עיון בפרשה על פי המדרש -
שיעור 21
כי תשא | כי קרן עור פני משה
קובץ טקסט
"נעבד מורגש" בחטא העגל ולאחריו
והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו כאשר היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים, אשר היו מביטים אליו ומקבילים ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לא-להים... ונשארו העם מצפים לרדת משה והם על ענינם, לא שנו תארם ועדים ובגדיהם אשר עמדו בהם יום מעמד הר סיני, אך נשארו בתכונתם ממתינים למשה לעתים. ובושש מהם ארבעים יום, והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו. אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול, והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו בא-להות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו...
(ספר הכוזרי מאמר א, צז).
בפסקה מפורסמת בספר הכוזרי, מסנגר רבי יהודה הלוי על מעשה חטא העגל ככניעה של העם לצורך להיאחז באלמנט מוחשי לצורך עבודת ה', בתקופה בה האנושות כולה עובדת אלילים. "היעלמותו" של משה ארבעים יום וארבעים לילה הייתה קשה, מאתגרת ולא צפויה, והעם לא עמד בניסיון, אלא חזר אחורנית אל הנראה, המוכר והנוח – בדמות עגל הזהב.
רבי יהודה הלוי מצביע על כך שלא רק חסרונו של משה, אלא העדר כל סממן חזותי של נוכחות אלוקית במחנה היא שהביאה את העם ליצור סממן חלופי, "שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו כאשר היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים, אשר היו מביטים אליו ומקבילים ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לא-להים".
על רקע זה, יש לציין את העובדה שפעמיים במהלך סיפור מעשה העגל בפרשת כי תשא, התורה מתארת את דמותו של משה בעיני העם לאחר החטא, ובכל אחד מן התיאורים מופיע סממן אלוקי אחר.[1] התיאור הראשון מופיע אחרי הטיפול הראשוני בעם, שכלל את הריגתם של המשתחווים לעגל והורדת העדי שקבלו בסיני, ועוסק בראייתם את עמוד הענן היורד על פתח אהל מועד ומדבר עם משה מחוץ למחנה (שמות לג, ו-יא). התיאור השני מופיע עם ירידתו של משה מן ההר עם הלוחות השניים ביום הכיפורים,[2] ומתמקד במראה פניו של משה:
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי: וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.
(שמות לד, כט-לה).
התורה מתייחסת אל הצורך שהביא אל מעשה העגל, ומראה כיצד הוא מקבל מענה באמצעות נראותו של משה, לאחר החטא. עצם החזרה על "קָרַן" שלוש פעמים בפסוקים, וסיומה של פרשת כי תשא בעניין זה, מצביעים על משמעותה וחשיבותה עבור העם.[3]
במהלך שיעור זה נתמקד בעניין קרינת עור פניו של משה, בעקבות דבריהם של חכמים בספרות המדרש לדורותיו.
תנאים: קרניים והוד
בסוף שנת הארבעים במדבר, בתוך ציוויו של ה' אל משה להכין את יהושע כיורש ההנהגה של העם לאחר מותו, נאמר: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כז, כ). מדרש תנאי קושר בין ההוד המוזכר בפסוק לקרינת פניו של משה:
"ונתת מהודך עליו",
מן ההוד שניתן עליך מהר סיני.
שנאמר: "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה" (שמות לד, לה).
מלמד שקרנים היו יוצאות מפני משה כקרנים שיוצאות מגלגל חמה.
שנאמר: "ונוגה כאור תהיה קרנים מידו לו" (חבקוק ג, ד).
(ספרי זוטא כז, כ).
