דילוג לתוכן העיקרי

בין שיטת הרב סולובייצ'יק לשיטת הרב קוק

קובץ טקסט


נקודות ניגוד בין שתי הגישות

            בשבוע שעבר הצגנו את גישותיהם של הרב קוק והרב סולוביצ'יק בנושא התשובה. בקצרה, משמעות התשובה לפי הרב קוק היא שיבה אל העצמי/האלוקי, ולפי הרב סולוביצ'יק התשובה היא יצירה עצמית. גישותיהם מסתעפות לכיוונים רבים ומתעמתות ברבדים שונים. נסקור כעת כמה מההבדלים העולים מתוכן.

א. צלם אלוקים

הרב קוק, כאמור, סבור שצלם האלוקים נטוע באדם ומשימתו היא לאפשר לו לפרוץ החוצה. הרב סולוביצ'יק, לעומתו, טוען שצלם אלוקים "אתגר הוא שיש לעמוד בו, ולא מתנת חינם" ("גאולה, תפילה, תלמוד תורה", עמ' 264). פירוש הדבר ש"האדם מגיע לעולמנו כחומר, כיצור היולי[1]... על האדם... לטעת צורה באישיות הכמוסה ונעדרת הצורה" (שם).

ב. תמיד בלב

הרב קוק כותב: "התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה, והיא שולחת את קוויה, שהם מתגלים אח"כ בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב). העצמי מוכן לתשובה ונוטה אליה. כוח החיים של התשובה תמיד נמצא באדם ומחכה להתגלות. הדבר הגיוני כאשר רואים בתשובה חזרה אל העצמי הפנימי.

הרב סולוביצ'יק, לעומת זאת, סובר שאין עצמי פנימי מולד, ולכן לא ניתן לדבר על תשובה כדבר השרוי תמיד בלב. אלא, התשובה פירושה יצירה מחודשת של האדם, עיצוב אקטיבי של העצמי שעל האדם להגיע אליה. לכן, התשובה אינה יכולה לנבוע מבפנים, אלא האדם צריך לבחור בה כהחלטה יצירתית.

ניגוד זה מזכיר מחלוקת דומה בנושא התפילה. הרב קוק כותב שהנשמה מתפללת ללא הרף. תפילה זו תמיד מבקשת לצאת, וכשהאדם מתפלל הוא פשוט מאפשר לתפילה המתמדת של הנשמה לעלות אל פני השטח (עולת ראי"ה, ח"א, עמ' יא-יג). כפי שראינו בפרקים 20‑21, הרב סולוביצ'יק, לעומתו, מציג תמונה אחרת לגמרי ומדגיש את התעוזה שבפנייה לה', את הצורך הנובע מכך להיתר להתפלל, ואת מימד הבריאה העצמית הפעילה בתפילה, בניגוד לגילוי העצמי שמציג הרב קוק.

ג. ייסורי התשובה

בעיני הרב קוק, ייסורי התשובה דומים לכאב המתלווה לטיפול במחלה, אך בסופו של דבר התשובה אמורה להיעשות מתוך שמחה ולא מתוך עצב או תוגה (ראה למשל ח, א; ט, י). למעשה, כפי שראינו לעיל, כאב התשובה עצמו הוא מקור שמחה.[2] הרב סולוביצ'יק מסכים לכך שהחטא הוא חולי, ומתוך כך הוא גורם סבל (על התשובה, עמ' 108 ואילך). הרב סולוביצ'יק אף תומך בסברה שהתשובה אינה אמורה להוביל את האדם למרירות או מלנכוליה (איש ההלכה, עמ' 95). עם זאת, הוא מוסיף נימוק נוסף לכאב התשובה: התשובה היא מעשה של יצירה, והכאב תמיד מתלווה ליצירתיות.[3]

ד. קלות התשובה

אף שהרב קוק מכיר בכך שאנשים רבים חווים את התשובה כתהליך קשה, הוא טוען שכיון שמדובר בדבר טבעי, הוא עשוי להיות קל יחסית אם ניגשים אליו מתוך תפיסה נכונה: "כשבאים לשוב בתשובה צריכים לדעת שאין שום מניעה בדבר. אפילו אותם כ"ד הדברים המעכבים את התשובה (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ד), תיכף כשמבקשים ובאים לשוב עליהם שוב אינם מעכבים" (יד, ג); "עיקר הנפילות באות משום שאינו מאמין בקלותה של תשובה" (יד, ד1).[4] לפיכך, רוב כתביו מלאים עידוד, הן ליחיד[5] והן לציבור: "אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה, וסוף הכל לשוב לתקון" (ו, ב).

