בשלח | אמונה ושירה

האמונה והשירה נובעות הן מתוך הווייתו הפנימית של האדם. שתיהן מעיינות, המתחדשות תמידית ממקור חבוי וגבוה. האם מה שמחולל את מעיין האמונה הוא המחולל את מעיין השירה? מהי הדינמיקה המתקיימת ביניהם? נתחקה אחר שתי מהויות אלה, מתוך דרשותיהם של חכמים לפרשתנו לאורך ספרות חז"ל, מן התנאים ועד למדרש המאוחר.

נחל את עיוננו במכילתא, מדרש ההלכה של תנאים לספר שמות. התנא רבי נחמיה דורש את סמיכות הפסוקים "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'..." (שמות יד, לא - טו, א) כביטוי של גודלה של האמונה ככוח מניע במציאות ובחייה של האומה:

"אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו, א).

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש.

שכן מצינו באבותינו,

שבשכר אמנה שהאמינו אבותינו בה' זכו ושרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה,

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ונאמר "אז ישיר משה ובני ישראל".

וכן את מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא,

אלא בזכות אמנה שהאמין בה',

שנאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו).

וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה,

שנאמר: "ויאמן העם" (שמות ד, לא) ...

וכתיב: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב ד).

וכתיב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג כג).

וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה,

שנאמר: "אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" וגו' (שה"ש ד, ח).

וכתיב: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה" (הושע ב, כב).

הא, גדולה אמנה לפני הקדוש ברוך הוא,

שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'".

וכן הוא אומר: "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים קו, יב).

       (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויהי, ו).^[1]

דרשתו של רבי נחמיה פותחת בעניין ערך המחויבות המוחלטת למעשה המצוות מצידו של האדם, ש"כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש"; היא בנויה מסדרה של ראיות לפועלה של האמונה, הפותחת וחותמת בשירתם של ישראל על ים סוף: "שבשכר אמנה שהאמינו אבותינו בה' זכו ושרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה.^[2] שנא' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ונאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" ".

ארבעת המצבים המוזכרים – שירת הים, זכייתו של אברהם אבינו בשני עולמות, יציאת מצרים וקיבוץ גלויות – מוצגים במכילתא כשכר על אמונה בתוך מציאות הדורשת התגברות מתוך קושי או צורך גדול. כך, הפסוק "ויאמן בה' " מופיע לגבי אברהם אבינו השואל על מימוש ההבטחה על הזרע: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ג). כמו כן, התורה מספרת על אמונתם של העם בתוך עומק השעבוד, בבשורתם של משה ואהרן כי הם שלוחיו של מקום להוציאם ממצרים. ניתן להסביר באופן זה גם את אמונתם של ישראל שבזכותה זכו לשירה: גם בתוך החשש של רדיפת מצרים אחריהם (ובמהלך כל תקופת היציאה ממצרים), ישראל האמינו בה'. הסבר זה תואם גם ליתר המקראות המובאות בו, המתייחסות במפורש לאמונה בתוך מצב של חושך וצרה, והשכר המגיע עקב כך. אם כן, כל הדרשה הינה בעלת מסר אחד.

אולם, פרשנות זו אינה תואמת את פשוטו של מקרא לגבי האמונה והשירה בים סוף. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, כט-לא). הפסוקים מתארים את תגובתם של ישראל על קריעת הים ואובדנה של מצרים לעיניהם, המביאה אותם לאמון מוחלט ביכולתו האין-סופית של ה' לדאוג להם תמיד.^[3] אין הם מתייחסים לאמונתם של ישראל בישועתו של ה' לפני קריעת ים סוף, בשעת צרתם. לאור זאת, יש לשאול: האם צריך לפרש את כוונת המכילתא ביחס לזיקה בין האמונה לשירה בקריעת ים סוף באופן אחר?

לכאורה, ניתן לטעון כי הדרשה אינה מחויבת לפשט הכתובים. מצד שני, ראינו לאורך שיעורנו כי קריאתם של חכמים את פסוקי המקרא היא פעמים רבות קריאה מפתיעה המתאימה התאמה עמוקה ללשונם ולמסרים העולים מתוכם. הייתכן כי כאן רבי נחמיה מתעלם, לכאורה, מפשוטו של מקרא? 

השאלה מתעצמת לנוכח העיון בפסוק החותם את הדרשה. נעיין בו בהקשרו:

אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף:

יּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ: 

וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר: 

וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב: 

וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: 

וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ.

                                             (תהלים קו, ז-יב).