ההוראה המצויה של השרש קר"ן בתנ"ך הוא של קרן החיה: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמו"א ב, י), ובהשאלה ההצלחה וההתגברות "נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה נְאֻם ה' " (ירמיה מח, כב).[4] הפסוק המובא מחבקוק לא רק קושר במפורש בין הקרניים לאור, אלא מתאר את התגלותו של ה' במתן תורה: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה" (חבקוק ג, ג-ד). ההוד מופיע ביחס לשמים: "כסה שמים הודו".[5] הדרשה מבארת את הסיפא של הפסוק "קרניים מידו לו" כמתייחס לנתינתם של קרני ההוד מידו של ה' למשה. לשון הדרשה "שקרנים היו יוצאות מפני משה כקרנים שיוצאות מגלגל חמה" מתייחסת לתכונתם המשותפת של קרני החיה וקרני השמש, היוצאות ובוקעות. קרינת פניו של משה היא תוצאה מכך שה' נתן לו מהודו במתן תורה.[6] אם כן, הדרשה כולה מהווה שיקוף של המסופר בפרשת כי תשא.
על פי דברים אלה, קרינת פניו של משה מבטאת מימד אלוקי נשגב שזכה לה בעלותו למרום. תגובתם הראשונית של ישראל למראה פניו היא יראה. בספרי מובאים דבריו של רבי שמעון בר יוחאי, הרואה בתגובתם ביטוי לירידתם הרוחנית בעקבות חטא העגל:
רבי שמעון בן יוחי אומר:
בוא וראה מה כח עבירה קשה.
שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מה נאמר בהם?
"ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" (שמות כד, יז),
לא יראים ולא מזדעזעים.
משפשטו ידיהם בעבירה, מה נאמר בהם?
"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו" (שם לד, ל).
(ספרי נשא א).
מדרגתם של ישראל במתן תורה הייתה כמדרגתו של אדם הראשון בגן עדן לפני האכילה מעץ הדעת, שיכל לעמוד בנוכחות אלוקית בעולם חומרי. אחרי החטא, גם גילוי קטן יותר של שכינה – באור פניו של משה – מעורר יראה.[7]
המדרש הארצישראלי
נעיין בדבריהם של אמוראי ארץ ישראל על קרינת פניו של משה:
רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה.
לא זן עיניו מן השכינה, שנ' "ויסתר משה פניו" (שמות ג, ו),
ונהנה מן השכינה מנ' "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שם לד, כט).
בשכר "ויסתר משה פניו" זכה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שם לג, יא).
בשכר "כי ירא" (שמות ג, ו) זכה "וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל).
בשכר "מהביט" (שם ג, ו) זכה "ותמונת ה' יביט" (במדבר יב, ח).
נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה.
(ויקרא רבה כ, י).
רבי יהושע דסיכנין, אמורא ארצישראלי בעל אגדה בדור הרביעי, תלמידו של רבי לוי, מצביע על ניגוד כפול בין התנהגותו של משה להתנהגותם של נדב ואביהו בזמן מעמד הר סיני, ובין מעשה הזנת העיניים והיכולת ליהנות מן השכינה: "משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה... נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה". הזנת העיניים מתייחסת למבט החיצוני; מי שממהר לראות (בחוש או באופן מטאפורי, בתפיסה שטחית) לא יזכה להתקרב אל ה' באמת בזמן ההתגלות, ועל כן בניו של אהרן לא נהנו מן השכינה. לעומתם, משה שהבין שמעמד ההתגלות הוא מעבר לתפיסה האנושית הרגילה, זוכה לקרבה ממשית. בנוסף, מרחיב רבי יהושע במידתיות השוררת בין התנהגותו של משה בסנה למעלות הנעלות שזכה להם בעלותו למרום לקבל תורה. סימטריה זו באה לידי ביטוי בלשון התורה ביחס למשה: הסתרת פניו – פנים אל פנים, כי ירא – ייראו מגשת אליו, מהביט – תמונת ה' יביט. נראה לומר כי היא באה להדגיש את גודל ענוונותו של משה לעומת גאוותם של נדב ואביהו.
