25 בינואר 1968 | העלאת מתים מהים | אובדן הצוללת אח"י דקר

בתשיעי בינואר 1968, הצוללת החדשה של ישראל, 'אח"י דַּקָּר', הפליגה מנמל פורטסמות' באנגליה לישראל. הצוללת הייתה צפויה להגיע לחיפה בשני בפברואר. על הצוללת היו שישים ותשעה חובלים של חיל הים הישראלי. בעשרים וחמישה בינואר, לאחר שהצוללת לא הצליחה לשדר את אות המיקום המתוכנן, הכריז חייל הים הישראלי כי אבד הקשר עם הכלי. מאותו רגע, החלו פעולות חיפוש והצלה בינלאומיות.

בשישה במרץ הצהיר שר הביטחון משה דיין באופן רשמי כי הצוללת וכל צוותה אבדו. הוכרז יום אבל לאומי.[1] הרבנות הצבאית הכריזה על החובלים הנעדרים כמתים והורתה למשפחות לשבת שבעה. החלטה זו הובילה את הרב שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל דאז, להצהיר כי כל נשותיהם של החובלים הנעדרים מורשים להינשא מחדש.[2] כמו כן, הוחלט על תאריך פטירה רשמי משותף בכ"ט בטבת.

בתשעה בפברואר 1969 נשטף אחד ממצופי החירום לחופי ישראל. המצוף נבדק ונמצא כי אכן זהו אחד ממצופי החירום של הדקר. התגלית עוררה את התקווה שמא הדבר יעזור בפתירת פרשת היעלמותה של הצוללת. לרוע המזל, זה לא קרה. במשך שלושים השנים הבאות המשיכה ישראל בחיפושים אחר הכלי האבוד.

השערות ותיאוריות קונספרטיביות רבות נפוצו על הסיבה להיעלמות הדקר. היו שגרסו שחובלי הספינה נלקחו כאסירים, נפוצו שמועות גם על מעורבות רוסית (בהתבסס על חיזוק האחיזה הרוסית במזרח התיכון לאחר מלחמת ששת הימים), וגם על הטבעתה בידי צבא מצרים.  ממשלת ישראל דבקה בהסבר רשמי שככל הנראה תקלה טכנית היא זו שהובילה להיעלמותה של הספינה. למעשה, לא היו ראיות להוכיח אחרת.

בעשרים וארבעה במאי 1999, זיהה צוות חיפוש אמריקאי-ישראלי שברי צוללת על קרקעית הים בין כרתים לקפריסין בעומק של כ-3,000 מטר. בעשרים ושמונה במאי צולמו התמונות הראשונות, והתברר כי הדקר נמצא. חור גדול התגלה בשלד הצוללת. מספר ממצאים נמצאו, ביניהם, גשר הצוללת ופריטים קטנים מתוכה.

באותה עת דנו בכירי ישראל האם להעלות את הצוללת מעומקי הים. חלקם טענו שלמרות שמשימה כה מורכבת ותעלה הון, אין למנוע מהממשלה לעשות כל שביכולתה על מנת להביא את גופותיהם של משרתי המדינה לקבורה יהודית.

ההלכה מאוד מקפידה היכן וכיצד יש לקבור יהודים, אך האם ההלכה מכירה בקבורה בים כקבורה דתית לגיטימית? ואם התשובה היא שלילית, האם יש לקיים את מצוות הקבורה היהודית בכל מחיר?

נראה שיש שני מקורות עיקריים למצוות הקבורה. התורה מלמדת אותנו כי יש לקבור באותו יום הרוגי בית דין:

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹקים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת  אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

                                               (דברים כא, כג).

לדעת הרמב"ם, למרות שהפסוק מתייחס להרוגי בית דין, ההלכה חלה על כל היהודים.[3] כך כותב הרמב"ם:

ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה [...] ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה.

                                 (הלכות סנהדרין פט"ו ה"ח).

נראה כי הרמב"ם מבין שפסוק זה אינו רק המקור לאיסור השארת המת ללא קבורה בלילה, אלא גם מקור למצווה חיובית לקבור את המת. זאת מוכח מדבריו בהמשך באשר לאדם שביקש כי בעת מותו לא ייקבר באדמה:

אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו.

                                      (הלכות אבל פי"ב ה"א).

מקור נוסף לקבורת המת קשור במצוות גמילות חסדים. הגמרא דנה במקור החובה:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (דברים י"ג, ה): אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (שם ד', כד): כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא [...] הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב (שם ל"ד, ו): ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

                                                            (סוטה יד ע"א).

הכתובים מעידים כי הקב"ה גמל למשה רבינו חסד, ולאחר מתו קבר אותו בגיא. כך, חובת קבורת המת נלמדת מתוך דרכי האל ומתפרשת כחסד למת.

המנהג היהודי מצריך לקבור את המת ישירות באדמה. השולחן ערוך מסביר:

הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע, אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, אפילו בח"ל.

                 (יו"ד הלכות אבילות סימן שסב, סעיף א).