הרב סולוביצ'יק, לעומת זאת, אינו מאמין שהתשובה היא דבר קל. לדידו, לא מדובר בהסרת המחסום ובשחרור הטהרה הפנימית, אלא במאבקו של האדם ליצור את עצמו מחדש. לפיכך, מבשר הרב סולוביצ'יק תקווה לציבור בלבד, אך לא ליחיד. מחילת עם ישראל מובטחת, אך לא מחילת היחיד.[6]

שתי תפיסות לגבי טבע האדם

            ברור שתפישותיהם של הרב קוק והרב סולוביצ'יק בנושא התשובה, על כל ההבדלים העולים מהן, מבוססים על השקפותיהם החולקות בנוגע לאופי האדם.

            הרב קוק סבור שקטגוריות החטא והתשובה אינן חלות על האדם ביחס לאלוקיו, אלא על האדם ביחס לעצמו: האדם חוטא כנגד עצמו ושב לעצמו. תפיסה זו מבוססת על רעיון אחדות האדם והאלוקים באני הפנימי, המסומל בתשובה הפנימית המתמדת של הנשמה. בהגותו של הרב קוק, הכול מתחיל ונגמר באלוקים. התשובה פירושה חשיפת האלוקי באדם, ובצורתה האידיאלית משמעותה איחודה של האלוקות הפנימית עם האלוקות במלואה.[7]

            גישת הרב קוק, אפוא, מעודדת ומרוממת. האדם טוב וקדוש במהותו, ועליו רק להסיר את המניעות בכדי שיוכל לאפשר לעצמו לחבור אל נשמת העולם בעלייתה מעלה מעלה.

            לעומתו, הרב סולוביצ'יק גורס כי האלוקים הוא האלוקים והאדם הוא האדם, ותהום פעורה ביניהם. על האדם לברוא את עצמו אם ברצונו להתקרב לאלוקים. האדם מתחיל כגוש חסר צורה ולפיכך נדרש ממנו לעצב עצמו באופן פעיל פן יעצבו אותו הנסיבות באופן סביל. יש לאדם פוטנציאל גדול, אך עליו לעבוד קשה כדי לממשו.

            ההבדל בין הגישות מתומצת בצורה יפה בגישותיהן השונות לקשר שבין לימוד תורה ותשובה. הרב קוק כותב שבהירות לימוד התורה גוברת ביחס לתשובה הקודמת לו.[8]הרב סולוביצ'יק נוקט בעמדה ההפוכה: התורה מביאה עימה את טהרת האישיות! מבחינת הרב קוק, התשובה חושפת את האלוקי שבאדם, וע"י כך עוזרת לאדם להבין את התורה.[9] מבחינת הרב סולוביצ'יק, התשובה היא תהליך בנייה עצמית, והתורה מוסרת לאדם הנחיות שעליו לפעול על פיהן ואידיאלים שאליהם יכול לשאוף.[10]

אחדות או פילוג?

בנקודה זו עשויה לעלות השאלה האם אכן קיימת סתירה בין התמקדותו של הרב סולוביצ'יק בפילוג בין האלוקי והאנושי לבין התמקדותו של הרב קוק באחדותם הפנימית; שהרי ייתכן שהם מתייחסים לממדים שונים של חוויה בלבד. הרב סולוביצ'יק עוסק בפנומנולוגיה, חקר החוויה האנושית, ולדעתו, חוויה זו מקפלת בתוכה פילוג, דיכוטומיה, מתח וחרדה. לעומתו, הרב קוק עוסק במטפיזיקה, אשר מתמקדת במהות האלוקית של הדברים, שהיא הרמונית. לכן, ייתכן והשוני ביניהם מתבטא אך ורק בנקודת המבט.

בטרם נענה על שאלה זו, יש לשים לב שהמוטיבציה ליצירת הרמוניה בין העמדות השונות אופיינית כשלעצמה לרב קוק, בעוד הרב סולוביצ'יק – בשיעוריו, בהגותו ובחייו – לא ראה צורך בכך. אם נתייחס ישירות לשאלה, הרי שניסיון זה ליצור הרמוניה נכשל בהתחשב בעובדה שבעיני הרב קוק החוויה האנושית של פילוג היא חוויה מַשלה, תוצר של חטא, ויש להתגבר עליה, בעוד בעיני הרב סולוביצ'יק חוויה זו היא חלק מהמצב האנושי שיצורים מוגבלים אינם יכולים להתגבר עליה.