השכר של משה, כפי שהוא מופיע בחלק זה של הדרשה, בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: גודל קרבתו אל ה', תגובת העם על מעלתו (=היותה ניכרת כלפי חוץ) ודבקותו התמידית. קרינת הפנים מתייחסת למישור השני: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", אולם הוא אינו השכר – אלא מה שסבב את בואו. בחלקו הראשון של הדרשה ("משה לא זן עיניו מן השכינה..."), קרינת הפנים היא סממן חיצוני של קרבתו של משה אל ה': "וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ". גם כאן הדרשה לא מגדירה את פניו שקרנו כשכר, אלא כפועל יוצא של מדרגתו הגבוהה של משה.[8]
נראה להצביע על דרשה זו כמשקפת תפיסה הרואה בנראה החזותי ביטוי למהות הפנימית. כך, קרני האורה הבוקעים מפניו של משה הינם בבואה נגלית של היותו בהר ארבעים יום וארבעים לילה.[9] מופת זאת של מדרגה אלוקית בתוככי העם מוצגת במקור ארצישראלי אחר כאחד מסימני ההיכר של הבכורה הרוחנית של עם ישראל:
"גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג).
עשר קרנות הן, קרנו של אברהם, קרנו של יצחק, קרנו של יוסף, קרנו של משה, קרנה של תורה, קרנה של כהונה, קרנה של לויה, קרנה של נבואה, קרנו של בית המקדש, קרנו של ישראל, ויש אומרים קרנו של משיח.
קרנו של אברהם, שנאמר: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן" (ישעיה ה, א). קרנו של יצחק, שנאמר: "נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב, יג). קרנו של יוסף, שנאמר "וקרני ראם קרניו" (דברים לג, יז). קרנו של משה, דכתיב (שמות לד, כט) "כי קרן עור פניו"...
וכולן היו נתונות בראשן של ישראל. וכיון שחטאו ניטלו מהן, הה"ד "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", וניתנו לאומות העולם ... וכשישראל עושין תשובה הקדוש ברוך הוא מחזירן למקומם, הה"ד "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" (תהלים עה, יא). הקרנות שגידע צדיקו של עולם, אימתי הוא מחזירן למקומם? לכשירומם הקדוש ברוך הוא קרן משיחו, דכתיב "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו" (שמו"א ב, י). (איכה רבה ב, ו).
המדרש המאוחר
בספרות התנחומא (תנחומא בובר, תנחומא הנדפס, חציו השני של מדרש שמות רבה ומדרש דברים רבה) מוצאים אנו שני דברים שונים מן המדרש הארצישראלי בעניין קרינת פניו של משה. ראשית, בספרות זו קרינת פניו של משה מצוינת כשכר:
"בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (דברים י, א).
הלכה, אדם מישראל שקדש אשה מי צריך ליתן שכר כתב הקידושין?
כך שנו חכמים:
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר.
וממי למדנו, מהקב"ה בשעה שקידש לישראל בסיני,
דכתיב: "ויאמר ה' אל משה לך אל העם" (שמות יט, י).
ומי כתב השטר?
משה, דכתיב "ויכתוב משה את התורה הזאת" (דברים לא, ט).
ומה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא?
זיו הפנים, דכתיב "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט).
(מדרש דברים רבה עקב יב).[10]
עניין שני שעוסקת בו ספרות התנחומא הוא בירור מקור קרינת פניו של משה:
"ויהי ברדת משה וגו' מן ההר [ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" (שמות לד, כט).
מהיכן נטל משה קרני ההוד?
רבותינו אומרים: מן המערה, שנאמר "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" (שם לג, כב).
רבי ברכיה אומר: מן הלוחות.
אמר רבי: ארכן ו' טפחים ורחבן ג' טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחיים ריוח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד.