המזמור מדגיש את נפלאות ה' לעומת תבוסת ישראל ממצרים ועד ים סוף, עד רגע הישועה ממש: "וימרו על ים בים סוף". האמונה הגיעה בראותם את תבוסתם של המצרים, ובעקבותיה השירה. בשום אופן לא ניתן לפרש פסוק זה כמתייחס לאמונה מתוך קושי ששכרה היא שירה. לא עולה על הדעת כי פעמיים בדרשה אחת נדרשו פסוקים בניגוד לאופן הופעתם במקרא. על כן, יש לחפש הסבר אחר למשפט המסגרת של דרשתו של רבי נחמיה: "שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה".  

לשון הדרשה "בשכר אמנה שרתה עליהם רוח הקודש" מחזקת את ההבנה הראשונה שהוצעה כאן, שכן לא ניתן לדבר על שכר בלי מעשה. אם חוויית האמונה של ישראל על ים סוף היא תחושה של ביטחון בעקבות מלחמתו הניסית של ה' במצרים, הרי שאין כאן מעשה מצד האדם. עתה, צריכים אנו לפרש גם את עניין השכר באופן שונה.

נראה לבאר את העניין בעקבות דרשתו של האמורא הארצישראלי רבי אבהו, תלמידו של רבי יוחנן, במדרש שמות רבה:

דבר אחר, "אז ישיר משה",

הה"ד "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים קו, יב).

אמר רבי אבהו: אף על פי שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים,

שנאמר: "ויאמן העם" (שמות ד, לא),

חזרו ולא האמינו,

שנאמר: "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך" (תהלים קו, ז).

כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקדוש ברוך הוא היאך עושה משפט ברשעים,

כמה דתימא "ותאחז במשפט ידי" (דברים לב, מא),

ושקע את מצרים בים,

מיד ויאמינו בה'

ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה [...]

הוי "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו".

                                           (שמות רבה כג, ב).

רבי אבהו מתאר במפורש את אמונתם של ישראל בקריעת ים סוף כנובעת מראייתם את מצרים טובעים בים. בעקבות מזמור קו, הוא מאפיינה כפסגתית וחולפת בו-זמנית. עם זאת, הוא משתמש  בניסוח של המכילתא: "ובזכות (בשכר) האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה". האמונה שאדם מגיע אליה ברגע, עקב חשיפתו לידו הגדולה של ה', מרימה אותו לגבהים רוחניים, גם אם רושמה לא נותר בו לתקופה ארוכה. האמונה היא מצב שמביא להשראה של רוח הקודש, וממנו אל השירה – לא בגלל מאמציו של האדם, אלא למרות שלא התאמץ מספיק. חווית האמונה יש לה ערך גם לכשעצמה.^[4] 

אם נחזור אל דרשתו של רבי נחמיה במכילתא, הרי שעל פי הסבר זה ביחס לאמונה והשירה בקריעת ים סוף יש לומר כי דרשתו מתארת סוגים שונים של אמונה. יש אמונה של דבקות באידיאל לאורך זמן, גם כאשר קשה ונראה שאין סיכוי לממשו – "ואמונתך בלילות", ויש חוויה מכוננת של אמונה המרימה את האדם בבת אחת אל מציאות נשגבה יותר.

ה"שכר" של כל אחד משני סוגים תואם את מהותו. הסוג הראשון מביא את עם ישראל אל  מימוש יעדיו כעמו של ה' בעולם, תוך עלייה לשלב חדש ועליון יותר של חיים: השבירה של כבלי השעבוד של מצרים והיציאה לחרות, הזכייה  בחיי העולם הזה העולם הבא, העלייה מן הגלות והתאחדותם לישות אורגנית חדשה. הסוג השני מאפשר נגיעה זמנית בעולמות גבוהים: "שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה". רוח הקודש הינה תודעה עליונה, נשגבה יותר של המציאות, המאופיינת בראייה מקפת ואחדותית כללית.^[5] המכילתא מתארת את השירה כשכר ולא כתהליך פנימי שמקורו באדם, אלא אדרבא, כמשהו שהוא תוצר של שפע המגיע לאדם מלמעלה, שהוא מבריק כברק ואחר כך נעלם.

בעקבות עיוננו בדרשתו של רבי נחמיה, יש לשוב ולבאר את המימרא הפותחת: "כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש". אדם שמקבל על עצמו לקיים מצוה אחת בשלמות מכל הלב הוא אדם שברגע מסוים הזדהה עימה לחלוטין. הרגע הזה מקביל לחוויית האמונה של ישראל לאחר קריעת ים סוף, ועל כן "כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש". רבי נחמיה בעצם מעביר את החוויה האמונית ההיסטורית, השייכת לכלל האומה בעבר לנוכח התערבות ברורה ועוצמתית של ה' בעולם, אל עבר חווייתו של האדם מישראל בהווה ביחס למצוות התורה. כך, החד פעמי חוזר ונשנה במציאות.

