, משום שזה קיוהא בעלמא. נראה, שהסבר שיטתו כמו שמסביר הרשב"א, שאחד לשישה הופך לנטל"פ, ולכן אינו אוסר בתערובתו. הדמיון לשיטת הראב"ד בולט, אלא שלראב"ד כל שאין רגילים למוזגו באותו מקום הוא נטל"פ, ואילו לר"י אחד לשישה הוא נטל"פ. לאור זאת ייתכן הסבר חדש בברייתא בב"ב. ת"ק והאחרים סוברים, שאחד לשישה אינו מוגדר יין, לא משום הבעיה הכמותית שאין מספיק יין, אלא בגלל בעיה צדדית - היין נטל"פ במים. העולה מהסבר זה, שלדעת ר"י, יש קשר הדוק בין ההגדרה כיין לעניין קידוש וברכת הגפן לבין ההגדרה כנטל"פ הקשורה לתערובת היין.

מה פשר תלות זו, ומדוע הא בהא תליא? הרי גם אם זה נטל"פ אפשר עקרונית להגדירו כיין! ולהיפך; מדוע זקוקה הגמרא בב"ב להגיע לדרגת נטל"פ כדי להפקיעו מדין יין? הרי ייתכן שאין זה יין בגלל בעיית החריפות או הכמות הנדרשת של היין גם ללא פגימת הטעם! מתברר, שהגדרת יין לפי ר"י כנראה תלויה במנהג המקום (כראב"ד). כשיש פחות מאחד לשישה, הטעם נפגם ואין דרך לשתות כך, ולכן אין זה מוגדר יין. פגימת הטעם משמשת, אם כן, בשני תפקידים: כאשר יש יי"נ שהתערב, גורם הטעם הפגום לכך שלא אוסר, מפני שנטל"פ; ואילו כשעוסקים בדיני ברכות, גורם הטעם הפגום לכך שאין רגילים לשתותו, ולכן אין זה מוגדר כלל כיין. דברי ר"י אינם מובאים בפירוש בתוס', אולם ייתכן שיש לזה יסוד בדברי הר"י בב"ב (צז. תוס' ד"ה שמרים), המסביר שאכן אחד לשישה הוא נטל"פ[11]. מכל מקום ראינו, שהרשב"א בפירוש מביא זאת בשמו. לפי ר"י לכאורה עולה, שאין השיעור של שישית קובע כשלעצמו, אלא מדובר באומדנא, שבמצב כזה הטעם הוא פגום, ולכן אין רגילים לשתות כך יין. הרמב"ן (וכן משמע מהרשב"א) אינו מקבל את דברי ר"י והראב"ד, ולדעתו יי"נ אוסר לפחות עד שישים ואין אומרים שפוגם ביחס של אחד לשישה, הרמב"ן לשיטתו, שהגמרא בב"ב עסקה דווקא בשמרים, ולכן אין שום הוכחה שאחד לשישה הפך לפגום. כעין זה מביאים הפוסקים בשם ר"ת, ששאל בסוגיה בחולין, מדוע אין מברכים הגפן כל זמן שיש טעם יין, והרי טעם כעיקר דאורייתא! ותשובתו היא, שכאשר יש פחות משישית אין זה כטעם יין כלל, ולכן אין זה מוגדר כטעם יין לעניין ברכה. משמע מדבריו, שעקרונית אין שיעור לכמות היין הנדרשת לברכה, וזו תלויה רק בטעם היין, ואם אין טעם יין מברכים שהכל.

לסיכום הדברים עד כאן: ראינו שלוש שיטות בראשונים - א. הסוברים שאחד לשלושה הוא היחס הקובע לגבי הגדרת יין (שיטה זו הובאה בתחילת דברי הר"ן שצוטטו לעיל, והיא מובאת בטור בסי' קכ"ג בשם הרב אב"ד). ב. שיטת הרמב"ן הסובר, שהגדרת יין אינה תלויה כלל בשישית אלא בטעם היין בלבד[12]. הדין שצריך רבע יין (או אולי עד שישית כפי שדנו לעיל) הוא דין מיוחד בשמרים ואינו שייך בתערובת ממשית של יין. ג. שיטת הראב"ד, הר"י ור"ת, הסוברים, שעקרונית אזלינן בתר מנהג המקום, אלא שאם יש פחות משישית יין זה נותן טעם לפגם, ולכן ברור שאין רגילות לשתותו וממילא אין זה יין וגם אינו אוסר תערובתו.