רבי יהודה בר נחמיה אומר: כשמשה כותב את התורה, נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד, "ומשה לא ידע כי קרן". (מדרש תנחומא (בובר) כי תשא, כ)
שלוש דעות בתנחומא: דעת רבנן, דעתו של רבי ברכיה ודעתו של רבי יהודה בר נחמיה.[11] הדעה הראשונה מתייחסת למעמד נקרת הצור, בו זוכה משה להתגלות מיוחדת: "וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כא-כג). נראה לומר כי חכמים קושרים את קרינת הפנים עם מסירות נפשו של משה בשביל עם ישראל, שבגינה הוא זוכה להשגה טובה יותר של דרכיו של ה'. רבי ברכיה קושר את מקור קרינת הפנים ללוחות. אמרתו של רבי ממחישה את הקרבה המיוחדת שנוצרה בין ה' לבין משה, ואת תפקידם של הלוחות כצינור המעביר את התורה האלוקית אל רשותם של ישראל. שתי דעות אלה בתנחומא נתפרשו על ידי המגיד מקוזניץ, רבי ישראל הופשטיין מקוזניץ' (תחילת מאה 19) בפירושו לתורה "עבודת ישראל" על פרשת כי תשא:
כי קרן עור פניו. במדרש (שמות רבה מז, ו) מהיכן זכה משה לקרני הוד. רבנן אמרי מן המערה. ר' ברכיה הכהן בשם רבי שמואל הלוחות היו אורכן ששה ורחבן ששה והיה משה אוחז טפחיים ושכינה טפחיים וטפחיים באמצע משם נטל משה קרני הוד עד כאן. הענין הוא, כי מערה הוא לשון חיבור, והוא על ידי הדביקות והחיבור שהיה תמיד בבורא יתברך... ור' ברכיה אמר הלוחות היו אורכן ששה וכו'... וידוע שהתורה ניתנה למשה בפרד"ס אשר ילמד לעם ישראל, אמנם שורש התורה מה שלא ניתן לגלות היא נשארה לפניו במרום וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וזה נקרא טפחיים בידו של הקדוש ברוך הוא וטפחיים בידו של משה. ומה שתלמיד ותיק וצדיקי הדור מחדשין בכל עת חידושי תורה, היינו שממשיכין על ידי נשמת משה המאיר בכל צדיק וצדיק כנודע. וזהו נקרא טפחיים באמצע, ומשם נטל משה קרני הוד, כי על ידו כל השפעות וחידושי תורה מתגלים לצדיקים בכל דור ודור.
שני הטפחים האמצעיים, שלא מוחזקים בידיו של ה' או בידיו של משה, מסמלים את חידושי התורה שעתידים ישראל לחדש בכל הדורות. המגיד מקוזניץ מייחס את קרני ההוד שמשה זכה להם אל שני טפחים אלה, בפרשו את לשון המדרש "משם נטל משה קרני ההוד" כמתייחס לאותם שני טפחים.
הדעה השלישית המובאת במדרש, דעתו של רבי יהודה בר נחמיה, מתייחסת לפעולה של כתיבת התורה, ולהיסח הדעת של משה תוך כדי עשייתה.
המדרש משרטט את נקודות ה"שיא" של משה בהיותו בהר: בהבנת דרכיו של ה' בעקבות מסירות נפשו עבור ישראל, בקבלת הלוחות מידיו של ה' על מנת להעבירם לישראל, ובמעשה הכתיבה. שלוש הדעות מתארות מגע של גופו של משה: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" – האחיזה בלוחות "יחד" עם ה' והכתיבה, בה ידו של משה לא רק נושאת אלא יוצרת בעצמה את התורה הכתובה אותה יוכלו ישראל ללמוד, ואף ראשו הופך למקום בו ניתן לנגב את הדיו העודף. אם כן, שלוש הדעות מתייחסות למסירותו המוחלטת של משה כשליח למען עם ישראל, הבאה לידי ביטוי בגופו ממש.