במדרש שיר השירים רבה מוצאים אנו פיתוח והמשך לדרשתו של רבי נחמיה במכילתא, תוך שינוי מגמה ביחס לאמונתם של ישראל בעקבות קריעת ים סוף ולשירה:

א.

"תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד, ח).

אמר רבי חוניא בשם רבי יוסטא:

עתידות הגליות מגיעות עד טיורוס מונוס (=שם הר בגבולה הצפוני של ארץ ישראל) ואומרים שירה,

ועתידים אומות העולם להביא אותה סרדיוטות (=להרכיב אותה כמנהג השרים) למלך המשיח.

מה טעם? "תשורי מראש אמנה".

אין לשון "תשורי" אלא לשון קרבן.

המד"א (הא מה דאת אמר = שנאמר): "ותשורה אין להביא לאיש" (שמו"א ט, ז) [...]

באיזו זכות?

בזכות שאמרו שירה על הים.

רב נחמן אמר: בזכות אמנה שהאמין אברהם, שנאמר: "והאמין בה'" (בראשית טו, ו).

רבי חלבו בשם רבי יוחנן אמר: כתיב "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות יד, לא).

דאדין אדדם ואינם מאמינים, אית בר נש דחמי ולא מהימן

(= עדיין הוא מוליך ומדדה אותם מתוך הים ולא יאמינו?!)

הוי, בזכות האמנה שהאמינו ישראל במצרים,

שנאמר: "ויאמן העם" (שם ד, לא) [...]

ב.

רבי ברכיה בשם רבי אלעזר אמר:

ראוין היו ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג,

וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב "ולא כגמול עליו השיב (לו) יחזקיהו כי גבה לבו" (דהי"ב לב, כה).

את חמי (=אתה רואה) חזקיה מלך וצדיק ואת אמרת (=אתה אומר) "כי גבה לבו"?

אלא גבה לבו מלומר שירה.

אתא ישעיה לגביהון דחזקיהו וסיעתו (= בא ישעיה לחזקיהו ויועציו),

אמר להון: "זמרו ה'" (ישעיה יב, ה).

אמרון ליה: למה?

"כי גאות עשה" (שם).

אמרון ליה (=אמרו לו): כבר "מודעת זאת בכל הארץ" (שם).

אמר רבי אבא בר כהנא: אמר חזקיהו, תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה.

אמר רבי לוי: אמר חזקיהו, מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא? כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו. לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקדוש ברוך הוא עד סוף העולם? [...]

רבי יהושע בן לוי אמר: אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב, היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג. והוא לא עשה כן, אלא אמר "עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו וגו' אלה ברכב" (תהלים כ, ז-ח) וגו'. מה כתיב בתריה? "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (שם, י).

                                 (מדרש שיר השירים ד, ב-ג).

הדרשה במכילתא התייחסה לקיבוץ גלויות בזמן הגאולה: "וכן אתה מוצא שאין הגלויות מתכנסות אלא בשכר אמנה, שנאמר: "אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה" וגו' ". מדרש שיר השירים מרחיב את הדרשה, תוך שינוי הוראתה של המילה "אמנה" מאמונה לשם מקום,^[6] ודרשת המילה "תשורי" כשירה וכתשורה. משמעות כפולה זו מתייחסת לשני גורמים שונים: השירה – לישראל שנתקבצו בקיבוץ גלויות, והתשורה – לאומות העולם המגישים דורון למלך המשיח. בשונה מן המכילתא שנסובה סביב נושא האמונה, דרשה זו נסובה סביב השירה, המופיעה פעמיים לאורך הדרשה. ראשית, בשאלה ובתשובה: "באיזו זכות? בזכות שאמרו שירה על הים" שלא מופיעים במקום אחר בספרות חז"ל. שנית, בחלקו השני של הדרשה, על דמותו של חזקיה מלך יהודה שלא אמר שירה על מפלת סנחריב.

בדו-שיח בין הנביא ישעיהו לחזקיהו המלך בדרשה מופיעים שלושה הסברים: עניין הנס של מפלת סנחריב כבר נודע בכל העולם ועל כן אין צורך לפרסמו, לימוד התורה שקול כנגד אמירת השירה, והניסים הכתובים בתורה מוכרים אף הם. כולם יחד מצביעים על אי-אמירת השירה על ידי חזקיהו כביטוי להלך רוחו ביחס לתפקידו כמלך, שחסר בו תחושה של פלא לנוכח גילוי כוחו של אלוקיו, וכמיהה לקדש את שמו בעולם לעיני כל. כך, מתוך הדרשה עולה חשיבותה של השירה כשליחות המתאימה למלך המשיח. השירה הופיעה במכילתא כשכר על אמונתם של ישראל, ואילו במדרש שיר השירים היא מופיעה כמעשה שיש עליו שכר.

