דילוג לתוכן העיקרי

החתירה תחת הדת | איש האמונה הבודד | 5

קובץ טקסט

 

פרק 15 – איש האמונה הבודד (ה): החתירה תחת הדת 
 

            עמודים 51‑60 של איש האמונה הבודד (=פרק ט' במקור האנגלי) הם השיא שאליו מוביל המאמר כולו. בפרק זה, שב הרב סולוביצ'יק לעסוק בשאלה שהציג בתחילת המאמר וחושף בפנינו את מלוא עוצמת המשבר שעימו מתמודד איש האמונה בימינו.

יש לזכור שבתחילת המאמר כתב הרב שמטרת החיבור היא לבחון את בדידותו של איש האמונה הנחווית בשני מישורים – במישור המהותי ובמישור ההיסטורי.[1] שני סוגי בדידות אלו שונים הן במקורם והן בהשפעתם:

עם שבדידותו המהותית של איש האמונה מקורה במצב שנוצר על-ידי רצונו של ה', ומתוך שהיא חלק מגורלו האנושי היא גם חוויה טובה ורצויה, הרי הסוג המיוחד של הבדידות (שהזכרנו בפתח חיבור זה) נושא אופי חברתי ומקורו במצב היסטורי שנוצר על-ידי האדם, ועל כן בדידות זו היא חוויה רעה ומתסכלת (עמ' 51).

"הבדידות המהותית", כפי שהסברנו בפרקים קודמים, נובעת מקריאתו הכפולה של האלוקים לאנושות, ולכן היא מנת חלקם של כל אנשי האמונה. אף שבדידות זו קשה ותובענית, אין ספק שהיא מקור לצמיחה דתית וליצירתיות, שהרי אלו ניתנים להשגה אך ורק על ידי מאבק. ברם, "איש האמונה בן-דורנו מצוי במשבר קשה ומייסר ביותר" (עמ' 11) עקב "בדידותו ההיסטורית", דהיינו, הבדידות הנובעת מהנסיבות ההיסטוריות, מהחברה המסוימת ומהתרבות הספציפית שנקלע אליהן. לפיכך, עיקר ענינו של הרב במאמר הוא לבחון את סיבת בדידותו ההיסטורית של איש האמונה בן-דורנו וכן לבחון את אופייה של חוויה זו.

על מנת לעשות זאת, היה על הרב ליצור קודם כל את המסגרת לדיון – הדיכוטומיה בין אדם א' ואדם ב' (פרקים א'-ז': עמ' 9‑45). לאחר מכן, עיין הרב בקשר האידיאלי השורר בין שני מרכיבים אלה באישיות האדם (פרק ח': עמ' 45‑51). כעת יכול הרב סוף כל סוף לעסוק במשבר בזמננו, כשכבר לא נשמר האיזון בין שני המרכיבים. פרק ט' מאבחן את סילוף האמונה בעולם המודרני, מטיח ביקורת קשה בצורות העכשוויות של הדת המאורגנת וחושף את מצבו הבודד והרעוע של איש האמונה על כל מימדיו הטראגיים.

דחיית אדם ב'

הבדידות ההיסטורית של איש האמונה בן דורנו נובעת מכך שמחויבותו הדתית, כפי שהיא מוסברת במושגי הברית והגאולה של אדם ב', אינה מובנת לאדם המודרני.[2] האדם המודרני, הודות להצלחתו האדירה בתחום ההדר והכבוד, התפתה להאמין שכל חייו מסתכמים בפן של אדם א'. הוא מסרב להכיר בדואליות הטבועה באדם.

מתוך שהוא דוחה את האדם השני, נמצא שהאדם בן-ימינו מבטל את קהילת האמונה ובעלת הברית כדבר מיותר שאבד עליו הכלח (עמ' 52).

מכיוון שהאדם המודרני מגלם אך ורק את אדם א', הוא חושב במושגים אנושיים, שהם מוגבלים ויחסיים, והחלטותיו מונחות על פי מה שמובן לו ומה שיעיל עבורו. אדם ב', לעומתו, חושב במושגים מוחלטים המתעלים על הסופיות האנושיות, ומונחה על ידי מחויבות שהיא "למעלה מן השכל ונעדרת הנאה חושנית" (עמ' 55).[3] לפיכך, כאשר אנשי האמונה האמיתיים, יחידי הסגולה שעוד בנמצא (הדוגלים בהשקפת עולמו של אדם ב') מדברים על הצורך האנושי הבסיסי בגאולה, הכרוך בהקרבה עצמית ובמחויבות מוחלטת לאלוקים, נתקלים הם בחוסר הבנה אטום, אם לא בלעג, מצד האדם המודרני. לפיכך, בדידותו של איש האמונה בן דורנו הופכת לבידוד חברתי וכתוצאה מכך לחוויה מסתכלת ומזיקה. 