במהלך שיעור זה סקרנו את הופעותיו של עניין קרינת עור פניו של משה בספרות המדרש לדורותיו. בפתיחתו, הצבענו על צורכו של העם בפני משה הקורנות, העולה מפשטי הכתובים. כך, אנו חותמים כעין הפתיחה.
[1] כך גם באופן בו מציג הכתוב את דברי העם אל אהרן: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א-ב).
[2] ראו פירושו של ר"ע ספורנו לשמות כד, יח.
[3] דבר זה ממשיך בתוכן מצוות הראייה הנאמרת למשה כאן: "שלש פעמים יראה כל זכורך את פני האדן ה'... ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ה' אלקיך... " (שמות לד, כ-כד). מצווה זו מתייחסת לבחינה מורכבת של ראייה, שישראל לא רק רואים אלא בעיקר נראים לפני המקום. יש לציין כי מוטיב הראייה שזור בלשון התורה לאורך כל פרשת העגל: מוטיב הראייה שזור בלשון התורה לאורך כל פרשת העגל: "וירא העם כי בשש משה" (שמות לב, א); "וירא אהרן ויבן מזבח... ויאמר חג לה' מחר" (שמות לב, ה); "ראיתי את העם הזה..." (שמות לב, ט); "ויהי כי קרב אל המחנה וירא את העגל..." (לב, יט); "וירא משה את העם כי פרע הוא..." (שמות לב, כה); "והיה כצאת משה אל האהל ... והביטו אחרי משה..." (שמות לג, י); "והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן... וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל..." (שמות לג, י); "הראיני נא את כבודך... ויאמר לא תוכל לראות פני... וראית את אחרי ופני לא יראו" (שמות לג, יח-כב); "הנה אני כורת ברית נגד כל עמך... וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא..." (שמות לד, י); "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת... וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו..." (שמות לד, ל-לה). ראו גם שם משמואל פקודי תרפא, המרחיב בעניין משמעות הנראות של קרינת פניו של משה בשביל ישראל, על פי מדרש שמות רבה לג, א: "הנה מפורש שקירון עור פני משה הוא שכר סרסרות מהמקח שלקחו ישראל, ומובן שעיקר המקח גדול משכר הסרסרות, וא"כ הם כשראו קירון עור פני משה שזה שכר הסרסרות הבינו גודל ויקרת עיקר המקח שזכו ישראל".
[4] מכאן לטעותו המפורסמת של מיכאלאנג'לו, שפיסל את דמות משה עם קרניים.
[5] ההוד מתייחס לשמים גם בפסוקים הבאים: "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים פרק ח, ב); "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קמח, יד). ראו שהש"ר ח, ב.
[6] הצמד "הוד והדר" מופיע בתנ"ך פעמים אחדות לגבי ה': "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ" (תהלים צו, ו); "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' ה' אֱ-לֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" (תהלים קד, א); "הוֹד וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קיא, ג). יש להבינו כחיבור של הנשגב (הוד) והיפה (הדר).
[7] ראו מקבילה בפסיקתא דרב כהנא, ה "החדש הזה", שם ההשוואה לאדם הראשון מפורשת.
[8] ראיה לכך שאמוראי ארץ ישראל לא ראו בקרינת עור הפנים שכר למשה הוא המאמר משמו של רבי חנינא בבבלי שבת י ע"ב: "הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו".
[9] תפיסה זו אופיינית לאמוראי ארץ ישראל, ראו לדוגמה פסיקתא דרב כהנא ד, ד. נראה לייחסה לרבי שמעון בר יוחאי, ראו ספרי דברים מז. השוו גם למאמר אחר של רבי יהושע דסיכנין במדרש זוטא לקהלת פרשה ח.
[10] ראו גם שמות רבה לג, א: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב)... יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינן יודעין מהו, אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח. כך, התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה, שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" (שמות לד, כט)".
[11] במהדורת ורשא של התנחומא (כי תשאל ז), מופיע מאמר נוסף: "ויש אומרים שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)