נראה לענ"ד, שלמרות הדמיון יש הבדל גדול בין הראב"ד והר"י. לפי הר"י נראה, שכל שאין זה נטל"פ, מנהג המקום לשתותו ונחשב כיין. לעומת זאת לראב"ד צריך בדווקא שיהיו רגילים למזוג כך באווזו מקום ואין די בכך שאין זה נטל"פ. מרן (יו"ד סי' קל"ד סע' ה') פוסק להלכה כדברי הראב"ד והר"י, שאם יש שישה חלקים במים כנגד היין אין היין אוסר. כלומר: הוא קיבל את שיטתם שזה כבר נטל"פ ולכן מותר, והתעלם לגמרי משיטות החולקים. הרמ"א שם אינו חולק על השו"ע בזה וגם הוא סובר כך. לפי דברנו לעיל, שישית אינה אוסרת משום נטל"פ, ולא משום שאין זה יין.

נשוב לדברי מרן בסי' ר"ד. הסתפקנו לעיל בשאלה, האם דברי מרן, שהולכים לפי השיעור שנוהגים למזוג באותו המקום, כפופים גם לתנאי שיש לפחות רבע יין או מידה מסוימת של חריפות. לפי הר"י ור"ת (שמרן פסק כמותם ביו"ד) וגם לפי הראב"ד, הרמב"ן והרשב"א ראינו, שאין שום תנאי נוסף הדורש מידת חריפות ליין. ההגדרה תלויה במנהג המקום בלבד, ובפחות משישית אינו מוגדר כיי"נ, משום שאין נוהגים לעשות כך יין. לפי זה נראה, שאין כלל מחלוקת בזה בין הרמ"א לשו"ע. דברי הרמ"א, שבפחות משישית לא שייך לברך הגפן, מקובלים גם על המחבר, הפוסק בעצמו כך ביו"ד, מכיוון שהטעם פגום ואין רגילים למזוג כך. מכאן נלמד, שגם לדעת מרן, אם זה מנהג המקום נחשב ליין עד שישית. וכן מפורש בשו"ת "משפטי צדק" (סי' ל"ה) המביא גם את דברי השו"ע וגם את דברי הרמ"א המסבירים אותו כדבר פשוט, ומקבל להלכה את שניהם ואינו רואה אותם כחולקים זה על זה. ואם תאמר, כיצד ייתכן שמרן פסק כר"י ור"ת; והרי אמרנו, שלדעתם מספיק טעם יין והם לא ייחסו חשיבות לשיעור של רבע, ואילו מרן מזכיר זאת! יש לומר, שייתכן שמרן פסק כרמב"ן וכרשב"א, ששיעור זה נאמר רק בשמרים ולא ביין עצמו. צריך לומר לפי זה, שהרמ"א קיצר בדבריו, וכך יש לפרש את הגהתו: כל מה שנאמר עד כאן לגבי רבע הוא רק בשמרים, אולם ביין עצמו הכול כמנהג המקום, בתנאי שיש שישית יי[13]. עוד ניתן לומר, שהביא שיעור זה, משום שכך היה המנהג, והעתיק את דברי הגמרא, אולם תנאי זה אינו הכרחי.