ליבו של המשבר

הרב סולוביצ'יק אינו מאבחן רק את בידודה של הקהילה הדתית בעולם הולך ומתחלן; הוא עוסק במצב טראגי ומסוכן בהרבה – חילון הדת עצמה. חידושו הגדול של הרב במאמרו נמצא בטענה שאפילו האדם המודרני "הדתי" דוחה את אדם ב'! מסגרות דתיות רבות בדורנו אינן דוגלות במחויבות האמונה של איש הברית אלא דווקא ב"תרבות הדתית" (עמ' 58) של איש ההדר. דרכם הדתית היא זו של אדם א'.[4]

[בדברי על דחיית אדם ב' על ידי האדם המודרני] אני מתייחס כאן [לא לאתיאיסט אלא] אל האדם המערבי המשתייך אל הדת המאורגנת והתומך בנדיבות במוסדותיה. הוא נמצא כיום בסכנה פן יאבד את תודעתו הדיאלקטית [המחויבת לגישותיהם של אדם א' ואדם ב' גם יחד]... האדם בעל ההדר רואה בתודעתו הדיאלקטית משא כבד מדי, המפריע לו בשאיפתו לאושר ולהצלחה, ולכן הוא נכון להסיר מעל עצמו את התודעה הזאת (עמ' 52).

אדם א' המוצלח הרחיב את מרץ הכיבוש אף לתחום הדתי. הוא הצליח לחדור לתחום הדתי ולהשתלט עליו – ועל ידי כיבוש זה, חתר תחת משמעות הדת וסילף אותה. דת אדם א' היא דת של נוחות, לא מחויבות. כל מטרתה לשרת את צרכיו ולא לקיים את רצון ה'. אדם א' המודרני אינו מבין את משמעותה של מסירות מוחלטת ואינו חש בצורך בגאולה, הדברים שהם מהותה של האמונה. לפיכך, נופלים דברי איש האמונה על אוזניים ערלות גם בקרב "הדתיים", ואיש האמונה מוצא עצמו מבודד אפילו בתוך הקהילה "הדתית". עבור איש האמונה, זוהי הטרגדיה האמיתית שלו, והסכנה הרצינית ביותר האורבת לעתידה של האמונה נובעת ממצב זה.

על מנת להעריך את המצב לאשורו, עלינו, ראשית לכל, לבחון שני נושאים. בשאר הפרק נעיין בגישתו של אדם א' לדת, והפרקים הבאים יוקדשו בעיקר לסוגית עצמאות האמונה, דהיינו, כיצד מחויבותו הדתית של אדם ב' אינה יכולה להתפרש באמות המידה הפרקטיות-תועלתניות של אדם א'. לאחר שנדון בשני הנושאים הנ"ל, נוכל לבחון את האפשרויות העומדות בפני איש האמונה המתמודד עם השתלטותו של איש ההדר על הדת.

דת אדם א'

אדם א' דבק בצורה מסוימת של דת כל עוד דת זו מביאה לו תועלת בהשגת ההוד; הוא אינו מחויב לדת במובן מוחלט, ואינו מוכן להקריב למענה אף לא אחת ממטרותיו מתחום ההדר. למעשה, הדת לדידו אינה אלא ביטוי נוסף לבקשת ההדר. כמו כל דבר שהוא עושה, מדובר במפעל המעמיד את האדם (ולא את האלוקים) במרכז, ונועד להאדיר את דימויו העצמי ולהגדיל את נוחותו. גישה זו יכולה לבוא לידי ביטוי לעיתים בצורה ראויה לשבח של נדבנות ופעילות חברתית, שהרי אדם א' אינו יצור גס וחומרני בלבד. יש לזכור שתפיסתו של אדם א' היא "אנושות = כבוד = אחריות = הוד" (עמ' 18). אך כאשר אדם א' מאמץ חלק מהופעותיה החיצוניים של הדת – טקסים, ריטואלים וכד' – הוא מרוקן אותם מתוכנם הנשגב, וזאת מכיוון שהוא אינו מבקש להגיע דרכם למפגש גואל עם האלוקים. ניתן לראות, אם כן, שהשתייכות לממסד דתי אינה הופכת אדם לאיש אמונה. הרב מנסח זאת כך:

[האדם המערבי שמשתייך לממסד דתי] אינו משתייך לקהילת אמונה וברית אלא לקהילה דתית. שני סוגי הקהילה רחוקים זה מזה כמרחק שני סוגי האדם. בעוד שקהילת האמונה והברית חדורת שאיפה לחיים של גאולה הרי הקהילה הדתית מתמסרת להשגת כבוד והצלחה, ובכך דומה היא לכל שאר סוגי הקהילות, כגון הפוליטית, המדעית, האמנותית, שהן יצירותיו של האדם הראשון, ואשר כולן תואמות אותם דפוסי מיבנה סוציולוגיים. הקהילה הדתית היא, אפוא, קהילה פעילה שיש בה שני אישים אך נעדרת ממנה "האישיות השלישית" [ז"א, האלוקים]. תכליתה העיקרית היא לקדם את האינטרסים - לא להעמיק ולטפח את ההתחייבויות - של האדם המעריך את הדת במידה שהיא מועילה לו והרואה במעשה הדתי עניין העשוי להרבות לו אושר. תפיסה זו של הדת אצל האדם בעל ההדר אינה מוטעית לגמרי - בתנאי, כפי שאבאר להלן, שהוא יכיר גם בצדדים הבלתי פרגמטיים של הדת (עמ' 52).

קטע זה ראוי לעיון מדוקדק, וברצוני להדגיש מספר נקודות שעלו בו.

  1. השימוש שעושה אדם א' בקטגוריות של אדם ב'

כפי שהזכרנו לעיל, אדם א' לכוד בתוך הסדר הטבעי ומפרש את קיומו במושגים שכליים ותפקודיים. אדם ב', לעומת זאת, עוסק גם במה שמעבר לו ולקיומו הגשמי. לפיכך, יוצאים הם משתי נקודות מבט שונות ביסודן.

הרב מכנה את תחומו של אדם א' "תרבות", בהיותה פרי יצירתו של האדם בלבד. אך בתור שכזאת, אופקיה מוגבלים לתחום הנתפס על ידי האדם – ודבר זה, בהכרח, מקנה לכלל המפעל התרבותי ערך מוגבל ויחסי בלבד (מכיוון שהאדם הוא בריה מוגבלת). אדם א' אינו יכול למצוא בכוחות עצמו ערכים שיתעלו מעבר לו. רק אדם ב', המנהל קשר קרוב עם האלוקים, מסוגל לדבר במושגים מוחלטים.

כתוצאה מכך, מתמודד אדם א' עם בעיה. הוא אינו שבע רצון מהצלחה חומרית בלבד, אלא "תכופות מפסיק האדם את צעדתו [קדימה], פונה לאחוריו, רואה וסוקר את הישגיו היצירתיים, בעשותו מאמץ לקבוע אותם בפרספקטיבה פילוסופית וערכית" (עמ' 53). רוצה הוא להקנות לעיסוקיו "קביעות, התמדה וערך" (עמ' 54). אך דברים אלה ניתנים להשגה אך ורק תוך התייחסות לעולמו המושגי של אדם ב'.

לפיכך, על מנת "לחזק את בניינו התרבותי" (עמ' 54), חייב אדם א' לבקש תמיכה מאדם ב'. שאילת קטגוריות מושגיות מאדם ב' מאפשרת לאיש ההדר לרומם את חווייתו האסתטית לדרגת "הנשגב", מאפשרת לו לקבל אישור נעלה יותר לנורמה המוסרית שלו, מספקת לו גישה לכוחות המרפאים של אמונה בזמני משבר, וכן הלאה (עיין עמ' 53‑55). בקצרה: באמצעות שאילת מושגים מאדם ב', מסוגל אדם א' להחדיר למסגרת ההתייחסות שלו מרכיב טרנסצנדנטי, שאינו תחום בזמן, מקום או סופיות אנושית.

המשל של תרגום מתאים לעניין זה ביותר. הבה נדמיין שבתחום ההדר (תרבות) ובתחום הברית (אמונה) מדברים שתי שפות שונות. הרב סולוביצ'יק מעלה שתי נקודות חשובות: 1. שפת תחום הברית ניתנת לתרגום חלקי לשפת התחום התרבותי אך 2. היא אינה ניתנת לתרגום מלא.