נקודה זו מחזירה אותנו לעובדה שהרב סולוביצ'יק רואה את האדם כנתון בתוך דיכוטומיות שאינן ניתנות ליישוב: האדם הוא גם נשגב וגם נחות, גם מנצח וגם מובס, גם טבעי וגם רוחני-טרנסצנדנטי,[11] גם נומינוזי וגם קריגמטי,[12] גם סובייקט וגם אובייקט.[13] היות והאדם אינו שש להודות בסופיותו ובמגבלותיו ואינו חש בנוח בפני מתח דיאלקטי, הוא מחפש דרכים להתחמק ממודעות זו.[14] אולם, שימור מודעות דיאלקטית זו על פי הרב סולוביצ'יק חיוני לרווחתו הפסיכולוגית והדתית של האדם מאחר והיא משקפת את אופייה האמיתי של המציאות. "המודעות הקיומית חייבת לשקף את מציאות היומיום ולא מצבים אידיאליים. על כן אין היא צריכה לשקף רק אחד או שניים מן ההיבטים הרבים אלא את כלל ההרפתקה האנושית, הכוללת חיוב וגם שלילה, ניצחון וגם הפסד" (מן הסערה, עמ' 179). ראייה רחבה זו מאפשרת לאדם להתגבר על העיסוק בעצמו ולהכיר באחרים, להימנע מתלות מוגזמת בערכים מוגבלים, לרכוש את היכולת להקרבה, לחוות את החיים בצורה עמוקה אך מאוזנת, ולהתחייב באופן בלעדי לקב"ה.[15]

תשובה, בהקשר זה, מקבילה לתפילה. התפילה, כפי שראינו בפרק 21, כרוכה במודעות דיאלקטית. מחד גיסא, היא דורשת שהאדם יכיר בקוצר ידו ויעסוק בהקרבה עצמית; יחד עם זאת, באפשרותו לקיים דיאלוג עם האלוקים ולהביע את צרכיו רק אם הוא חש כי חייו מלאי משמעות ורוויי ערך. באופן דומה, במסגרת התשובה, האדם מתבונן בכישלונותיו, אך עצם העובדה שה' העניק לו בחירה חופשית ויכולת לבנות את עצמו מחדש נותנת תוקף לערכו ומאשרת כי עבודתו רצויה לבורא. בנקודה זו מסכימים הרב סולוביצ'יק והרב קוק: מאחר והאדם הוצב בעולם במקום ובעיתוי מסוימים, ומאחר והוענקו לו כישורים וכישרונות מסוימים, ביכולתו להגשים משימה ייחודית אך ורק לו.[16] ההקשבה לקריאה האלוקית והיכולת  לגלות או ליצור את המשאבים האישיים להגשמת משימה זו נתונה בידי כל אדם ואדם.

לעיון נוסף:

1.      התשובה והימים הנוראים: בנוסף לספרים שצוינו לעיל (על התשובה ו-Before Hashem You Shall be Purified), ניתן למצוא עיבודים לדרשותיו של הרב בנושאי התשובה והימים הנוראים בספרים ימי זיכרון (ירושלים תשמ"ו) ודברי השקפה (ירושלים תשנ"ב), שניהם עובדו בידי משה קרונה; סדרת "נוראות הרב" (אנגלית), עובדו בידי ברוך דוד שרייבר; ומחזורי מסורת הרב לימים הנוראים, שצוינו בסוף פרק 21.

2.      תודעת הזמן: על פיהרב, תחושת "העבר החי" היא שיוצרת את הבסיס לקיום החגים והצומות. בסדר פסח, למשל, אנו חווים מחדש את יציאת מצרים, ובתשעה באב אנו חווים מחדש את חורבן בית המקדש. בדומה לכך, קריאת התורה מחזירה אותנו להר סיני. "תודעת הזמן המאחדת" מסבירה את עוצמת החיבור שלנו לדמויות היסטוריות ולארץ ישראל. ראה, בין השאר, במן הסערה, עמ' 63‑67;The Emergence of Ethical Man, עמ' 164‑165; The Lord is Righteous in All His Ways, עמ' 25‑26. כמו כן ראה פרק 13 לעיל.