לאחר שביררנו את דברי מרן והרמ"א בזה, ננסה לבדוק את השיטות העיקריות באחרונים. נפתח בדברי העולת תמיד המשמשים יסוד לדברי הא"ר הכותב, שאין לברך הגפן אפילו אם הרוב יין[14]. בתחילת דבריו (אות ז') מניח בעל העולת תמיד, שזקוקים לחריפות, ולכן ללא קשר למנהג המקום צריך לפחות רבע יין. לדעתו, השו"ע אינו מקבל את דברי ר"ת שמספיק טעם יין, אלא השו"ע סבור, שזקוקים לכמות מספקת של יין כדי לברך הגפן. על סמך הנחה זו מקשה העו"ת על הרמ"א, שהצריך לפחות שישית; הרי גם ביותר משישית אינו מועיל לדעת המחבר, ורק לדעת ר"ת שייך לדבר על שישית! בעקבות זאת מגיע העו"ת למסקנה, שגם לר"ת (לפי דברי האגור והמהרי"ל שהובאו במ"א) לא מספיק טעם יין, והוא גם מצריך שיהיה זה מנהג המקום. הרמ"א פסק כר"ת שצריך שישית יין, אף שהוא מסכים למחבר שמנהג המקום קובע כלומר, למסקנה אין החריפות תנאי בפני עצמו, והכול תלוי במנהג המקום. עם זאת אומר העו"ת, שהמציאות היא שאין רגילים למזוג את היין, ולכן יש מקום להחמיר אפילו במזיגה כלשהי. זו המסקנה המובאת בא"ר ובפמ"ג, אולם צריך לזכור, שהיא מבוססת על הנחה מציאותית לגבי ההרגל במזיגת יין ולא על תנאי עקרוני בהגדרת יין.

לאחר שראינו, שגם העו"ת מסכים לשו"ע, והגדרת היין תלויה במנהג המקום ולא בחריפות, עלינו לברר, מה הדין כאשר מנהג המקום הוא שכמות היין פחותה משישית. האם דברי הרמ"א המגבילים את כמות המים עד לפי שש מהיין, תלויים במנהג המקום, או שבכל מקרה בפחות משישית יין אין למשקה שם יין? מסברה נראה לכאורה כאפשרות הראשונה, שהרי גם הר"י וגם הראב"ד ראו שיעור זה כקשור לבעיה של נתינת טעם פגום, ואם רגילים לשתות כך, אי אפשר לומר שהיין פוגם. גם ר"ת שלא הזכיר פגם בפירוש, אלא הסביר שאין לזה טעם יין כלל, יודה, שאם כך דרך לשתותו באותו מקום, הרי זה טעמו של היין. ואכן משמע בכמה תשובות, שאין נפקא מינה לשיעור שישית במקום שנהגו אחרת. בשו"ת "ארץ צבי" (פרומער, מסי' נ"ז ואילך) מאריך להסביר, שאפילו אם כמות היין קטנה, ניתן לברך הגפן במקום שנהגו. אלא שדבריו שם קצת צ"ע, מכיוון שמבסס את דבריו על כך, שהברכה עולה בכל לשון, ולכן אם זו לשון בני אדם, יוצא ידי חובת ברכה בלא תלות בשאלה, האם זה היין שעליו דיברה תורה. הקושי שבזה הוא, שנימוק זה שייך רק לגבי הברכה, ולא לעניין קידוש ושאר ברכות שעל היין, שבהם אנו זקוקים ליין ממש ולא רק ללשון בני אדם. גם בספר "ישועות מלכו" (או"ח סי' י"ג בסיום דבריו) משמע, ששיעור זה של שישית תלוי במציאות באותו המקרה שבו עוסקים, ואין זה דין כללי. וזו לשונו: "אם היין הוא משובח אי אפשר להכחיש את החוש ולדון בנ"ט לפגם אלא כטעם כעיקר כמו בכל האיסורין וממילא מברכין בפה"ג"[15]. מפורש בדברי הישועות מלכו, שהכול תלוי בשאלה האם נותן טעם לפגם או לשבח. גם אם יש פחות משישית יין, אם נותן טעם לשבח, יברכו הגפן. כעין זה מצאנו ב"משפטי צדק" לר"ש גרמיזאן (סי' ל"ה) בבואו להסביר מדוע בפחות משישית אינו יין כדברי הרמ"א, וזו לשונו: "ונראין הדברים דאפילו אם רגיל למזוג כשיעור הזה בטלה דעתו ואינו מברך עליו בורא

פה"ג, ודמי לההיא דכתוב באו"ח סי' קס"ח דין ו' וז"ל, ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו אע"פ שהוא קובע עליו אינו מברך אלא בורא מיני מזונות..."