מעשה התרגום (קרי, אדם א' השואל משפתו של אדם ב') הינו דבר חיוני, לגיטימי ואפשרי. הוא חיוני, כפי שזה עתה ראינו, על מנת להקנות ערך נעלה יותר למאמצי אדם א'. הוא לגיטימי מכיוון שהאלוקים עצמו חפץ בקיומו של אדם א'. הוא אפשרי כיוון ש

האלוהים לא היה נוטע באדם בעל ההדר את הזיקה להכרות רוחניות ולאידיאות אילו לא היה מעניק לאיש האמונה את הכישרון לתרגם כמה מחוויות ההתגלות שלו – שהן למעלה מן השכל ונעדרות הנאה חושנית – לשיטה של ערכים ואמיתות המובנים על-ידי האדם בעל ההדר (עמ' 55).[5]

הבעיה היא שאדם א' בן דורנו סבור שניתן לתרגם את שפת אדם ב' במלואה למושגיו שלו. לו היה הדבר כך, לא היה כל יחוד ועצמאות לתחום הברית. על ידי הבנה מסולפת זו, אדם א' מסנף ומשעבד את הדת לתרבות. הוא מעריך את הדת במושגי תרבות והדר בלבד ואינו מכיר בשום דבר מעבר לכך.

  1. פרגמטיזם דתי

לא זו בלבד שלגיטימי שאדם א' ישאל תפיסות כמו הנעלה והנצחי מאדם ב', אלא יש גם לגיטימציה לכך שאדם א' יראה במעשה הדתי דבר המניב פירות מעשיים. אורח החיים הדתי של אדם ב' אכן יכול להביא תועלת בתחומו של אדם א'. מסביר הרב:

הרעיון שאפשר לתרגם אספקטים מסוימים של האמונה למונחים פרגמטיים, אינו חדש. המקרא כבר ציין כי קיום מצוות ה' מביא לאדם אושר בעולם הזה, וחיים של משמעות, כבוד ועונג. לפרגמטיזם[6] הדתי נועד מקום בתוך הפרספקטיבה של איש האמונה (עמ' 55, הערה 46).[7]

ברם, חשוב ביותר שהאדם לא יתייחס לאמונה אך ורק במונחים פרגמטיים. עליו להיות מחויב לאלוקים גם אם לא ניכר שמחויבות זו מביאה לאושר ולסיפוק, ואף אם המחויבות אינה תמיד מובנת לו.

תפיסה זו של הדת אצל האדם בעל ההדר אינה מוטעית לגמרי – בתנאי, כפי שאבאר להלן, שהוא יכיר גם בצדדים הבלתי פרגמטיים של הדת (עמ' 52).

אם איש ההדר אינו מצליח להכיר "גם בצדדים הבלתי פרגמטיים של הדת", הוא יחמיץ את כל מה שייחודי בדת, וממחוות האמונה שלו תופקענה "מידותיה הגואלות והמרפאות" (עמ' 59). אדם א' המודרני חותר תחת האינטרסים שלו עצמו, שכן הדת יכולה להעניק לו את מבוקשו בתנאי שישמור על שלמותה ועל חיבורה למקורה הנשגב.

  1. דפוסים סוציולוגיים

כיוון שהאדם המודרני משתמש בדת רק כדי לקדם את מרוצו אחר ההדר, ואינו מכיר בכך שהאמונה תובעת ממנו דרישות עצמאיות ומוחלטות, הוא מקים "קהילה דתית" בעלת מבנה זהה לכל שאר הקהילות שמקים אדם א'. מדובר בקהילה של אינטרסים ולא של מחויבות. חבריה אינם מאוחדים מכוח מסירות הדדית לאלוקים ולהשגת הגאולה, אלא מכוח הרדיפה המשותפת אחר ההדר והנוחות.[8]

מה פירוש הדבר באופן מעשי? אם האדם מתייחס לדת אך ורק כשיטה נוספת להשגת אושר – ולא ככוח עצמאי, נשגב ויסודי המציב בפניו דרישות – הוא ניגש לדת עם השאלה "מה יש לה לתת לי?" הדת נאלצת להצדיק ולשווק את עצמה לציבור, והיא נעשית חלק מהחברה הצרכנית הרחבה.