3.      השפעות פילוסופיות על תפיסת הרב סולוביצ'יק בנושא התשובה: חוקרים מציינים את השפעותיהם של פילוסופים אחדים – במיוחד הרמן כהן, הנרי ברגסון ומקס שלר – על השקפתו של הרב בנושא הזמן והתשובה. מחקרים אחדים בוחנים את אופיין של השפעות אלו: היכן הרב משתמש ברעיונותיהם בצורה יצירתית, היכן הוא מפתח אותם והיכן גישתו שונה משלהם. ראה: אליעזר גולדמן, "תשובה וזמן בהגות הרב סולוביצ'יק", בתוך: אמונה בזמנים משתנים, ערך אבי שגיא  (ירושלים, 1996), עמ' 175‑190;R. Yitzchak Blau, “Creative Repentance,” Tradition 28:2 (1993), 11-18, reprinted in R. Marc Angel, ed., Exploring the Thought of Rabbi Joseph B. Soloveitchik (Hoboken, 1997), pp. 263-274; Lawrence Kaplan, “Hermann Cohen and Rabbi Joseph Soloveitchik on Repentance,” Journal of Jewish Thought and Philosophy 13:1-3 (2004), pp. 213-258. כפי שכותב קפלן, "הוגה דעות גדול אמיתי הוא יותר מאשר סך כל ההשפעות האינטלקטואליות עליו. הוא יונק מהשפעות אלו בצורה יצירתית וחדשנית ושומר תמיד על זהותו, ייחודו ומקוריותו" (עמ' 240).

4.      המפגש בין הרב סולוביצ'יק והרב קוק: שני הגדולים האלו נפגשו פעם אחת בלבד. הדבר אירע בשנת 1935, כאשר הרב סולוביצ'יק (בן 32) ביקר את הרב קוק (בן 70) על מיטת חוליו. תיאור קצר ניתן למצוא אצל הרב משה צבי נריה, ליקוטי הראי"ה (כפר הראה תש"ן), ח"א, עמ' 247‑251. ראה גם ביבליוגרפיה של מאמרים המשווים בין שיטותיהם אצל הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, “Rabbi Soloveitchik Meets Rav Kook,” Tradition 39:3 (Fall 2006), pp. 93-95.

אוכל להוסיף אף את מה ששמעתי מפי הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ורבה הראשי של ישראל, בעת ביקורו בישיבה אוניברסיטה בשנת 1983. שלאחר שנפגש הרב קוק עם הרב סולוביצ'יק הצעיר, קרא הרב קוק לבנו הרב צבי יהודה ולרב אברהם שפירא (אז בן 24) וציוה עליהם לעקוב אחרי הרב סולוביצ'יק בזמן ביקורו בארץ ולשמוע כל שיעור שייתן. "שמעתי את שיעורי סבו, ר' חיים, בישיבת וולוז'ין", סיפר הרב קוק, "ולאחר שיחתי היום אני רואה שכוח הגאונות של הסבא נמצא אצל הנכד". בנוסף, הייתי עד להתרגשותו הגדולה של הרב שפירא בפגישתו עם הרב סולוביצ'יק לאחר כמעט חמישים שנה. כשנכנס הרב סולוביצ'יק הקשיש לבית המדרש המלא מפה אל פה, עמד הרב שפירא על רגליו, ניגש ישר לרב, נשק לו, ואמר בקול גדול, "מצווה לנשק ספר תורה!"

 


[1] "היולי" מקורה במילה היוונית "hyle" שפירושה חומר. כותבים יהודים רבים בני ימי הביניים אימצו את הז'רגון האריסטוטלי והשתמשו במונח כדי לתאר חומר ללא צורה, דהיינו, דבר אמורפי (כמו "תוהו ובוהו" במקרא). אריסטו עצמו כינה חומר ללא צורה "חומר ראשוני", או prote hyle.

[2] טו, ט. ראה גם ח, ב; יג, יג; טז, ז-ח.

[3] עוד על תפקיד הייסורים במחשבת הרב, ראה להלן פרקים 23‑24.

[4] לאחר הופעת המהדורה הראשונה של אורות התשובה, התווספו לספר במהלך השנים קטעים נוספים, ואלו סומנו במספרים כגון יד, ד1 (המופיע אחרי הקטע המקורי יד, ד).  ההפניות לעיל הן למהדורה השמינית (מרכז שפירא, תשמ"ז).  

[5] ראה לאורך פרק יד באורות התשובה (למשל, אותיות טו, כג, כו), וכן תיאור נרחב באגרות הראי"ה, ח"ב, שעח, במיוחד עמ' לו-לז.