רואים בדבריו, שבפחות משישית אין מברכים הגפן דווקא כאשר אין זה דרך העולם, ולכן בטלה דעתו. משמע, שאם היה זה מנהג העולם, לא היה שייך לומר בטלה דעתו, והיה דין יין בזה. כאמור לעיל, נראה, שיש לשיטות אלה בסיס איתן מצד הסברה, שהרי אם זה מנהג המקום, מאי נפקא מינה אם היה פחות משישית או יותר.

בניגוד לדעות אלה מפורש במ"א (ס"ק ט"ז) בשם המהרי"ל, שפחות משישית אינו מועיל בשום מקרה. ואלה דבריו:

"ואם היין יותר מאחד בשישה הולכים אחר הטעם, אם הווי יין שראוי לשתייה על ידי מזיגה גדולה כל כך ושתי ליה אינשי במקום יין על ידי מזיגה זו דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם".

במקרה שמציג המ"א קיימים שני התנאים - גם ראוי לשתייה, וגם דרך אנשי המקום לשתות כך - ובכל זאת דווקא כשיש יותר מאחד בשישה הווי יין. משמע, שבכל מקרה, פחות מאחד בשישה אינו מועיל כלום. גם בשו"ע הרב ובאחרונים נוספים משמע, ששיעור מינימלי זה הוא תנאי הכרחי ואינו תלוי במנהג המקום, בטעם היין או בכל דבר אחר. גם מפשטות דברי הרמ"א משמע כך, שאם לא כן אין כל כך צורך בדבריו; אם רגילים ביותר משישית אין קיום לתנאי הזה, ואם אין רגילים ביותר משישית ממילא אין דין שישית ואין שום משמעות מיוחדת לשיעור זה, ומדוע הרמ"א מזכירו[16]?

והנה ראיתי ב"צמח צדק" (או"ח סי' כ"ו) המביא שיטות אלו הדורשות שישית יין בכל מקרה ומקשה עליהן; אם לומדים את השיעור מהסוגיה בב"ב, הרי שכל שהוא פחות מרבע אינו מועיל! ואם סוברים, שמנהג המקום הוא הקובע, הרי מה לי שישית או פחות מכך? מסקנתו היא, ששיעור שישית נלמד מהגמרא בע"ז (ע"ג:) לגבי כוסות ולא מהגמרא בב"ב. אם מסבירים את הגמרא בע"ז כר"י, שמדובר על שתי כוסות, הרי לנו מקור לכך שצריך שישית. אבל גם זה לכאורה אינו מסביר מדוע אי אפשר פחות משישית, מכיוון שהר"י מסביר את דבריו בגלל נטל"פ ולא כשיעור קבוע של יין הדרוש כדי שיהא שֵם יין, ועדיין צ"ע. וצריך לומר, שהרמ"א חשש גם לשיטת הראב"ד והרמב"ן - ולכן זקוקים למנהג המקום - וגם לשיטת ר"ת - ולכן צריך שלא יהא פחות משישית. מסקנת הצ"צ ברורה: בכל מקרה זקוקים לפחות לשישית, ולכתחילה יש לחשוש לשיטות הדורשות לפחות רבע הכמות יין.

עד כה ראינו, שלדעת רוב הפוסקים הגדרת יין תלויה בעיקר במנהג המקום. חלקם מעמידים תנאי נוסף - שיהא לפחות שישית יין טהור; אחרים אינם דורשים תנאי זה ולדעתם מנהג המקום הוא הקובע הבלעדי[17]. לאור זאת עלינו לבדוק, כיצד נקבע מהו מנהג המדינה במזיגה. ניתן לשאול כמה שאלות לגבי זה: א. האם יש לבדוק את ממוצע המזיגה הכללי שבו נוהגים למזוג את היינות ולפי זה לחשב את מנהג המקום, או שדי בכך שרגילים לשתות את המשקה, שאנו דנים עליו, כיין? ב. יין שיצרו אותו רק לצורך קידוש ואין משתמשים בו כיין לשתייה - האם ניתן לומר, שמנהג אותו מקום לשתותו כיין, או שעלינו לבדוק מה שותים האנשים המעוניינים ביין ולא מה שותים האנשים שעניינם לצאת חובת קידוש? ג. האם המנהג שהיה נהוג בדורות קודמים משפיע ומי שייצר יין באופן שונה ידו על התחתונה, או שמאחר שכבר יש יינות כאלה אין לנו להתחשב אלא במצוי לפנינו?