אביא דוגמה מילדותי בארה"ב. אני זוכר שבמהלך שידורי הסרטים המצוירים בימי ראשון בבוקר (שהוא יום חופש מלימודים), שודרה פרסומת מסוימת בתדירות גבוהה. בפרסומת הופיעה משפחה אמריקנית מטופחת ומסודרת לדוגמה שכל בניה לבושים במיטב מחלצותיהם ועושים את דרכם לכנסייה. לאחר שהם חוזרים הביתה, הם יושבים לסעוד ארוחה דשנה וכל העת מחייכים באושר קורן ומרעיפים זה על זה אהבה וחיבה. כשהתמונה המלבבת הייתה מתפוגגת, הופיעה הכתובית:

משפחה שמתפללת יחד – נשארת יחד[9]

איזה מסר הובע בפרסומת? שיש לשווק את הדת ממש כאילו הייתה משחת שיניים או אבקת כביסה. עליך להיות דתי כיוון שזה טוב לך. חושש מגירושין? לך לכנסייה. רוצה ילדים מאושרים ומחייכים? לך לכנסייה. נסה ולא תתאכזב.

אין לי כל כוונה להמעיט בערכה של ההרמוניה המשפחתית. מדובר בערך שגם אדם ב' מסוגל להעריך. הבעייתיות נעוצה בגישת ה"מה יוצא לי מזה?" שעל פיה הדת נאלצת להוכיח את יעילותה ל"צרכן הדתי". האדם תובע מהדת להתאים עצמה לצרכים שלו, ולא להיפך.

במצב שכזה, הדת מאבדת מהאותנטיות ומהעוצמה שבה. היא מדללת את עצמה במטרה למשוך מאמינים; לעיתים תכופות, היא אפילו נוטה לשנות את המסר שלה מהקצה אל הקצה. בשוק הרעיונות, על הדת לשווק את עצמה על בסיס הערכים שאנשים כבר מחזיקים בהם, אף שרעיונות אלה אינם נובעים בהכרח ממקורות דתיים. הדת מנסה לקסום לציבור במקום ללמד אותו; היא מחזקת את הערכים (השייכים להדר) שבהם מאמין הציבור במקום להכתיב ערכים חדשים.

אנשים בדרך כלל אינם מעוניינים לשמוע על הקרבה, ענווה ובדידות. הם רוצים שהדת תהיה פחות תובענית ותספק יותר הנאות מיידיות. הדת, בעיניהם, אמורה למלא אותם בתחושה טובה אודות עצמם ולא לשנות אותם. כשאנשים נעדרי מחויבות איתנה לאמונה אינם אוהבים את המסר שהם שומעים, הם פשוט יתעלמו ממנו בשאננות, או שייקחו את עצמם ויעברו לסביבה נוחה יותר. בנסיבות שכאלה, מי הוא שמגיע לעמדות הנהגה בקהילה הדתית? בדרך כלל לא מדובר באדם המלומד, ההגון או הצדיק שבחבורה, אלא דווקא באיש המכירות המצטיין.

בפרק הבא, נבחן את צידה האחר של הדילמה – סירובו העיקש של אדם ב' להזדהות לחלוטין עם מטרותיו ורעיונותיו של אדם א'. לאחר שנעיין בהרחבה בהתנגשות התפיסות בין דתו של אדם א' ואמונתו של אדם ב', נפנה לשאלה – מה עכשיו?

 

לעיון נוסף:

1. "שלא לשמה" בדת: הרב סולוביצ'יק מתמודד בגלוי עם הפילוסופיה של עמנואל קאנט לאורך כל כתביו (במיוחד באיש ההלכה, כפי שנראה בפרק 30). באיש האמונה הבודד, מזכיר הרב את המוסר הקנטיאני כניסיון להקנות תוקף מוחלט ליצירה תרבותית אנושית (עמ' 58). במרכז שיטתו של קאנט עומד "הצו הקטגורי", עקרון הגיוני המנחה מעשה מוסרי. כיוון שבעיני קאנט, העיקרון תובע מחויבות ללא תנאי, נוכל לומר שבמובן זה התחום המוסרי של קאנט מקביל לתחום הדתי של הרב סולוביצ'יק. אך אם הדבר כן, ברצוני לציין ניגוד מדהים ואירוני בין השניים (בלי להיכנס לפרטי הפילוסופיה הקנטיאנית).