גם ביחס לאמונה יש פער בין המכילתא לדרשה הנדונה. בחלקה הראשון, כל נושא הזכות מתייחס רק לגאולה העתידה, ורבי יוחנן אינו מוכן לראות באמונתם של ישראל בעקבות מפלתם של  המצרים סיבה לזכות לחזון אחרית הימים. כמו השירה, גם האמונה נתפסת בדרשה זו כדבר הנתון לידיו של האדם, כדי שיוכל להטמיעו לתוכו על ידי מאמץ ועמל. 

 

נעיין עתה בגלגולן של דרשות אלה במדרש המאוחר. הדרשה הראשונה שנעיין בה היא מתוך מדרש תנחומא:

"תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד, ח).

אמר רבי יוסי בן שונם: הר הוא ושמו אמנה.

וכיון שהגליות מגיעות להר זה אומרות שירה,

שנאמר "תשורי מראש אמנה", בזכותו של אברהם.

"מראש שניר", בזכותו של יצחק.

"וחרמון", בזכותו של יעקב.

דבר אחר, "תשורי מראש אמנה".

בזכות מה זכו ישראל לומר שירה על הים?

בזכות האמנה שהאמינו.

מה כתיב למעלה מן הענין:

"וירא ישראל את היד הגדולה" וגו'.

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

אמר רבי נחמיה: בזכות מה אמרו שירה?

 בזכות האמנה שהאמינו תחילה, שנאמר "ויאמן העם".

"תשורי מראש אמנה", בזכות האמנה זכו לומר שירה,

שנאמר "אז ישיר משה" וגו'.

                           (מדרש תנחומא בובר בשלח יא).

דרשה זו מורכבת משתי דרשות על הפסוק "תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד, ח). הדרשה הראשונה פותחת כמו במדרש שיר השירים, אבל אין בו התייחסות לגויים המביאים תשורה או לדמותו של חזקיהו המלך. רבי יוסי בן שונם המופיע כאן כבעל המאמר הוא המופיע במקבילה במדרש שיר השירים בשם רבי יוסטה. הדרשה השנייה בנויה משתי תשובות לשאלה "בזכות מה זכו ישראל לומר שירה על הים? התשובה הראשונה היא דרשתו של רבי נחמיה במכילתא על סמיכות הפרשיות "ויאמינו בה'... אז ישיר". התשובה השנייה, המופיעה כאן כדברי רבי נחמיה, היא התשובה המופיעה בדברי רבי נחמיה לגבי מקור הזכות של יציאת מצרים. הופעתן של שתי התשובות זו לצד זו, לאחר שאחת מהן נדחתה בשיר השירים רבה, ראוי לציון. מה שמיוחד בדרשה זו היא העובדה שהפסוק משיר השירים נדרש לעניין הזיקה בין האמונה והשירה.   

המקור השני שנעיין בו מתוך המדרש המאוחר הוא מדרש שמות רבה:

ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב?

לפי שכיון שקרע להם את הים, האמינו בו.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובזכות האמנה שהאמינו, זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה.

שכן כתיב אחריו, "אז ישיר משה".

לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה,

כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמנה והקריעה.

וכשם שהן לטהרו לבם ואמרו שירה,

שכן כתיב "וייראו העם את ה' ויאמינו" ואח"כ "אז ישיר",

כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל.

                                            (שמות רבה כב,ג).

מקור זה בנוי כולו על יסוד דרשתו של רבי נחמיה במכילתא, הרואה באמונתם של ישראל, בעקבות ראייתם את המצרים טובעים בים סוף, סיבה לשירה. ברם, המאורעות של השראת שכינה-שירה מופיעים בסדר הפוך; במקום הנוסח שהופיע בשיר השירים רבה ובמכילתא: "בשכר אמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה", הנוסח כאן הוא: "ובזכות האמנה שהאמינו, זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה". הסיבה לכך נעוצה בהקבלה הנעשית לאדם מישראל בבואו להתפלל תפילת שמונה עשרה. ההקבלה מעניקה להלכות מסגרת חווייתית, ומציגה את הרגע לפני התפילה כרגע טעון ונפלא, בו האדם שרוי בליבה של חוויה דתית עזה.

לאורך השיעור אפיינו את אמונתם של ישראל לאחר קריעת ים סוף כרגע פסגתי לו הם זוכים, שאינה כרוכה בקושי או מאמץ מצידם. התנחומא כאן מכניס גם לתוך רגע זה את השתדלותו של האדם.

 

 

---