לעניין שתי השאלות הראשונות לענ"ד התשובה פשוטה: אם יש משקה שרגילים לשתותו כיין במקומנו, הרי זה ייחשב יין. ואין להתחשב בעובדה שבשאר היינות יש אחוז יין גבוה יותר, הואיל וגם יין זה נחשב ליין - כך מוכרים אותו וכך משתמשים בו. גם אם היין מיועד בעיקר לקידוש ולא לשימוש של יין לשם שתייה, אי אפשר לומר שאין זה יין, משום שיש אנשים רבים שאינם שותים יין כלל מלבד בקידוש, וזה עיקר היין לגביהם. זאת ועוד; לדעת כמה ראשונים העיקר הוא שהיין לא יהיה פגום, ואם שותים אותו לשם קידוש ניתן לומר בוודאות שאין זה יין פגום. נמצא, שהואיל ויש בו טעם יין וזה שמו וחשיבותו כשל יין, כך גם תהא ברכתו וניתן, לקדש עליו. סברה זו ניתן לאשש מהמשפטי צדק, שכתב לבטל שם יין רק משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, וברור שאם מנהג האנשים להשתמש בזה לקידוש, אי אפשר לומר בטלה דעתו אצל כל אדם.

הבעיה העיקרית היא בנקודה השלישית שהעלנו: אחרונים רבים[18] כתבו, שכלל אין נוהגים למזוג יין אצלם[19]. על כן לכאורה ניתן לומר, שאין בידינו לשנות את המנהג שהוזכר אצל האחרונים. ממילא אנו נחשבים למקום שאין נוהגים למזוג בו את היין, ולכן יין מזוג פסול לברכת הגפן ולקידוש. אולם נלענ"ד, שטענה זו היתה שייכת רק בשלב הראשון של השימוש ביין הזה, כאשר עדיין לא היה זה מנהג המקום, והיה שייך לומר שמנהגנו תואם לדברי האחרונים הנ"ל לא למזוג את היין. אולם לאחר שיינות אלה כבר נפוצו ורבים משתמשים בהם כיין ואין להני שימוש אחר, אי אפשר להתעלם מהמצב ולומר, שדברי העו"ת על המנהג במקומו מחייבים גם אותנו, אלא עלינו לקבוע שאכן מנהג המקום כיום הוא, שגם יין מזוג נחשב ליין, בתנאי שמקפידים על כמות של יותר מאחד בשישה יין.

טרם נכלה את דברינו עלינו לדון גם בבעיה אחרת המתעוררת בסוגי יין אלה. כל הדיון מתבסס על ההנחה, שלפנינו יין מזוג בכמות מסוימת של מים. אולם המציאות היא, שפעמים רבות דווקא בסוגי יין אלה נוספו ליין ולמים חומרי טעם וריח; פעמים מדובר בסוכר שתפקידו למתק, ופעמים מדובר בתבלינים המשפרים את ריחו וטעמו של היין. שאלה זו נידונה בהרחבה בראשונים ובפוסקים[20], והואיל ואין זה עיקר דיוננו, נסכם דבריהם בקיצור נמרץ. הרמב"ן וראשונים רבים הביאו לעניין זה את הירושלמי בפסחים (פ"י) האומר, שקונדיטון - משקה המכיל שליש יין, שליש פלפלין ושליש דבש - נחשב כיין. בעקבותיהם מסכם התשב"ץ (ח"א סי' פ"ה):

"ומ"מ לפי הסכמת האחרונים ז"ל בין לקידוש ובין להבדלה כשר ואפילו נשתנה טעמו מטעמו הראשון ...כגון שיש בו שליש דבש או שליש פלפלין אפילו הכי כשר הוא לקידוש דמ"מ טעם יין ומראה יין יש לו וכללא קדושה הוא טעם ומראה".