[6] בפרק 2, ראינו כיצד הדבר מסביר את ההבדל בין החרדה האופפת את וידויו של היחיד בתפילת העמידה בלחש ביום הכיפורים, לבין הביטחון האופף את וידוי הציבור בחזרת הש"ץ.

[7] החטא "סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה" (ח, ג); על ידי החטא תופס האדם את עצמו כישות פרטית ולא כחלק ממכלול אלוקי מקיף כל.

[8] "לפי ערך בהירות התשובה שלפני הלמוד תגדל בהירות ההבנה של הלמוד; השכל מתרומם ע"פ יסוד התרוממות הרצון, והוא מתבהר לפי המדה של בהירות הרצון" (יד, כז). על מנת לרדת לעומקה של פיסקה זו, אני סבור שיש להכיר את היסוד המטפיזי לתפיסת התשובה של הרב קוק, כמפורט לעיל. עם זאת, במכתב למחנך בריטי, העלה הרב קוק נקודה דומה שניתן להבינה במושגים פסיכולוגיים טהורים: "שכל הצלחה בתורה... הכל תלוי לפי מדת יראת ד' ועומק קדושת האמונה הטהורה המשורשת בנפש. כי הרחבת הכח השכלי והעמקתו... תלוי הוא בעומק הרצון הנפשי המתעורר להוקיר את הענינים הלימודיים שהוא עוסק בהם" (אגרות הראי"ה ח"ג, תשצז, עמ' עז-עח). במילים אחרות, אם האדם מעריך את הנלמד, הדבר יעורר בו מוטיבציה לעמול יותר בהבנתו.

[9] בעודי מתמקד לעיל בהצהרת הרב קוק באורות התשובה לגבי השפעת התשובה על לימוד התורה, מן ההגינות לציין שבכתבים אחרים הרב קוק דן בהשפעה המטהרת של לימוד התורה על האישיות. יש לשים לב שהטעם שנותן הרב קוק לכוחו המזכך של לימוד התורה (ראה אורות התורה יא, ו) חופף במדויק את תיאוריית האישיות הכללית שלו שהובאה לעיל: על ידי הבאת האדם לקשר עם מקור החיים והקדושה, מוציא לימוד התורה את האלוקות הפנימית האמיתית מנבכי האישיות החוצה. לפיכך סבור הרב קוק שהתשובה ולימוד התורה מעניקים כוח זה לזה, כיון שלשניהם אותו תפקיד של חשיפת האלוקות. באורות התורה יג, א מכניס הרב קוק את התפילה למעגל זה וטוען שבנסיבות מסוימות, התפילה משפרת ומעלה את תפיסת התורה באמצעות משיכת הרוח האלוקית מהנסתר לנגלה.

[10] בנוסף, כפי שראינו בפרק 9, באמצעות מיקוד השכל במה שחשוב באמת, ועל ידי קישור האדם לחכמת ה' ורצונו, לימוד התורה מטהר את הנפש מיצרים נחותים וממחשבות גסות. ראו, למשל, שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, חלק ב', עמ' יג.

[11] זהו מוטיב מרכזי באיש האמונה הבודד ובאדם וביתו.

[12] ראה בעיקר אדם וביתו, עמ' 83‑84. נומינוזי = סגור בתוך עצמו; קריגמטי = מתקשר עם אחרים.

[13] ראה שני מאמרים בספר ימי זיכרון: "שליחות", עמ' 9‑28, שהוא חלק האגדה משיעורו של הרב לזכר אביו בשנת 1964; "בסוד שיח השופר", עמ' 137‑152, שהוא דרשת התשובה משנת 1974.

[14] במאמרים שונים, מביא הרב את איוב וקהלת (המייצגים את האישיות הגסה לעומת האישיות הדמונית), דור המבול ודור הפלגה (המייצגים את האדם ההולל לעומת האדם היהיר) ואחשוורוש והמן (המייצגים כנ"ל) כדי להדגים דרכים שונות של הימלטות מהמודעות הדיאלקטית לסופיות האנושית. ראה מן הסערה,עמ' 157‑164, 168‑171, ועל התשועות, עמ' 42‑50.

[15] מן הסערה, עמ' 176‑181, 183‑216. ראה פרק 24 לדיון מפורט יותר בהשלכות המודעות הדיאלקטית.

[16] הרב סולוביצ'יק: מן הסערה, עמ' 154‑156,  Days of Deliverance pp. 43-46הראי"ה קוק: עולת ראי"ה ב', עמ' שנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)