קאנט ידוע יותר מכל כמי ששלל את הלגיטימציה למניעים שהם בבחינת "שלא לשמה" במילוי "הצו הקטגורי" – יש לציית להוראות הצו אך ורק מתוך תחושת חובה. הרב סולוביצ'יק, לעומתו, המציית לנורמות הנובעות מהתגלות על-אנושית ולא מהשכל האנושי המוגבל בלבד, מודה שלגיטימי לציית לנורמות הללו אף מתוך מניעים פרגמטיים!

אין ספק שכפי שראינו לעיל, הרב סולוביצ'יק דורש שמחויבותו של האדם לאמונה לא תתבסס אך ורק על שיקולים מעשיים. עם זאת, יש הצדקה למידת מה של פרגמטיזם. נוסף על כך, אף שבקשת הדת מתוך שיקולים מעשיים ("שלא לשמה") מצטיירת כמרכיב חיוני לכאורה בהתפתחותו הדתית של האדם בוביקשתם משם, חשוב לציין ששלב ה"שלא לשמה" הוא הראשון שבשלושת השלבים המתוארים שם. ככל שמעמיקה התודעה הדתית, פוחתים השיקולים המעשיים – אך הם אינם נעלמים לחלוטין. אף אלו המצויים בפסגת ההתפתחות הדתית לעולם אינם מאבדים קשר עם הפחד והביטחון הפיזיים הנובעים מתוך שכר ועונש אלוקיים. הם "הרקע לחיי הדת, בלעדם כל עניין של דתיות לא יכול להתקיים" (וביקשתם משם, עמ' 161).

לדעתי, הדוקטרינה "הגילויית" של הרב סולוביצ'יק, הכוללת הכרה כנה בחולשה ובשבריריות הטבועות במהותו של האדם, קשורה יותר למציאות האנושית מאשר הדוקטרינה הפילוסופית האידיאליסטית של קאנט.

2. סוציולוגית הדת: ההנחה שקהילתו הדתית של אדם א' מקבילה מבחינה מבנית לקהילות אחרות של אדם א' מהווה יסוד בסוציולוגיה המודרנית של הדת. תחום חקר זה בוחן את הדת כתופעה חברתית ומוצא בה קווי דמיון להתקבצויות חברתיות אחרות. עיין, למשל, בחיבורו החלוצי של Peter L. Berger, The Sacred Canopy (New York, 1967), בעיקר בפרקים 6 ו-7, וכן בחיבוריו הבאים של ברגר בנושא זה (כדוגמת The Heretical Imperative). יש לציין שאיש האמונה הבודד יצא לאור שנתיים לפני צאת The Sacred Canopy.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ראובן ציגלר, תש"ע 
תרגום מאנגלית: שי סנדיק 
עורך: חיים שוורץ

 

 


[1] עיין בפרק 11 לעיל. לאורך המאמר המישור המהותי מכונה גם המישור האונטולוגי.

[2] יש לציין את ההבחנה – הן באיש האמונה הבודד והן בדיוננו – בין "איש האמונה בן דורנו" ו"האדם המודרני". איש האמונה בן דורנו סובל מבדידות היסטורית, והאדם המודרני הוא הסיבה לכך. כל זאת יוסבר בהמשך.

[3] ז"א, בעוד אדם א' מונחה ע"י המובן והיעיל, אדם ב' מחויב לגישה שהיא "למעלה מן השכל" (בניגוד ל"מובן") ו"נעדרת הנאה חושנית" (בניגוד ל"יעיל").

[4] אוסיף ואומר, כפי שנראה בהרחבה בפרק 18, שהרב מתכוון לכלול בביקורתו לא רק תנועות שנתפסות על ידו כאפיקורסיות, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, את קהילתו ה"אורתודוקסית-מודרנית".

[5] ברם, חשוב לציין שכאשר תפיסות אלה מתורגמות, הן כמעט ואינן מזכירות את צורתן המקורית. עיין למשל בעמ' 56, הערה 47, באיש האמונה הבודד.

[6] פרגמטיזם = גישה המעריכה דברים על פי תועלתם המעשית.

[7] במובן שונה אך קשור במידת מה, מדגיש הרב בוביקשתם משם (עמ' 132‑133) את הלגיטימיות של דתיות המבוססת על פחד מעונש וציפייה לשכר ("שלא לשמה"). ראה לעיון נוסף, 1.

[8] ראה לעיון נוסף, 2.

[9] The family that prays together – stays together.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)