הטור (סי' רע"ב) מביא את מחלוקת הראשונים בעניין דבש, ולדבריו סיבת האוסרים היא משום שאינו ראוי למזבח, ולא משום שאין זה מוגדר כיין. גם הב"י שם כלל לא העלה את הבעיה של הגדרת יין, אלא הביא את הראשונים המתירים, וסיכם בדברי רבנו ירוחם, שאפילו אם יכיל המשקה כמות של דבש ופלפלין שמשנה את המשקה, מקדשים עליו. אמנם בשו"ע הביא את שתי הדעות, אולם הביא כסתם את דעת המתירים וכי"א את האוסרים, וברור שהלכה כסתם, שאין הדבש פוסל את היין, ופוק חזי מאי עמא דבר. ובר מן דין, גם האוסרים אינם אוסרים מצד הגדרת יין. והנה בריש סי' ר"ב כתב השו"ע דין זה של יין העשוי קונדיטון שברכתו הגפן, ומפשטות דבריו משמע, שמדובר על שליש דבש ושליש פלפלין. עולה אם כן להלכה, שאפילו בתערובת כזו עדיין נחשב המשקה כיין. הרמ"א שם הביא את דברי התשב"ץ שהובאו בב"י, שאם הרוב שכר אין לברך הגפן אלא יברך שהכל[21]. באחרונים יש שתי שיטות: דעה הגר"א שיש להשוות בין שכר ומים, ולכן לכאורה גם במים בעינן רוב יין. אולם פסק זה סותר את דברי השו"ע לעניין הגדרת היין. דעת רוב האחרונים שם, שיש לחלק בין מים לשאר תוספות, הואיל והמים אינם משנים את הטעם וברור שהם טפלים ליין, ואילו ברוב שכר אי אפשר לומר שהוא טפל ליין ולכן ברכתו שהכל[22].

לסיכום

מעיקר הדין נראה, שגם לרמ"א וגם למרן אפשר לברך על יינות שלנו בורא פרי הגפן, מכיוון שטעם היין נשאר בהם כטעם העיקרי ומנהג המקום לקרותם יין, לשתותם כיין ולקדש עליהם. קביעה זו מותנית בכך שיש בו לפחות שישית יין, ושהתוספות שאינן יין אינן עולות על היין בכמותן[23]. אם היין הוא העיקר ויש לפחות שישית יין, נראה שברכתו הגפן.

עם זאת, מכיוון שיש שיטות בראשונים הדורשות לפחות רבע יין"[24], ויש אחרונים שכתבו שלכתחילה צריך לחשוש להם (כמו הצמח צדק), ומה גם שהמדובר בספק ברכות ובד"כ בספק מעין זה עדיף לברך שהכל כדי לצאת מכל ספק, לכן רצוי מאוד לא להיכנס לספק, אלא להשתמש ביין העשוי מיין בלבד ולא מיינות אלו שכמות היין בהם כשישית מכמות המים. אמנם נראה, שבמקום שאין יין אחר, או במקרה שהוא מתארח אצל משפחה המשתמשת ביינות אלו לקידוש ולהבדלה ועלול לפגוע בהם אם לא יסמוך על יינם, יש מקום לסמוך על כל הנ"ל, שהרי הוכחנו שזו דעתם של מרן ומור"ם, שהכל הולך לפי מנהג המקום. וגם אם מנהג המקום השתנה בימינו, הרי אי אפשר להתעלם מהמציאות, שיש במקומנו הרבה אנשים המשתמשים בזה כיין.

 

[1] אמנם גם לפי המ"ב אין בעיה ביינות שלנו. מכיוון שלדעתו ההגבלה של השו"ע עוסקת בשמרי יין ולא בתערובת יין עצמו. וראה להלן את דברי הראשונים העוסקים בשאלה, האם יש לחלק בין שמרים ליין ממש.

[2] ועי' לקמן עמ' 72 הסבר דברי העו"ת.

[3] וכן משמע בתוס' הרא"ש המובא בשמ"ק על אתר ועוד ראשונים.

[4] מחלוקתם מובאת בר"ן על אתר.