לפיכך, מקשה הרב שבתאי כהן (ש"ך, 1622-1663), כיצד ניתן להסביר את מנהגנו כיום לקבור מתים בארונות קבורה? הוא נותן שתי תשובות בדבר: ראשית, המנהג כיום הוא לפזר אדמה על הגוף שמונח בארון קבורה. נוהג זה נחשב לקבורה באדמה. שנית, לכל הארונות יש חורים, המחברים בין המת לאדמה.[4]

הרב בניהו ברונר, דיין וראש ישיבה בצפת, טוען כי בהתבסס על שתי הסיבות הנ"ל, כי גופות החובלים של הדקר מבחינה הלכתית נחשבות כקבורות באדמה.[5]

יתר על כן, בנסיבות העניין, לא ברור כי יש לקבור את גופות החובלים באדמה. עד שנמצאה הצוללת, כל מה שאולי נותר מהגופות היה עצמות. מעתה, רק אם דין קבורה באדמה חל גם על העצמות, שאלה זו מתעוררת.

בעבר, המנהג היהודי הנפוץ היה להמתין עד שהגופה תירקב באדמה, ורק אז לאסוף את העצמות שיש להכניס לארון קבורה.[6] למעשה, אף המשנה[7] מעידה שבני משפחה שנפטרו הוצבו באופן מסורתי בתוך מערת קבורה משפחתית. לאחר חודשים אחדים, כשהאברים התפרקו, ליקטה המשפחה את העצמות והכניסה אותם לבור בתוך המערה שהכילה את עצמות של אבותיה.

בהתבסס על אותן מסורות מסיק הרב יגאל אריאל כי ההלכה אינה מחייבת לקבור את העצמות באדמה. בנוסף, לדבריו אין מקום לחשוש לביזוי המת, שכן הגופות מונחות בשלווה על קרקעית הים.[8]

 

מעתה, אם אכן חובלי הדקר נחשבים מבחינה הלכתית כקבורים, ייתכן שקיימת בעיה להעבירם לאתר קבורה אחר.

הגמרא בבבא קמא (פא ע"א) מונה עשר תקנות שתיקן יהושע עם כניסת העם לארץ ישראל. אחת מהן קשורה למת מצוה. התקנה קובעת כי יש לקבור את הגופה באתר בו היא נמצאה. הסיבה לכך היא החשש שהנעת הגוף עשויה לקחת זמן ובשל כך לבזות את המת.

הגמרא בעירובין (יז ע"א) מבינה שחייל שנהרג בפעולה נחשב תמיד כמת מצוה, אפילו אם יש מי שיכול לקבור אותו.  הרב דוד אבן זמרא (רדב"ז, 1479-1589) מסביר כי הסיבה לכך נובעת מהחשש שבמלחמה, חיילים עסוקים באחריותם בקרב, מה שיגרום שוב לביזוי המת. כתוצאה מכך הוא טוען כי חיילים שנהרגו בטעות נחשבים גם הם כמתי מצוה ויש לקבור אותם במקום בו נהרגו.^[9]

אף כי נראה שיש מחלוקת בין הראשונים אם קבורת מת מצוה במקומו היא חובה או רשות, הרב הראשי בן-ציון מאיר עוזיאל פוסק שמדובר בחובה[10] ויש לקבור מת מצוה במקומו.

המנהג כיום, מסבירים הפוסקים, הוא לקבור מת מצוה בבית קברות ראוי. הסיבה היא שקבורתם במקומם לא תגן על הגופות מפני שודדים שעלולים לחפור את הגופות וליצור ביזוי למת.[11] במקרה של אח"י דקר, נראה כי הגיון זה אינו שייך, היות ואין חשש שהגופות יופרעו. יתרה מזאת, העברת העצמות עשויה להיות כרוכה בביזוי המת נוסף.

 

לו יצויר שניתן היה להעלות את הכלי מתחתית הים, הדבר היה כרוך בודאי בהוצאות אדירות. יש לציין כי גם אז אין ביטחון שיימצאו חלקי גופות. מעתה, גם אם נאמר שקיימת חובה להביאם לקבורה, האמנם מצוות הקבורה מצדיקה הוצאת סכומי כסף כה גדולים?

הרב קוק נשאל על שיפוצים בבית העלמין הצבאי בהר הצופים. בתשובתו הוא מתייחס לדילמה דומה לשלנו. למרות שהוא מעודד את השיפוצים, הוא מעלה דאגה כי יש להגביל את התקציב למינימום מהעיקרון ש"התורה חסה על ממונן של ישראל" (יומא לט ע"א). הוא גם מסיק כי מנהג העם היהודי הוא לא להוציא הוצאות גדולות על המתים אלא להשתמש בכסף לחיים.[12]

אחרים עשויים לטעון כי אנו לא עוסקים רק במצוות קבורה, אלא בנושא רגיש ביותר שיש לו השלכות משמעותיות על מורל חיילים ישראלים. נדון, בעזרת השם, בנושא זה בעתיד.

 

יש העשויים לחשוש שגופות אשר לא נקברו כראוי בבית העלמין יהודי לא יחוו את תחיית המתים. אני מאמין כי ראוי רק לסיים את הדיון הרגיש ביותר הזה במילותיו העוצמתיות של הרב קוק:

שדבר פשוט הוא שהקבורה היא מחזקת בלב כל ישראל את האמונה בתחית המתים, שהיא עיקר בתורה.

ואף על פי שאין מעצור לפני הקדוש ברוך הוא כל יכול לקבץ כל החלקים הפזורים [...] וכל הקדושים שנשרפו באש ודאי יזכו לתחיה.[13]