[5] מלבד ההשוואה העקרונית לסוגיה בב"ב, מוכח גם שלדעה זו לאו דווקא שביעית. אלא כל שהוא פחות מרבע, וזה בניגוד להבנת הרמ"א.

[6] זה המקור לדברי המ"ב דלעיל עמ' 68.

[7] אך משמע מדבריו. שהבין את הגמרא בב"ב יא כר"ן. אלא שאכן יש ללמוד משם הגדרת יין ואין שם דין מיוחד בשמרים.

[8] תורת הבית, בית ה, שער ה, דף נט: בדפי הספר.

[9] עי' בחי' הרמב"ן על אתר.

[10] מובא ברשב"א תורת הבית, בית ה, שער ה, ס:, ומובא גם ברמב"ן בשם י"א.

[11] אמנם התוס' שם אינו מתייחס בפירוש לגמרא בע"ז לעניין שני כוסות.

[12] כנראה שגם הוא יתנה ואת בכך שרגילים למזוג כך באותו המקום, שאם לא כן כיצד נגדיר טעם יין, אולם אין הוכחה שמנהג המקום זה עד שישית בלבד.

[13] ועי' עוד להלן (עמ' 73) בדברי הצ"צ.

[14] דברי הא"ר הללו הובאו להלכה גם בפמ"ג (א"א ס"ק ט"ז) ובאחרו(ים נוספים בעקבותיהם.

[15] ואע"פ שעוסק שם ביין צימוקים, וכבר נחלקו בזה הפוסקים, ורבים טענו, שבגלל סיבות שונות אין בו תנאי של שישית, מכל מקום הישועות מלכו כתב את מה שציטטנו לעיל, דווקא אם מקבלים את ההנחה שיש לשישית משמעות גם ביין צימוקים, כדברי ה"תבואות שור". הסיבה העיקרית להקל ביין צימוקים היא, שאין מדובר על תערובת אלא על דרך עשייתו של היין, והמים עצמם תוססים. ולכן לא שייך התנאי של שישית העוסק בתערובת יין ומים.

[16] אך על זה ניתן לומר, שבא ללמדנו, שהמציאות הייתה כזו, שביחס כזה בין היין למים המשקה היה פגום, ואה"נ אין שיעור זה קבוע והוא עשוי להשתנות לפי מנהג המקום.

[17] ניתן להשוות הגדרת יין להגדרת לחם שבה עסקנו לעיל: גם בלחם לא מצאר שום תנאי כמותי לשיעור הקמח הדרוש וההגדרה העיקרית היתה מנהג העולם. אולם בלחם הגדרת מנהג העולם קלה יותר, מכיוון שמדובר על קביעות סעודה, ואילו אצלנו אין שום מדד אובייקטיבי שילמדנו שמשקה זה משמש כיין, ורק לשון בני האדם קובעת בזה.

[18] עי' לעיל במ"א, בעולת תמיד, בפמ"ג וההולכים בעקבותיו; עי' גם בשו"ת "בית שערים" ובכף החיים שהוזכר לעיל ועוד.

[19] ועולה מתוך הדברים, שאין לחלק בזה בין אשכנזים לספרדים, שהרי כבר הוכחנו שמרן והרמ"א לא נחלקו כאן. ולגבי המנהג הרי אחראים אשכנזים רבים כותבים, שהמנהג הוא לא למזוג, כך שלכאורה אין מקום בזה לחילוקי מנהגים. (בודאי שרצוי לפחות בשאלה כעין זו שלא להפריד בין העדות השונות ואכמ"ל.

[20] בעיקר בקשר לתוספת שכר או דבש, לא בשל הבעיה שאין לנסכו על המזבח - שגם נידונה בהרחבה - אלא לעצם הגדרת יין.

[21] וע"ש באחרונים שהאריכו בבאור דבריו ואכמ"ל.

[22] וע"ע צ"צ סי' כ"ז המאריך בעניין ואכמ"ל.

[23] כלומר, אם יש שישית יין, שישית דבש וארבע שישיות מים אמנם הדבש הוא רק שישית, אולם הוא שוה בכמותו ליין. ולכן ייתכן שאינו טפל לו.

[24] כפי שהבאנו לעיל, עמ' 71.